בננות - בלוגים / / טקס הזיכרון שלי
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

טקס הזיכרון שלי

טקס יום הזיכרון הפרטי שלי הסתיים עכשיו.

בכל שנה אני יושבת כל היום הזה מול רשימת החללים שמשודרת בערוץ 33 עד שמגיעים לתאריך ה 6/7/1994 שבו נהרג אודי. אני רואה את השם שלו ואז סוגרת את הטלביזיה.

אני תוהה אם יש עוד אנשים שעושים משהו כזה. אם יש אמהות או אחיות או חברות או רעיות שכולות שחשוב להן לראות את השם של זה שאיבדו.

אני לא לגמרי יודעת למה אני עושה את זה.

הכרתי את אודי ממש קצת, והייתי מאוהבת בו המון.

אבל זה מה שהיה שם בערך. מין קשר כזה שהתחיל ולא כל כך המשיך כי הוא היה דתי ואני חילונית ושנינו ביישנים ואני השתחררתי מהצבא זמן לא רב אחרי שהוא הגיע לבסיס שבו שרתי.

אבל אני זוכרת אותו היטב, בעיקר את הפעם הראשונה בה ראיתי אותו. במרפאה של הבסיס. אני זוכרת את השיחה שלנו.

אני גם זוכרת טוב את הרגע בו שמעתי על נפילתו.

מילה מוזרה – נפילה- הוא לא נפל. הוא מת- נהרג. כמה מילים נרדפות יש לנו לדבר הנורא הזה. לאסקימוסים יש מילים לשלג ולנו יש מילים למוות במלחמה.

פעם אחת כמעט נסעתי לערב זיכרון שערכו לזכרו בישיבה בה למד אבל ברגע האחרון נבהלתי ונשארתי בבית.

כל האהבה שלי לאודי הייתה סוד. עד עכשיו.

אהבתי אותו מאד. הוא היה טוב לב ומיוחד ויפה תואר ואני זוכרת אותו היטב.

וכבר 14 שנים שאני יושבת בכל יום זיכרון מול הטלביזיה ומחכה לראות את השם שלו מופיע.

אני כבר מכירה את השמות שמופיעים לפניו בעל פה. זה היה שבוע ספוג דם השבוע בו אודי נהרג.

כשמגיעים למאי 94 אני כבר לא מעזה למצמץ או להסיט את המבט ולו לרגע כי השמות עוברים כל כך מהר ואני מפחדת שאם לרגע לא אסתכל לא אראה אותו.

ומה יקרה אז? אני לא יודעת.   

 

29 תגובות

  1. היי אליענה היקרה. לפעמים קשה להתמודד עם המוות במיוחד כשמדובר על מישהו שהכרנו. מצאת לך דרך משלך להלל את שמו ולהקדיש לו פוסט – וזה יפה מאוד.
    תודה ששיתפת אותנו בחוויה בכאובה שלך.

    שנשמתו תנוח בשלווה.

  2. איזו החמצה כפולה, אילו לפחות ידע רגע לפני שהוא אהוב…

  3. יעל גלוברמן

    עשיתי את זה פעם אחת.
    תוך-כדי ידעתי שזו תהיה פעם אחת ויחידה. כמו להכיר את הדרך לעוד מצבה באוויר. הרי יש כמה כאלה, מלבד זו שעומדת ממש על קברו. עכשיו שאני יודעת איפה היא, היא מצטרפת לשאר.
    יעל

  4. אליענה.
    אינך מכירה אותי, אני רק קוראת פה בבלוגיה. היה לי חבר שנתיים שנפל במלחמת יום-כיפור, והיום הזה הוא יום קשה עבורי, ולכולם.ואני מבינה לליבך היטב. אני מצרפת לך לינק לאתר שנקרא ניזכור את כולם. ניתן לאתר שם נופל מסויים מהרשימה,ולהגיע אל דף מצג זיכרון שלו.http://www.izkor.gov.il/izkor12.htm

    • תודה רבה תמר, נכנסתי לאתר ומצאתי את דף הזיכרון לאודי. ראיתי שם את התמונה שלו ובעצם, כיוון שאין לי שום תמונה שלו, ראיתי אותו שוב אחרי כל כך הרבה שנים וזה היה המון בשבילי.
      תודה רבה.

      • אליענה, אני שמחה שיכלתי לעזור ולו במעט, כן זהו אתר מיוחד, וגם חדש לדעתי, אני מחוברת לוואלה, האתר הזה מרצד בדף הראשי, כך הגעתי אליו.

  5. אליענה,

    "הכרתי את אודי ממש קצת, והייתי מאוהבת בו המון".

    אנחנו (מותר לי לדבר בשם כלל המגיבים?) לא הכרנו את אודי כלל. ועכשיו אוהבים אותו המון.

    כתבת יפה.

    • תודה רבה שחר. אם ככה אתה מרגיש סימן שהיה שווה לכתוב את זה.
      יש לי מין תקווה קטנה כזו שאולי איכשהו זה יגיע גם להורים שלו שמעולם לא העזתי ליצור איתם שום קשר.

  6. אליענה,
    הצדף/הקונכייה שפתחת עכשיו מאפשרים הצצה אל הכאב היופי, האהבה והחידלון הקוטע שאין לו צרי, הקלועים בחיים שלנו כאן. יצרת כאן לאודי גל עד אוהב ומחבק.

    אני הלכתי כמעט כל שנה משנת 72.
    הקשר עם המשפחה השכולה היה כל כך משמעותי, כל כך חזק וכל כך נחוץ רצוי לי ולהם.

    • מיכל ברגמן

      תהיתי האם צדף זו את ואמרתי מה זה משנה. יש הרבה צדפים בודדים על החוף. ובכל זאת כשזו את זה כואב פי כמה.
      כולנו מחפשים פנים שהכרנו. האתר הממשלתי כאילו מאשר שהם באמת אינם. הם, וחברים של ההורים שאינם. זה באמת סופי. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי ה" דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים.

    • תודה מוישלה, ותודה כפולה- לא רק על המילים היפות אלא גם על כך שהדברים שכתבת על המשמעות של הקשר עם המשפחה השכולה גרמו לי לעשות מעשה שלא עשיתי 14 שנים.

      • אליענה, המילים היפות הן הד לצדף שלך.
        יצרת קשר איתם?

        • כן. שלחתי מייל. ואני באמת חושבת שזה הרבה בזכות הפרסום שפרסמתי כאן והתגובות שקיבלתי.

          • את באמת משהו מיוחד, אני מקווה שהם יענו, זה באמת מעשה גדול.

  7. יוסף עוזר

    אליענה. מה שאהבתי מאוד ברגישות שלך היא ההערה הבאה שלך:

    "…לאסקימוסים יש מילים לשלג ולנו יש מילים למוות במלחמה…"

    אני רוצה לןהשתמש בזה. התרבות והלשון, חויית הקיום של בני אדם והשפה שהם מקימים כדי לשמר או להתמודד או להקים חומה.
    אין לנו מילים לשלג. כנראה גם בנורבגיה יש מילים מיוחדות לסוגי האור והשמש.
    השם הפרטי שלך עצמו , הורים מדהימים המציאו אותו.

  8. שירי רבר

    אליענה אני עצובה לשמוע את הסיפור שלך. זה לא משנה כמה זמן הכרתם, כל אובדן כואב. אני לא אשכח את האבידה שלי. כל שנה אני חושבת עליו. הוא היה החבר שלי בכיתה א". ילד יפה עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. החבר הראשון שלי. כששמעתי שהוא נהרג בצבא, נשברתי. אפילו שלא התראינו שנים, אני עדיין אזכור אותו כילד יפה עם עיניים כחולות לנצח.

  9. יעל ישראל

    אני אוהבת אותך ואת ליבך החם ומלא הרגש, זה שאת אומרת תמיד בדיוק מה שאת מרגישה, גם כאן, בפוסט התמים והכואב והנוראי הזה.

    • אליענה יקרה . אתמול כשקראתי את כל הפוסטים שהוקדשו חשבתי על בנצי צור המתוק הזה מהשכבה ואכן חיפשתי את שמו באתר המוזכר ומצאתי. מה היה לי לכתוב? הוא היה מרכז החבר"ה , חמוד וחייכן טוב לב ושובב , ואני ? פרח קיר נחבא ומבוייש . אבל אפילו אלי היה לו מאור פנים . כמה ימים לפני שנפל ביקש להתקלח במקלחת הבנות בגדוד , וואו איזה כבוד בנצי ביקש שאעזור לו. אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים והוא היה בנופלים הראשונים. לא הייתי מאוהבת אבל אהבתי אותו ומה יכולתי לכתוב? עכשיו שסיפרת את סיפורך אמרתי לעצמי לפחות בתגובות .יהי זיכרו ברוך
      תודה יקירה!

      • מירי יעל שירי וסבינה-תודה רבה רבה באמת על מילותיכן.
        זה מדהים אותי כל פעם מחדש, כל מה שקורה בבלוגיה הזו. החיבור בין אנשים, הפרגון, האיכפתיות. זה מקסים ולגמרי לא מובן מאליו.

  10. סבינה מסג

    יפה ונוגע. לא רק התכן, גם כתוב טוב.

  11. וואוו אליענה. סיפור אחד עליה, סיפור אחד עלייך וצמרמורת אחת עלי.
    סודות הצדפים בים המיוחד שלך ,ואודי בנהר השמות המיוחד של כולנו. לדעתי, חוזקך באומצך ,שולחת לך חיבוק.

  12. את יודעת מה ההבדל בין רסיס של רימון לבין פצע רגיל? הרסיס נכנס וקשה מאד להוציא אותו ולכן הפצע שלו כל הזמן נפתח מחדש ולוקח לו שנים להגליד. פצע רגיל מגליד מאד מהר.
    אובדן של אדם יקר הוא כמו רסיס של רימון בגופך. מצד אחד משהו ממנו עדיין בתוכך ומצד שני הוא לעולם לא מגליד ממש. כל הזמן נפתח ונסגר ונפתח שוב.

  13. וואו.

    אני מגיבה על זה למרות שעכשיו בכלל כבר ל"ג בעומר ולא יום הזכרון.

    אחרי שקראתי את הביקורת היפה שלך ב"הארץ ספרים" השבוע התחשק לי פתאום לחפש אותך כדי לכתוב מילה טובה אחרי פגישתינו ההזויה והנעימה אז בשדה התעופה, ופתאום במקרה הגעתי לפוסט הזה וקצת נעתקה נשימתי.

    ריגשת אותי, והעצמת את תחושת ההחמצה העצומה שהיא, בעיניי, התחושה של יום הזכרון.

    רק שתדעי שכן, עוד משוגעים נצמדים לרשימת השמות האינסופית הזאת ו"צדים" את השם הרלבנטי, כאילו שזה משנה משהו. למתים זה לא משנה כלום, לחיים כן. כשבעקבות מה שאני כתבתי ביום הזכרון
    http://www.notes.co.il/tali/43677.asp
    פתאום עוד שתיים חיפשו את המת "שלי", שבכלל לא הכרתי, זה עשה לי המון.תודה, ובהמשך בטח עוד אקרא פה לאט לאט גם טקסטים אחרים ואולי אכתוב לך וכאלה, עכשיו פשוט לא יכולתי שלא להגיב. תודה.

השאר תגובה ל מיכל ברגמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג