הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
בכל שנה בתקופת החגים אופפת אותי מלנכוליה מן הסוג המדכא. כולם סביבי חוגגים, יוצאים לקניות, הקניונים והבוטיקים הומים אדם, מתכוננים לערב הגדול ואני – אל מול החגיגה הלאומית הזאת – מתכנסת עוד ועוד לתוך עצמי.
הפיתרון האישי שלי הוא תמיד לברוח. בדרך כלל היעד הוא ניו יורק, העיר האהובה עלי, זו שמעניקה לי מזור ונחמה כמעט לכל הפצעים. השנה הזאת, כפי שאתם כבר יודעים, לא ניו יורק היא היעד לבריחה שלי, כי אם ניירובי ואני נוסעת לבקר את שימבה, הפילפילון המאומץ שלי.
למה זה קורה לי? טוב , זה הרי לא מהיום, זה כבר עניין של שנים. יש לי לא מעט תשובות לשאלה ואל תכעסו עלי אם לא אגלה אותן, הן מעוגנות עמוק עמוק, אי שם בילדותי הנשכחת, בביוגרפיה האישית הכי פרטית שלי.
השפעתה של הביוגרפיה האישית שלנו – של כולנו – על חיינו, על הדרך שבה אנחנו מתנהלים, על הדרך שבה אנחנו תופסים את החיים, מעסיקה אותי כבר זמן די ממושך וגם אם לא ברור לי אם המסלול הוא מן הפרט אל הכלל או להפך, זו הסוגיה שהובילה אותי לכתוב את הספר "העליונים" וזהו המוטיב המרכזי בספר, הנחת הבסיס האינטלקטואלית (סליחה על הביטוי).
ומדוע התמקדתי דווקא בשופטי בית המשפט העליון? משום שזה היה אתגר עצום – הדבר הכי קשה והכי מרתק שעשיתי אי פעם בחיי. הפוליטיקאים קלים לפיצוח, הם מפטפטים את עצמם לדעת, לא סותמים את הפה. העליונים שותקים, לא מגלים את צפונות ליבם, לא נחשפים. הם קובעים כל דבר בחיינו ואנחנו לא מכירים אותם כלל ועד לספר, זו הייתה קרקע בתולה שאיש לא חרש בה. ובכל זאת מסתבר שגם השופטים הם בני אדם, גם להם אהבות ושנאות ודעות קדומות ופחדים – כל אותם דברים שעושים את האדם לאדם.
מרגע שהתחלתי לחקור – והתחקיר לבדו ארך שנה שלמה – גיליתי איזה דרמות מתנהלות שם בסתר מאחורי הקלעים, ואילו יצרים, בדרך להחלטות החשובות ולעיתים ממש גדולות. לכן, הפעם בחרתי להוביל את הספר, במקום בהקדשה אישית, במשפט מתוך הספר הנסיך הקטן: כל מה שחשוב באמת, סמוי מן העין.
והנה רק דוגמה קטנה לאחת השופטות החשובות והמשפיעות ביותר של בית המשפט העליון לדורותיו. דליה דורנר. ילדותה הזכירה לי במשהו את ילדותי שלי, יתמות מאב בגיל צעיר והמהפך הגדול של החיים שהיתמות הזאת נשאה עימה. כאשר כתבתי את הפיסקה הראשונה של הפרק "ילדות נשכחת", חשתי לפתע דמעות עולות בעיני. או קי, זה מרגש, אמרתי לעצמי, אבל הלו, גברת, את כבר ילדה גדולה. למה את בוכה. ואז הבנתי שעל עצמי אני כותבת ועל עצמי בוכה.
ילדות נשכחת
הזיכרון המושחז ביותר שדליה דורנר נושאת עימה מתקופת ילדותה הוא אותה ריצה במעלה מדרגות האבן בבית חולים הדסה בהר הצופים.
בראש גרם המדרגות חיכה לה אביה והיא רצה מעלה עד שהיא מגיעה אליו והוא מניף אותה בזרועותיו. בביקור הבא שלה כבר שוכב אבא על ערש דווי והיא מסתכלת על האיש הזה, שזמן כה קצר קודם לכן הניף אותה אל על בידיים חסונות והנה הוא שוכב עכשיו במיטה, קרוב אלי מותו, וכולו שלד עצמות. ילדה של אבא, רק בת עשר, והפרידה ממנו הייתה קשה מנשוא. "והוא הביט בנו בעיניים כואבות", היא תספר כעבור שנים רבות , "בי, באחי הקטן ובאימי והוא אמר, אני משאיר אחרי שלושה יתומים. הוא ידע שאימא שלי היא כמו ילדה קטנה והיא לא תצליח לעשות כלום".
לוי גרניברג, אביה של דורנר, נולד באודסה, ויחד עם בני משפחתו עשה את דרכו דרך הים השחור לאיסטנבול שבטורקיה. אחיו הבכור, צבי, עלה לארץ ישראל ומצא את פרנסתו בעיריית תל אביב. אחד משני בניו, שמואל, שהיה רופא ומשום כך כינו אותו במשפחה "הרופא", נשא לאישה את מרים ורבה, דודתה של דורית ביניש מצד אביה. לוי עצמו קבע את ביתו באיסטנבול והיה לסוחר עצים מצליח. במשך הזמן מצא לו הסוחר הצעיר שותף לעסקיו ההולכים ומסתעפים – איזאק; ואותו איזאק נשא לאישה את ברטה מרקוס, בתו של הרב דוד מרקוס, רבה הראשי של העדה האשכנזית בטורקיה. הרב מרקוס הוזמן לכהונתו באיסטנבול מגרמניה, שבה השלים את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה. הוא אימץ לעצמו את התרבות של יהודי גרמניה והיה חובש לראשו כיפה רק בעת התפילה ובשעה שהיה אוכל. לברטה הייתה אחות צעירה, מינה, ולוי גרינברג התאהב בה ובשנת 1929 נשא אותה לאישה .
שנתיים לאחר שנישאו נולדה ללוי ולמינה תינוקת והם קראו לה תמר. כשהייתה תמר בת שנה וחצי פקד אסון את המשפחה הצעירה. התינוקת חלתה בדלקת ריאות והלכה לעולמה "ואימי", מספרת דורנר, "ביכתה את מותה של התינוקת תמר כל ימי חייה". בשנת 1934 נולדה דולי, לימים דליה, וכשלוש שנים מאוחר יותר נולד אחיה אדי.
עסקי העץ של האב עשו חיל. המשפחה התגוררה בשכונה בשם טָקְסים, שכונה של בני המעמד הבינוני הגבוה ולא ידעה מחסור. דולי הייתה ילדה מאושרת ומפונקת, שמשפחתה הרעיפה עליה כל טוב. שיערה הבלונדיני היה אסוף בשתי צמות ארוכות, שאימא או המטפלת היו קולעות מדי יום והיא נשאה עימה לכל אשר תלך את זוג הבובות החביב עליה, הבובה רוזמרי והבוב ג"ון.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שמרה טורקיה על ניטרליות מוחלטת והיהודים שבה לא סבלו מרדיפות. להפך, כמדינה שכלל לא הייתה מעורבת בקונפליקט העולמי, הפכה טורקיה להיות צומת מרכזי בניסיונות הנואשים להציל יהודים באירופה. אולם בשלהי שנת 1942 הטילה ממשלת טורקיה מס הון, ( varlik) בד ביותר על כל בני המיעוטים הלא-מוסלמים, ובכלל זה כמובן היהודים. בהודעת הממשלה נאמר שכל החייבים במס ההון המיוחד ולא ישלמו אותו בתוך חודש, ייאלצו לעבוד בעבודות כפייה עד שיסלקו את חובם. המס היה כבד עד שאיים למוטט כלכלית את כל מי שהיה חייב בו. התושבים, בעיקר באיסטנבול, שלא עמדו בתשלומי המס הדרקוני נשלחו ברכבות למחנות עבודה שהוקמו בחבל אנטליה המזרחית, שנודעה בשם "סיביר של טורקיה". לוי גרינברג, אביה של דורנר, העדיף מחנה עבודה על פני הרס כלכלי מוחלט של משפחתו. כעבור תשעה חודשים של שהות במחנה העבודה הוא שב לאיסטנבול והוא חולה בסרטן.
כאשר הבין עד כמה הוא חולה, החליט לוי לשים את פעמיו לירושלים, לבית חולים הדסה. הוא לא סמך על הרופאים הטורקים וממכרים שמע שעדיף לתת את מבטחו ברופאים של ארץ ישראל. מאחר שהיה פסימי לגבי גורלו, החליט להעלות לישראל את כל משפחתו: "אני כאשר אבדתי – אבדתי, אבל הייתי רוצה לראות את אשתי ואת ילדי אצלכם", כתב לאחיו. בחודש ספטמבר 1944 עלו בני משפחת גרינברג כולה על רכבת שינה (Vagon Lit ) באיסטנבול ונסעו בה עד לתל אביב. היו לו באמתחתו 10,000 לירות שטרלינג, סכום נכבד ביותר באותם ימים (מאתיים וששים ושמונה אלף לירות שטרלינג בערכים של היום) והוא הספיק לעשות בארץ עוד עסקה אחת בטרם אושפז בבית חולים הדסה בהר הצופים, שם הלך לעולמו שבועות בודדים אחרי הגעתם לישראל. וכמו בשירו של ביאליק, אבי,
לא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבי, לא אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,
בְּעודֶנִי רַך וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְבַּע צַלְמו,
בּקְרא עוד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְראשִי לְמַחְסֵהָ ידו,
לְקָחו הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְנֵינוּ לָנֶצַח,
ארץ חדשה, שפה זרה ועכשיו יתמות. "בשבילי", תספר דורנר, "כל העלייה לישראל, עם כל מה שהתרחש אז בחיי, הייתה טראומטית ביותר. אינני זוכרת כלום מטורקיה, רק שהייתי מאושרת שם. אני לא זוכרת את בית הספר, לא את המורים, לא תלמידים, מעוצמת הטראומה פשוט שכחתי הכול, נמחקו חיי הקודמים ותוך זמן קצר ביותר אפילו שכחתי לחלוטין את השפה הטורקית".
מינה גרינברג נותרה אלמנה עם שני ילדים קטנים ו- 10,000 לירות שטרלינג, שאותם היא הפקידה בבנק בחשבון רגיל, לא צמוד ולא מוגן ולא סיפרה על כך לאיש, לא התייעצה, היא חששה שמא ייקחו ממנה את הכסף. היא עברה להתגורר עם אחותה חמדה, ברחוב מאפו בתל אביב. זו הייתה דירה קטנה, בת שני חדרים בלבד, חדר אחד לאחותה, חדר אחד לה ומה עם הילדים? אותם היא שלחה לפנימיית "נווה ילד" בנהרייה. היה זה מוסד שהוקם עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה והוא היה מיועד עבור ילדים נטולי משפחות, מרביתם היו יתומים יוצאי גרמניה. חודש אחרי שנחתה בישראל, שבוע אחד בלבד אחרי מות אבא, מצאה את עצמה דולי בת העשר בבית יתומים. את צמותיה לא ידעה לקלוע לבדה והיא ביקשה מאחת המדריכות – היא דיברה בגרמנית – לעזור לה ולסרק את שערה והמדריכה הביטה בה בפליאה ואמרה לסרק ? יש פה עשרות ילדים אין לנו זמן לסרק אף אחד. והמדריכה נטלה זוג מספריים וגזזה את שערותיה של דולי. לעולם היא לא גידלה עוד את שערותיה.
היא שוכנה בחדר עם בנות בוגרות ממנה, שהגיעו למוסד ממקום טראומטי עוד יותר, מגרמניה, וילדה אחת הייתה מניחה בכל לילה פרוסת לחם מתחת לכרית השינה שלה. ילדים פליטים, קשי יום. נחמתה היחידה היו הבובות רוזמרי וג"ון אותם הביאה עמה מטורקיה, אולם מהר מאד נאלצה להיפרד גם מהם כי הילדות הגדולות לעגו לה. האוכל במוסד היה קצוב וניתן בצמצום, אולם את המעט שהיה לימדו את הילדים לאכול בנימוס רב. לימדו אותם גם להאזין למוסיקה קלאסית ולקרוא ספרות יפה, חינכו אותם לערכים הומאניים – אוניברסאליים. בלשכתה בבית המשפט העליון הייתה דורנר כותבת את פסקי הדין לצלילי אותה מוסיקה שלמדה לאהוב "בנווה הילד". יום אחד פנתה אליה אחת המדריכות ואמרה לה שהיא חייבת להחליף את שמה לשם עברי. והילדה פרצה בבכי, לא, היא לא הייתה מוכנה. "אבא ואימא שלי קראו לי דולי וזהו שמי". היא עמדה על שלה ודבקה בשמה דולי עד שהתגייסה לשרות קבע בצה"ל. הייתה זו הפעם הראשונה שבה דורנר מרדה בסמכות .
מרתק! תודה.
פתאום דורנר, שלא ידעתי על חייה דבר, הרגישה לי דרך ובזכות כתיבתך קרובה כל-כך.
קטע נוגע ללב
כתבה מרתקת. למדתי ממנה שהמציאות כפי שחי הילד מתווה את הדרך כאדם הבגר.