בננות - בלוגים / / יום השואה שלי
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

יום השואה שלי

פתאום הבנתי שבמקום לכתוב את הרגשות שלי ביום הזה אני נכנסת לכל מיני ויכוחים אידאולוגים שאני לא  בטוחה שאני באמת מעוניינת בהם.

לא מזמן החלטתי להפסיק להתווכח. פשוט לעשות את שלי וזהו.

אבל גם להביע את הרגשות שלי ביום הזה קשה לי מאד.

אולי אנסה רק לספר שלושה דברים. שלוש אנקדוטות שאולי נראות לא קשורות, אבל עבורי הן קשורות.

 

סבתא שלי, מרים לומפ זכרונה לברכה ששינתה את שמה למרים מאור, הייתה אחת הנשים האהובות עלי ביותר. היא עלתה לארץ ב 1933 עם בעלה יעקב זכרונו לברכה. שניהם היו רופאים, ויעקב הרגיש שדברים איומים עומדים לקרות בגרמניה והאיץ במשפחתו לעלות לארץ. לא כולם השתכנעו לעלות. מיותר לציין מה קרה לאלה שנשארו.

ב 1933, יום אחד יעקב הגיע למרפאה שלו וראה על דלת הכניסה שלט שהודיע לקהל כי כאן עובד רופא יהודי ואסור להיכנס למרפאה. מאורע זה גרם לו להבין שחייבים לברוח.

האם באמת  קרה המאורע הזה? האם באמת זהו הסיפור שסופר לי  או שזה סיפור שהמצאתי? לפעמים אני לא בטוחה. יש דברים שכל כך קשה לתפוס אותם עד שאי אפשר להיות בטוחה שלא את המצאת אותם עם הדמיון המפותח יתר על המידה שלך.

בכל מקרה כמה טוב שסבא וסבתא שלי הגיעו לכאן.

כשהייתי בצבא הגיעו לביקור בארץ שלושה בחורים גרמנים- אברהרד, גרהרד וסוון. הכרתי אותם כי השתתפו בחילופי תלמידים כשהייתי בתיכון, וכיוון שבצבא הייתי מדריכת טיולים הם ביקשו שאקח אותם לטיול במדבר.

סבתא שלי נחרדה מהרעיון. "אל תלכי," היא אמרה לי, " ההורים שלהם הרגו את המשפחה שלי ואת תלכי איתם למדבר?"

אבל אני הלכתי. לא הבנתי אז שסבתא שלי פשוט פחדה. פחדה לחיי.

אברהרד, שקראנו לו איבי היה חתיך כל כך שלא יכולתי שלא לנסוע איתם למדבר.

אני לא גאה בכך אבל גם לא מתביישת.

אני הייתי נערה רומנטית והוא היה גבר צעיר בלונדיני יפהפה וגדול גוף.

בים המלח הוא נכנס למים בתחתונים וורודים וקרא לחבריו שיבואו להיכנס גם. ילד אחד שעמד שם שמע אותו קורא בגרמנית ואמר בקול רם- נאצים. ואני קיוויתי שהם לא שמעו והתביישתי נורא.

באותו טיול הם שאלו אותי איך זה בשביל להיות איתם כי הם גרמנים ואני יהודיה, ואני הסמקתי ונתתי תשובה מתחמקת, משהו כמו- אני לא מאשימה אתכם על הפשעים שההורים שלכם עשו.

 

בעיקר אני מתגעגעת לסבתא שלי. מתגעגעת אליה נורא.

 

 

בגיל 16 נסעתי לפולין במשלחת של תלמידים.

חזרתי משם עם אובססיית שואה שגרמה לי לקרוא כל ספר על השואה שיכולתי למצוא. אני זוכרת את שני הספרים שהכאיבו לי יותר מכל- ספר ילדים בשם "החלום והיום" שאיני זוכרת מי כתבה אותו,  ויומניו של צאלק פרחודניק שהם אולי מסמך השואה הכי מזעזע שיצא לי לקרוא.

באותה שנה המורה שלנו לספרות  בתיכון נתנה לנו לקרוא את "המחברת הגדולה" של אגותה כריסטוף. שנאתי את הספר הזה. הרגשתי שהוא עושה זילות נוראית לשואה, בוולגריות שלו, בפורנוגרפיה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי בדיוק מה פירוש הביטוי "פורנוגרפיה של השואה".

המורה לספרות, שאיתה ניהלתי ויכוחים עקובים בעניין הספר פתרה את הויכוחים במשפט- "את פשוט לא מבינה מספיק בנושא השואה."

אבל אני חושבת שכן הבנתי. אני חושבת שהבנתי שספר כמו "המחברת הגדולה" עושה שימוש בשואה במקום להנציח אותה. אני חושבת שהבנתי את האימה שמתעוררת בי מהשילוב של שואה ופורנוגרפיה. אימה שמתעוררת בי עד היום. ועד היום "המחברת הגדולה" הוא בעיני מסמך מתועב.

 

 

לפני חמש שנים נסעתי לגרמניה עם קבוצה של נוער ישראלי ופלסטיני. היינו שבועיים באכסניה באמצע יער. אכסניה מגודרת בגדר תיל שיותר מכל דבר הזכירה דימוי של מחנה ריכוז.

מנהל האכסניה היה גבר גרמני נוקשה ורע לב שיצר כל מיני חוקים בלתי אפשריים והתייחס אלינו איום ונורא. אף פעם לא היה שם מספיק אוכל לכל הילדים, אני זוכרת כמה פעמים שבהם ירדתי לעיירה הסמוכה כדי לקנות לחמניות לילדים שנותרו רעבים. אסור היה לילדים להיות בחצר האכסניה אחרי שמונה בערב. היה שם נורא.

באותו זמן הייתה אחת הפלישות הגדולות של הצבא לשכם והילדים הפלסטינים, שהיו כולם משכם נכנסו להיסטריה מוחלטת ורצו להתקשר הביתה. באכסניה (כמעט כתבתי עכשיו- במחנה) היה רק טלפון ציבורי אחד הפועל על מטבעות. אחד הילדים הפלסטינים בא אלי בוכה. הוא היה הילד הקטן ביותר במשלחת. אולי בן 12 או 13, אחיד כזה שבכלל לא היה אמור להיות שם מפאת גילו. הוא סיפר לי שהטלפון בלע לו את המטבע, ואין לו יותר מטבעות. הוא לא הצליח לדבר עם אימו שדאג לה נוראות.

הלכתי איתו אל מנהל האכסניה, שבידו היה המפתח לטלפון, הסברתי לו שהטלפון בלע לילד את המטבע וביקשתי שיפתח את הטלפון כדי להוציא את המטבע כדי שהילד יוכל להתקשר שוב.

אני לא יודעת למה עשיתי את זה, הלא יכולתי בקלות רבה יותר לתת לו מטבע משלי.

המנהל הגרמני סרב. הוא אמר- "אולי הוא בכל זאת דיבר עם אמא שלו?"

אמרתי לו – " לא הוא לא דיבר."

הוא אמר- " אולי הוא דיבר ולא הבין שדיבר?"

אמרתי לו- "הוא לא דיבר."

הוא אמר לי- " כנראה שהוא דיבר ועכשיו הוא אומר שלא דיבר."

ואני צרחתי- " קודם אתה קורא לנו מטומטמים ועכשיו אתה קורא לנו שקרנים?"

והוא צרח- " אתם פושעים שהורגים אנשים ורוצחים אנשים.." והמשיך לצרוח עוד מילים באותו סגנון.

ואני צרחתי שוב, אבל הרבה יותר חזק הפעם- " איך אתה מעז להאשים אותנו ברצח והרג? אתה לא קורא ספרי היסטוריה? אתה לא יודע מה העם שלך עשה לעם שלי?"

ואז מישהי שעבדה איתי לקחה אותי ביד, משכה אותי ממש חזק וגררה אותי לטיול ביער כדי שאירגע.

כשחזרתי סיפרו לי שהגרמני פתח את הטלפון והחזיר לילד את המטבע שלו.

 

 

 

31 תגובות

  1. יעל ישראל

    הו!!! סוף סוף מישהו ששונא כמוני את "המחברת הגדולה". מתוןעב זה לא מילה מספיק גדולה עבורו. חרא ספר. אוח, איך שנאתי אותו.

    מעניין מה שכתבת. רגשותייך לגבי הנושא.

    כשהייתי בגרמניה, אליה נסעתי רק לעבודה, בימים שהייתי מבקרת קולנוע ונסעתי לפסטיבלים, תמיד הרגשתי חוסר נוחות, ותמיד חשבתי לעצמי, מה יש, תירגעי, מה הקטע הזה. אבל אי אפשר לצאת מזה. באחד הפסיבלים, באובראוזן, גרתי אצל משפחה מקומית, הם היו בוודאי ילדים בשוןאה, בוודאי בהיטלר יוגנד, ואני לא יכולת להפסיק לחשוב על זה כל שבוע שהותחי אצלם, למרות שהם היו כאלה נפלאיםץ. היתה תחושה שהעובדה שבאה אטליהם בחורה מישראך מאוד מרגשת אוןתם. הם כאילו התייחסו אלי בכפפות של משי, כאילו שני הצדדים, אני והם, הלכנו על קליפוןת ביצים זה ליד זה. אני חושבת שעדיין יש רגישות עצומה בשני הצדדים.

    באותו פסטיבל פגשתי מבקר קולנוע אקס מזרח גרמני, וקצת התאהבנו, הוא היה נוצרי, אבל היה לו סב יהודי, אז הרגשתי פחות גרוע, וגם היבה לו "נפש יהודית", ואני זוכרת ששננו היינו יושבים באולמי ההקרנה, ומרגישים מין ניכור לקהל הגרמני ולמבקרי הקולנוע הגרמניים. אפילו הוא, רק רבע יהודי, הרגיש מנוכר משהו לגרמניות שלו. מעניין.

    • יעל, את לא יודעת כמה אני שמחה לשמוע שגם את שותפה לי בתעוב של הספר הזה.

