טיפ טיפה תרה אחר יופי, שוחרת שלום, מחפשת שלווה. וגם פמיניסטית, עוסי"ת, כותבת, מלמדת ושרה.

  אבא שלי משורר מחאה או על שתיקתם של התימנים   לאבא שלי קוראים אהרן אלמוג. לשעבר מבורת.  הוא תימני, מה שהופך אותי לתימניה למחצה, דבר שלצערי (או לשמחתי, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה) כמעט ולא רואים עלי בכלל. סבא שלו עלה ארצה בעליית אעלה בתמר, הוא היה מבין אלה שבנו את כרם התימנים, שם נולד אבא שלי. אף ...

http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1519703 בשם אחותי תהל רן. הוצאת מודן, 303 עמ', 88 שקלים אני לא מכירה את תהל רן, אבל מבלי להכיר אותה, אני יכולה לומר בביטחון שהיא אשה אמיצה. דרוש אומץ גדול כדי לחשוף את הפצעים הכואבים ביותר, המדממים עדיין, אלה שלא נרפאו ואולי לא יירפאו לעולם. דרוש אומץ גדול כדי להתפשט מכל כסות ומסכה ולומר – הנה, זאת אני ואלה ...

  הרגישות הארורה הזאת חוצבת סדקים עמוקים ורחבים בסלע שאני מנסה להיות.   לפעמים משהו קטן כל כך יכול לסדוק סדק שאין לו תיקון או תקנה, ואפילו המחול המרהיב של פינה באוש, או הרוח שמניעה קלות את השיח שאיני יודעת את שמו וגדל בחצר ביתי, לא יכולים למלא את הסדק והוא נשאר פעור וריק.   ערב יום הכיפורים ויש לי ...

היה לי היום יום מלא בחסד. למעשה החסד התחיל כבר שלשום בלילה כשבשעה מאוחרת למדי נכנסתי לאוטו שלי באיזה רחוב יפהפה ברמת גן, במטרה לנסוע הביתה וללכת לישון, והייתי קצת מבולבלת ומעט תמהה, אבל כשהדלקתי את הרדיו שמעתי את  קולו האהוב של בועז כהן שהשמיע את הקטע הראשון ב Friday night in Sun Francisco  וישר סידר לי את הראש ואת ...

את הראשון אפשר לקרוא כאן: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=508&blogID=102 והנה השני: השועל הלבן   ראיתי את השועל הלבן על יד הכנסייה. זו הייתה הפעם הראשונה. יוהנס ואני הלכנו לשם לשיר. לעשות חזרה באקוסטיקה המעולה הזאת וכשיצאנו החוצה ראיתי את השועל הלבן. "ראית?" שאלתי אותו, " שועל לבן, שם מאחורי הכנסייה, אתה רואה אותו רץ שם?" אבל יוהנס לא ראה דבר. היה קר מאד ...

אין דבר שמזכיר לי אותך. לא הרחוב, לא פרוסה של לחם, לא הדהוד צעדים, אף לא צליל. אולי רק בואו של הסתיו שגם הוא בוודאי לא יגיע.   כל יום מתרחש דבר מה ואני שמחה יושבת על ספה כתמתמה מעלי רקיעים וחמה, פעם מישהו חלם אותי בשמלה סגולה.   עוד מעט וסכין כלשהו יחתוך בתוכי פנימה חמישה חורים קטנים שיצליחו ...

זאת לא הפעם הראשונה שדיוויד בואי מציל אותי. אני זוכרת את הפוסטר שלו מביט אלי מעל גבי קיר החדר  שלי כשהייתי בת 14, 15, 16. הפנים היפהפיים שלו  העניקו לי שלווה ונחמה כבר לפני כל כך הרבה שנים. יש משהו סוריאליסטי בלשבת במיטה במחלקה פנימית ט באיכילוב, אנטיביוטיקה מטפטפת לאיטה אל תוך הוריד שלי, ואני קוראת את הביוגרפיה של הדוכס ...

אני יודעת שקורות מהפכות ושצריך לכתוב עליהן, ובאמת שאני רוצה, כי מהפכות בדרך כלל מעניינות אותי יותר מהרבה דברים אחרים, אבל אני לא יכולה לכתוב עליהן כרגע כי אני חייבת לכתוב על החמור. אני מתנחמת בכך שהמוני אנשים אחרים כותבים על המהפכות ועושים מהפכות, ואני יכולה להרפות.   החמור   בברלין לא הפסיק לרדת גשם. ישבתי בבית קפה ואיש אחד ...

הגשם לא מפסיק לרדת. בארץ שלי עושים מחאה ואני כאן רחוק בגשם. בהופגייסמר פגשתי את הכלב המושלם. דאלי- ענק, כמו חמור קטן, שעיר, שחרחר, טוב לב, קצת מטופש, בטוח שהוא קטן. נשכב על הגב עם הרגליים באוויר ומחכה לליטופים. יושב ונותן יד. בשלושת החודשים האחרונים אני נוסעת הלוך ושוב להנחות סמינרים ישראלים פלסטיניים בכל מיני מקומות שהם לא ישראל ולא ...

בלילה הד צעדי חתולים מעיר אותה משנתה. יחפה היא פוסעת בין קירות לוהטים, נושמת לאט מחפשת. הלב יבש, כמו  דיו שאינו מפיק יותר את האותיות כשהעט מנסה לכתוב. נשימתה שטוחה ועמוקה. אויר  נוגע בעור גופה, מכסה מערומיו. כמה אפשר להתבייש בעולם הזה? כמה אפשר לרצות? במיטה מכסה אותה שמיכה והיא לבד כמו עלה שנשר מהעץ. היא אינה מבקשת הרבה  רק ...