אם יש איזה נלסון מנדלה בסביבה – יופע מיד

באחד הימים הראשונים של מבצע "עופרת יצוקה" הקרינו בטלוויזיה סרט על נלסון מנדלה. בערגה ובקנאה הסתכלתי באיש הענק הזה, שעכשיו הוא כבר בן תשעים, והצליח לנטרל בחוכמתו כי רבה סכסוך דמים שאיש לא האמין שניתן לפתור.

משטר האפרטהייד היה אחד האפלים ביותר שניתן להעלות על הדעת. רציחות של שחורים, משטרה חשאית אכזרית ונטולת עכבות, עינויים בחדרי חקירות אפלים שמעטים יצאו משם חיים או שלמים, שלא לדבר על הדלות, על חוסר התקווה והסיכוי, על ההשפלות הנוראות. מי היה מאמין שאיש אחד, שישב 27 שנים בכלא והנהיג, גם מתוך הכלא עצמו, את מלחמתם – וזו הייתה מלחמה – של השחורים לחירותם, יצליח אחרי כל הסבל והשנאה להביא לפיוס ולהשלמה. מי היה מאמין שמנדלה יצליח לשכנע את עמו לא לנקום ולא לדרוש נקמה.

התמזל מזלי ונשלחתי על ידי העיתון שלי, ידיעות אחרונות, להתלוות לנשיא המדינה עזר וייצמן להשבעה של מנדלה ובאותה נסיעה התחלתי להבין את דרכו ואת סוד קסמו של האיש. בתום טכס ההשבעה המרגש, בארוחת הצהריים החגיגית, שנועדה רק למשלחות ולא לעיתונאים – נשיאנו החברמן באמת לקח אותי תחת חסותו וכך הורשיתי להיכנס למקומות האסורים – קם מנדלה לדבר והושלך הס.

הזמנתי לכאן לארוחת ההכתרה החגיגית, הוא אמר, שניים מהסוהרים שלי. ואז פנה אליהם בשמותיהם וביקש מהם לקום ולהזדהות. שני גברתנים לבנים התרוממו ממקומם באחד השולחנות. כל מה שאני עברתי בכלא במשך למעלה משנות דור, אמר מנדלה, ההשפלות, העינויים, הכאב, הגעגוע לאהוביי, לאור השמש, לאדמה ולים ולשמיים – ולחירות עצמה, כל זה הופך עכשיו, מרגע זה, לנחלת העבר. אנחנו מתחילים עידן חדש. אני לא אשכח לעולם את מה שהיה ואת מה שאני ועמי עברנו, אבל אסלח לכם וכך יעשה גם עמי כי אחרת לא נוכל לחיות פה. והיום, גבירותיי ורבותי, הוא יום הסליחה.

צריך היה להיות שם ולראות את זה בעיניים כדי להבין את גודל המעמד, כל מנהיגי העולם היו שם, וזה היה הרגע בו בחרה דרום אפריקה בדרך של פיוס. אחר כך הקים מנדלה את וועדות הפיוס וההשלמה שהיו מעין קתרזיס לסבל הנורא שהשחורים עברו. אחד אחד עלו ובאו לספר את הסיפור שלהם – גברים ונשים, צעירים וזקנים, יתומים, הורים שכולים, אלמנות ואלמנים – קורבנות של המשטר האפל התריסו בדמעות כלפי המענים שלהם ואלה התוודו וביקשו סליחה.

בפעם הראשונה הייתי בדרום אפריקה  בשנות השמונים. מנדלה היה בכלא, האפרטהייד היה בשיאו. שום פיתרון לא נראה באופק. שלושה שבועות הייתי שם – עם לבנים ועם שחורים, ועם חברי המחתרת הלבנה  והנרדפת שתמכה במאבקם של השחורים. וביום האחרון שלי במלון ביוהנסבורג, ראיתי איך איש ביטחון לבן שולף אקדח ויורה באמצע הלובי, בקור רוח מקפיא ובלי להניד עפעף בפועל שחור שרץ לתוך המלון ובידו מברג. אחרי הכתבה שפרסמתי קיבלתי גט כריתות כתוב ממשלת האפרטהייד. המכתב שבראשו מתנוסס סמל מדינת האפרטהייד,  מוסגר מיד ועד היום הוא תלוי לתפארת ובגאווה בחדר העבודה שלי.  

האם יש בכלל סיכוי שמהפך מעין זה יתחולל גם אצלנו?   

לפעמים בראיונות עיתונאיים שואלים אותי אם יש אירוע מן העבר שהייתי רוצה להיות נוכחת בו. על אף שיש רגעים רבים מפעימים ומסקרנים בהיסטוריה האנושית, מעולם לא היה קושי לענות לשאלה, שכן  מבחינתי התשובה ברורה. הייתי רוצה להיות ביום הכרזת העצמאות והקמת המדינה. בסרטי תעודה למיניהם אני רואה את הסרטים הישנים של השמחה הספונטאנית והריקודים ברחובות –  אלוהים כמה הייתי רוצה לרקוד שם.

הקמתה של מדינת ישראל הייתה נס של ממש. לא פחות. רגע אחד של  חסד, גדול מהחיים, בעולם חסר רחמים. הקלטת הרדיו ההיא מהאומות המאוחדות פעם אחר פעם מעבירה בי רעד והמילים הללו במגילת העצמאות הן עבורי מקור לגאווה ותקווה: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה היהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…

יש בתוכנו מיעוט לאומי גדול: 20 אחוז מבינינו ערבים, שמדינתם ישראל ולאומיותם  פלסטינית  לכאורה אזרחים שווי זכויות לכל דבר ועניין, אולם מרגע שהגיתי את המילים הראשונות של חיי, אני זוכרת שכינו אותם גייס חמישי. במשך שנים הם הוחזקו תחת ממשל צבאי קשוח וכאשר יצאה ישראל  למלחמת סיני, בכפר קאסם, הרגו לוחמי משמר הגבול 43 איש אישה ילד וזקן, מתוכם 17 ילדים, משום שהיו בחוץ אחרי שעת העוצר, חזרו מן העבודה בשדות ואפילו לא ידעו שיש עוצר.  מישהו מכם ביקר אי פעם בכפרים הבלתי מוכרים? – לא בנייה בלתי חוקית, אלא ישובים שהיו שם לפני כינונה של מדינת ישראל והמדינה לא הכירה בהם – אין בהם מים זורמים, אין חשמל, כמובן שאין ביוב, אבל זה אין גם במקומות המוכרים. אין מוסדות חינוך לילדים, אין שירותים סוציאליים – שממה, עוני, הזנחה  וריקבון בכל מקום, והמצב די דומה  גם בישובים הערבים המוכרים. הפכנו אותם לחוטבי העצים ושואבי המים שלנו, את ההתנחלויות טיפחנו ואת הערבים, אזרחי ישראל, הזנחנו.  לתשעים אחוז מהם אין סיכוי להתקדם בחיים, לא להם לא לילדיהם. האם חשבנו שבתמורה הם יאהבו אותנו?   

וזה כמובן רק קצה הקרחון,  המצב בינינו מחריף, והסכסוך האזרחי הופך למאבק לאומי ודתי וזו פצצת הזמן האמיתית, שכן אם נתייחס אליהם כאל אויבים זו תהיה נבואה שתגשים את עצמה.  ולא יעזרו חלומות העוועים והשיגיונות למיניהם, הם כאן איתנו, הם לא הולכים לשום מקום. איתם נחיה ואיתם נצטרך למצוא דרך לחיים משותפים.   חלון ההזדמנויות של שתי מדינות לשני עמים הולך ונסגר, הזמן אוזל. אם נחמיץ את הרגע שאולי עוד נותר, או שלא נהיה מדינה יהודית, או שלא נהיה מדינה דמוקרטית. את השניים יחדיו לא נוכל עוד לקיים. יצחק רבין הבין את זה. לוחם ומצביא שהפך מדינאי במלוא מובן המילה וניסה לשנות את מהלכה האכזרי והעקר של ההיסטוריה האזורית וכולנו יודעים מה עלה בגורלו.

ששים שנים ועוד קצת שלא פוסקות המלחמות. פנימה והחוצה, החוצה וגם פנימה ואנחנו – יהודים וערבים כאחד –  לא מוצאים את הדרך להתפייס. מי התחיל? מי אשם? זה באמת לא מה שחשוב.  שני הצדדים אשמים, כל אחד בתורו. אנחנו כמו שני עמים שהחליטו לאבד את עצמם לדעת. אולי האשם באלוהים של כולנו, אולי בחסרונו ואולי בהיעדרם של חסד, חמלה, סליחה ורחמים.

אז, אנא,  אם יש איזה נלסון מנדלה בסביבה, יופע  מיד!