      • יעל ישראל

        נכון? כי כל מי שפגשתי חושב שזה ספר ענק. ולי הוא הביא בחילה והרבה כעס. אני חושבת שכל מילה בו מזויפת.

        • משום מה יש איזה קונצנזוס שאומר שזה ספר מצוין. לגמרי לא ברור לי.
          חוץ מזה יש לי איזו שאלה לשאול אותך. כותבת לך מיד מייל.

  2. אליענה, ההיסטוריה המשפחתית שלנו די דומה… ושנים בכלל סירבתי להזמנות מגרמניה, עד שיום אחד…. אבל זה סיפור ארוך.

    • אם פעם תרצה לספר, אשמח מאד לשמוע את הסיפור. וגם את ההיסטוריה המשפחתית שלך. תודה.

  3. יעל ישראל

    ויומולדת שמח מתןקה. ראיתי אצל אמיר.

    • תודה רבה יעל!

      • מיכל ברגמן

        יום הולדת שמח (אי אפשר להימנע מהמקאבריות של האיחול הזה).
        הסיפור עם הילד משכם מזעזע – אני חושבת שזה חלק ממנטאליות אירופאית ולאוו דווקא עניין אישי.
        בבלגיה למשל את יכולה לראות משפחה "בית טוב" יושבת במסעדה וכשהילד מתחיל להשתובב הוא חוטף סטירה איומה ואף אחד לא מתרגש. או מנהג לשחק רק בחדר הילדים וכל מיני כאלה.
        אבל הקונוטציות אתנו תמיד.

        • תודה מיכל.. אכן מקאברי אבל ככה יצא.
          לגבי עניין המנטליות האירופית, אני לא מספיק מכירה אותה ובהחלט יכול להיות שזה ככה, אבל באמת שהקונוטציות היו בלתי נמנעות, ובכלל לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא כגבר גרמני מעז להאשים אותי בהאשמות הללו.

          • מיכל ברגמן

            להגיד שזו חוצפה זה קטן על העניין הזה – יש כל מיני דרכי התמודדות גרמניות תמוהות וזו לדעתי אחת מהן – מה הם רוצים? הם לא יותר גרועים מסבא!

    • אליענה היקרה, בירכתיך זה פעמיים בפוסטי, אבל שמא לא ראית?
      אני מקווה שהדמעות עברו…
      שיהיה לך יומולדת של פתיחה לאושר, אהבה והישגים בכל תחום בפנים ובחוץ 🙂

  4. אליענה,

    שלוש "אנקדוטות" מרתקות. חשובות.

    תודה.

  5. אליענה, אני מאחלת לך שתמשיכי להיות אדם רגיש ומלא חמלה כמו מי שאת, מזל טוב ליום הולדתך.

    • אורה ניזר

      אליענה, מאד מרגש ומענין, וכתוב ניפלא., אלה חוויות חזקות, ואני מאחלת לעצמנו שלום, ומזל טוב לך ולי אף על פי כן, חיה נחיה.

      • מירי פליישר

        אליענה דברים יפים ואנושיים . את כזאת.
        מזל טוב ליומולדת
        אני כמוך מנסה להתחייב לא לדבר פוליטית יותר לפחות לא בפוסטים של אחרים.
        מסתובבת כל הזמן עם הרגשה שעושה פחות מידי יחסית לאיך שאני מרגישה אבל בסופו של דבר הויכוחים האלה בכל זאת ניערו אותי להבחין מה חשוב לי.

      • אורה יקרה, תודה לך והרבה מזל טוב ואושר ביום ההולדת!

    • תודה רבה רבה תמי.

  6. אליענה היקרה
    הסיפורים שלך הם בדיוק מה שהשלם מורכב ממנו

  7. אליענה, שיהיה לך הרבה טוב!
    מצטערת על העיתוי…

    • תודה רבה מיכה ושירה.. באמת היה עיתוי קצת אומלל אבל לא נורא.

  8. יום הולדת שמח.
    אני תמיד קורא אותך, אגב, אפילו שאני לא מגיב.
    🙂

  9. שירי רבר

    היי אליענה,

    סיפורך מוכר לי.

    לי היה בן זוג גרמני שאהבתי מאוד, ולחברים ולמשפחה שלי היה קשה לקבל את זה. אמנם סבי ז"ל אינו ניצול שואה, אך כל משפחתו נהרגה בגלל אנטישמיות.

    גרמניה של היום הרבה יותר סבלנית. גרתי שם תקופה ומאוד נהניתי. חבל שלך היו חוויות קשות שם.

    בכל מקרה, תודה על מה שכתבת. זה עוזר לשים דברים בפרופורציה.

    • היי שירי
      היו לי גם חוויות נהדרות בגרמניה. אני נוסעת לשם כל קיץ עם קבוצות ישראליות- פלסטיניות. גם לי היה חבר גרמני וזה סיפור ארוך שאולי אספר פעם.
      חוץ מזה ברלין היא המקום האהוב עלי ביותר.
      בקיצור- הכל מאד מורכב כשמתעסקים בגרמניה..

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג