בננות - בלוגים / / סוף שבוע בבית ג'אלה
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סוף שבוע בבית ג'אלה

ביליתי את סוף השבוע האחרון בבית ג"אלה. סמינר של מנחים ישראלים ופלסטינים לקראת פרוייקטים שאנחנו מתכננים לקיץ הקרוב.

בית ג"אלה היא כלא. כמו הרבה ישובים פלסטינים אחרים היא הפכה לבית סוהר.

התושבים שגרים בבית ג"אלה, בית לחם ובית סחור יכולים לנסוע ולהסתובב רק בבית ג"אלה בית לחם ובית סחור. כדי לצאת מתוך הכלא הזה הם צריכים אישורים. כמובן שמעטים בלבד מקבלים אישורים כאלה.

מה שמפלצתי במיוחד  בבית הסוהר הזה הוא שיש בתחילה אשליה של חופש. הלא אף אחד לא סגור בתוך תא או צינוק. כולם חופשיים ללכת ברחובות, אבל רק ברחובות מאד מסויימים. אם סוהיר, החברה שלי מבית ג"אלה רוצה לנסוע לירושלים שנמצאת במרחק של בערך שבע דקות נסיעה מביתה, היא לא יכולה לעשות זאת ללא אישור. השבוע, לכבוד חג הפסחא האורתודוכסי היא קיבלה אישור יציאה לשבוע. לכל מקום בארץ חוץ מאשר אילת. למה לא אילת? שאלה מצוינת. אולי כי נותני האישורים לא רוצים שיהיו פלסטינים באילת ויקלקלו בנוכחותם את הנופש של המוני בני ישראל שיצאו מחירות לעבדות בחג הפסח.

בתוך הכלא שנקרא בית ג"אלה יש עוד כמה מכשולים חסרי פשר ותכלית. מחסומים מאולתרים יותר או מאולתרים פחות שנמצאים באמצע כבישי השכונה. אין להם שום תכלית. שום סיבה הגיונית להציב אותם שם. הסיבה היחידה היא להקשות על החיים. לגרום לחיים להיות עוד יותר בלתי נסבלים. עוד יותר גהנומיים.

כשחזרתי מבית ג"אלה הלכתי לראות את ההצגה "השיבה לחיפה" על פי הנובלה המופלאה של רסן כנאפני. ההצגה טובה, למרות כמה נקודות חולשה שחבל שלא תוקנו מבעוד מועד.

בכל מקרה, אחרי שלושה ימים בבית ג"אלה ו"השיבה לחיפה" לקינוח סעודה אני מרגישה בחילה עמוקה וסלידה עזה יותר מהרגיל מהישות הנקראת " מדינת ישראל".

נמאס לי לגמרי. אתם שומעים? לגמרי.

נמאס לי מהגזענות והפטרונות והאטימות. נמאס לי מחוסר האנושיות שלנו, מהתירוצים העלובים שאנחנו ממציאים לעצמנו. מההתבהמות שלנו. נמאס לי.

ועכשיו, כמו בכל פעם שאני מפרסמת פוסט פוליטי יגיבו לי איש אחד או שניים. יעל ישראל בטוח תגיב כאן כי ליבה במקום הנכון, ובטח עוד כמה, אבל לא כמו המספרים המגיבים כשאני מפרסמת את אחד מהשירים שלי שהם אולי נחמדים, אבל הרבה פחות חשובים ממה שכתבתי כאן.

(ולא שאני לא מעריכה את התגובות לשירים שלי, להפך, הן גורמות לי עונג גדול ואני מעריכה את כל מי שמגיב מאד מאד, אבל הייתי רוצה לשמוע אתכם גם בעניינים כאלה. כי די. אי אפשר יותר. ממש אי אפשר).

 

62 תגובות

  1. יש אנשים שחושבים אחרת ממך אבל מאחר והם מחבבים אותך אין להם ענין להכנס איתך לויכוחים ,ולכן הם לא מגיבים, כמוני למשל.

    דווקא כשאני מפרסמת פוסטים פוליטים מתנפלים עלי בדרך כלל( לא תמיד אסור להכליל) בעזות נפש ממש ומאחר וכמוך אני אכפתית אז אני מעת לעת אני ממשיכה לי לפרסם את הגיגי שנראים לי " אנושים" , כי אני ב"ה אנושית ומשתדלת לא לקחת כלום אישית.
    כי אחרת אני אני באה .

    אז ככה זה ושבוע טוב לך ולכל עם ישראל.

    • אביטל, יכול להיות שאת צודקת בעניין האנשים שלא רוצים להיכנס לוויכוחים. ועכשיו כשאני חושבת על זה גם אני לפעמים לא מגיבה לפוסטים שלך בדיוק בגלל אותה סיבה.
      ומעבר לזה, למרות שדעותינו הפוליטיות כנראה מאד רחוקות, אין לי כל ספק באנושיות ובאכפתיות שלך.

      • איך את חושבת אחרת? שאין גזענות, אטימות ובהמיות? או אולי שהגזענות, האטימות והבהמיות הן מוצדקות?

        • התשובה הגסה שלך היא בהמית וגסה ואני מניחה שאתה די סובל אז די לי בזה.

          • אביטל אל תקחי ללב. אני חושבת שיש לאנשים נטייה להסיק כל מיני מסקנות לגבי אנשים בגלל הדעות הפוליטיות שלהם. אני כבר הצלחתי להבין שזה ממש לא עובד ככה. פגשתי אנשים שאמורים להיות נאורים ויפי נפש במובן החיובי של המילה שהיו בהמות גסות ועקרי לב. בעיקר אחד מסוים שנושא איזה דגל של שמאלנות אבל בזמנו הפנוי תוקף מינית.

  2. אליענה,

    בדיוק לפני כמה דקות עיינתי בפוסט של מירי פליישר, ובתגובתי הזכרתי את הנובלה של ע"סאן כנפאני, "השיבה לחיפה", שהשפיעה עלי עמוקות כבר לפני כמה שנים. כתבתי לה שאנחנו חייבים לייסד זרם חדש של ציונות, שאכנה אותו: ציונות מוסרית. אני חושש שהממד המוסרי (בכל הנוגע לרגישות לאסונו של האחר) פגום או נעדר בשיח הישראלי.

    באשר לפוסט שלך, אני מסכים איתך שהגבלת חופש התנועה של הפלסטינים מוגזמת. לפי דעתי, ישראל עושה שימוש מופרז בהגבלת חופש התנועה. אבל, ופה אני חולק על רוח הדברים שעולה מהפוסט שלך, זה לא שחור ולבן. לישראל, עם כל הביקורת המוצדקת נגדה, יש צרכי בטחון (לצערי, זה הפך למטבע שחוק, שאיש אינו מתייחס אליו ברצינות), ויש "קייס" בטענה שלה, שהתרופפות אמצעי הבטחון בעוטף ירושלים תוביל לפיגועי טרור כדוגמת "סבארו", "קפה מומנט", האוניברסיטה העברית, מרכז הרב בירושלים, והרשימה ארוכה.

    • היי שחר מריו. אני מסכימה איתך כמובן לגבי העדרו או פגימותו של המימד המוסרי, ואני חושבת הרבה על האופן בו ניתן להחזיר או לתקן את המוסריות שלנו.
      לגבי הנושא הבטחוני, אני לא מבינה הרבה בביטחון, אבל אני אישה הגיונית, וברור לי שכשיש מחסום באמצע כביש בתוך בית ג"אלה שלא מוביל אל מחוץ לכפר, אבל כן גורם לתושבים להיאלץ לעשות עיקופים מעצבנים כשהם נוסעים בתוך הכפר, אין כאן כל קשר לביטחון אלא למשהו אחר לגמרי. כנ"ל לגבי אישור יציאה לשבוע לכבוד החג שניתן לבחורה צעירה ללא כל עבר בטחוני, שבו כתוב בפירוש שאין לה אישור להיכנס לעיר אילת. לא בשיקולי ביטחון מדובר כאן.

      • אליענה,

        להערכתי אין מחלוקת בינינו.
        שנינו מכירים בכיבוש, ושנינו מכירים בצורך לבטלו ולהעניק עצמאות וריבונת לעם הכבוש.

        הדוגמא שאת נותנת היא אינדוקטיבית. מקרה פרטי (שאינו מוצדק לחלוטין) אינו יכול להעיד על כלל המקרים. לישראל – גם ככח כובש – יש זכות להגן על אזרחיה. הרשות הפלסטינית (תחת הפת"ח) מנהלת מאבק עיקש מול הטוען לכתר (חמאס), ואם אין ביכולתה להטיל מרות על הזרוע הצבאית של החמאס או של הג"יהאד או של גדודי חללי אל אקצה או של ועדות ההתנגדות או של החזית העממית או של שבט דורמוש או של תאי טרור אחרים (ויש עוד), הרי שישראל צריכה לסמוך על עצמה (ולזה אין קשר לכיבוש. גם אם ישראל תיסוג מכל שטחי הכיבוש, המאבק בתוככי החברה הפלסטינית יתנהל וישליך על ישראל).

        השאלה הגדולה: מתי הגבלת חופש התנועה מוצדקת ומתי לא. וכאן, אני מסכים איתך, ישראל מנצלת את המצב ומבצעת שימוש גורף ולא פרופורציונאלי בהגבלות, במחסומים, באיסורים. זה מחייב ביקורת!

    • אגב שחר מריו,
      עפרה ישועה ליית ידידתי ועיתונאית בכירה במעריב לשעבר, כתבה ספר בשם "ארץ ברית" (שהתכבדתי לערוך) והיא יוצאת שם נגד הציונות הפרגמטית שלנו, ומדברת בה האופציה הזו של ציונות מוסרית. מאוד מרתק אגב.

      אגב, הספר יצא בהוצאת נמרוד של יותם ראובני, לפני שלוש שנים, למי שבא לקרוא את משנתה המעניינת.

  3. מרוב דיכאון למקרא הפוסט, קראתי אותו ויצאתי בלי להגיב, ושוב קראתי ויצאתי בלי להגיב, ועכשיו אני כאן בפעם השלישית, מנסה להגיב. מנסה, כי מילותי לא מעודדות, ואולי אפילו תבוסתניות, וזה אף פעם לא נעים להיות תבוסתני.

    ומה אגיד אליענה, ליבי אולי במקום הנכון, אבל מה זה עוזר לי? כבר שנים אני בוחלת בארץ הזו, שנים, והפגנות ודיבורים, ופוסטים, מאז שיש אפשרות כזו, וכלום לא משתנה. ואצלי לפחות, מפלס הדיכאון עולה מיום ליום, משעה לשעה. והנה החבר"ה המשוררים הלכו להפגין עם המפוטרים, ועולם כמנהגו נוהג. ואנחנו נלך להפגין למען הפלסטינאים, ועולם כמנהגו נוהג. ומשה יצחקי כתב לי לא להתייאש, אלא להמשיך ללחום בעוז נפש כמו י.יח.ברנר, אבינו הרוחני, ואני מוצאת את עצמי צועדת בנפש כושלת, חסרת נשימה, מרגישה שאני הולכת ומזדקנת, והרע רק מתגבר, והאדישות רק חובקת.

    וראיתי ביס דוקו סדרה דוקומנטרית על אנשים שהם היום בני שישים, חלקם שמאלנים, ובסרט הם מתארים את הויה דולורוזה שלהם, עברו את הפגנות שלום עכשיו, רצח אמיל גרינצוויג, וכו" וכו" וכו", ורק נהיה יותר רע.

    לא יודעת, אני במוד של ייאוש. ואת כותבת דברים כה כואבים.

    דבר אחד לי אלייך אישית: את אמיצה ואכפתית כמו שרובנו לא, או כבר לא, ואת עושה את מה שכןלנו היינו צריכים לעשות: ללכת ולהזדהות וללחום למען כל מי שצריך להילחם למענו.

    • וצדקת, באמת אין הרבה תגובות. אולי כי כולם מיואשים ולא יודעים כבר מה לעשות.

      • יעל יקרה, אכן הדיכאון גדול.
        תודה לך על המילים היפות שכתבת לי, אבל אני חייבת להודות שאני חשה שהעשייה שאני עושה גם היא עקרה ומדכאת. הרי לא נוצר איזשהו שינוי משמעותי ואמיתי במציאות. יש שינויים בחייהם הפרטיים של אנשים, ויש תודעה שמשתנה וזה נהדר, אבל זה לא מספיק והתסכול גדול מאד.

        • נכון יקירתי, ובדיוק בגלל זה הייאוש. ואחרי כמעט 48 שנות חיים, של מאבק שלא יוצא ממנו הרבה, הייאוש משתלט. זה לא טוב, אני יודעת. צריך להילחם כמו נמרים, בהרבה עוזי י.ח. ברנרי, עם להט בעיניים.

  4. אני מקנאה בך ! שהיית בסוף שבוע בבית ג"אלה
    אני לא נכנסת לשטחי הרשות פשוט בגלל שיש צו אלוף האוסר כניסה על ישראלים. אבל אם יכולתי ולא הייתי כל כך פחדנית – גם לעזה הייתי נכנסת.
    את מתארת קושי של חברתך לבקר בירושלים ומתרעמת על האישור המגביל שקבלה שלא מאפשר לה שהות באילת. ביננו .גם לי לא אכפת שיאסרו עלי את הביקור בעיר הזאת.
    אם היית מסתכלת קצת דרומה – לכוון עזה , רפיח היית רואה אנשים שהולכים ברגל ויחפים כי אין להם דלק וגם לא נעלים – פשוטו כמשמעו
    היית רואה בתים שהמקרר שלהם התקלקל ואין להם חלקי חילוף
    היית רואה אנשים שאין להם מים שאינם מלוחים לשתות והרשימה עוד ארוכה
    העוולות שאנחנו עושים הם עניין מורכב ומסובך ועוד לא קם מנהיג ממש אמיץ ולא גבה-לב שיגיד עד כאן ! בואו אלי בני אדם ונראה איך אפשר לחיות ביחד ואתם הדרומים שם למטה – למה בחרתם חמס? וישאל את השאלות ויקבל את התשובות האמתיות
    במקום זה – יש לנו מנהיגים שנותנים יד למנהיגות מושחתת שמנציחה את עליבותם של שכנינו.
    הלואי שקולם של אנשים כמוך וכמוני היה נשמע אבל אני עייפה..ומיואשת.
    הנה עכשיו מדברים דמשק – ואני רק חושבת על האוהדים שיאכלו להם את הלב .

    • תודה רבה אורנה.
      ואגב, כדאי שתדעי (וגם חשוב לי לכתוב את זה לפני שבאים לעצור אותי..) שלבית ג"אלה עדיין מותר להיכנס. זה נחשב לשטח C שאליו הכניסה לישראלים מותרת.

      • אז המצב עוד יותר גרוע משחשבתי
        שטח C הוא שטח ישראלי לכל דבר….
        אני חושבת שאת טועה שבית ג"אלה הוא שטח B

        • נדמה לי אם אני לא טועה שבית ג"אלה בחלקו הוא שטח C ובחלקו הוא שטח B.

          • מירי פליישר

            אליענה יקרה
            את באמת בחורה אמיצה וערכית ואני מעריכה את פעולותייך ההומניות .
            אני למשל מרגישה יותר חצוייה ממך ורואה תמיד את כל הצדדים.
            אבל כשאת מתארת את העוול היומיומי הקטנוני העיוור זה באמת מקומם.
            מאידך הסאוב השלטוני שאנחנו חיים בו איננו נעצר בפלסטינים. אולי העיוורון התחיל שם אבל הגסות וההתעמרות בחלש פשטה.
            אין לי פתרון בעיקר כי אני מבינה שכדי לנהל מדינה יש להפעיל צבא והיום אני כבר לא רואה הבדל בין רצח במלחמה ורצח בכלל ואם אגיע לקיצוניות כנה עם עצמי אשאל אם יש לנו פה זכות קיום ואז
            ואז אני מפסיקה לחשוב בהגיון מוסרי טהור . קשה להכיל את הצידוק לקיומנו כאן פרט להישרדות והישרדות כידוע מצדיקה הרבה.
            מה אומר
            קטונתי .

          • אסתי ג. חיים

            אליענה שלום,
            אני מגיבה מעט, גם לשירה, בשל עומס רב, אבל קראתי את דברייך הנכונים, העצובים והמייאשים, וחשתי צורך להגיב. אני עושה מעט, אבל משתדלת לפעול ברמה הפוליטית-יוזמת ז"נבה, חד"ש, מפני שלדעתי, וזה לא סותר, זה חשוב ויכול לגרום בסופו של דבר לשינוי גורף יותר מפעולה אישית כזו או אחרת. השתתפתי בלא מעט מפגשי סופרים/רות ישראליים-פלסטינאיים, נוצרו ידידויות, נכתבו ונאמרו דברים חשובים, וכמו שיעל אומרת, כלום לא קרה. אבל בכ"ז משהו מיקרוסקופי נע כל הזמן תחת פני השטח. לפני כמה שנים, מפגשים עם פלשתינאים היו מחוץ לחוק. אייבי נתן ישב על כך בכלא. לפני כמה שנים היינו בטוחים בצדקתנו, היום ברור שיש לוותר על הכיבוש. השאלה מתי. אנו תלויים בקיצוניים מכל צד, וכרגיל, בני אדם סובלים. אנו תלויים בפקידים אטומים, וחיילים תקועים בין הפטיש לסדן והופכים מילדים לכובשים ומגבניקים. זו טרגדיה. אולי, בתגובה לשחר-מריו, אין כלל צורך עוד ב"ציונות". אולי יש צורך להפתח לאנושי שבנו, ולשחרר. וכל מה שכתבתי כאן, גם הוא לשוא. זה לא יקרה בחיינו.

          • אסתי, אני עדיין מאמינה שאולי משהו כן יקרה בחיינו. אפילו אם משהו קטן.

          • נכון אסתי. את גם צודקת. אני נוטה לראות תמיד את הכוס החצי ריקה, כבעלת אישיות קצת דכאונית.
            אבל אני נזכרת בשנת 86, כיצד יעל לוטן ידידתי הלכה לפני המחנה והצעידה את המפגש עם ערפאת ברומניה. זוכרים? זה היה מעשה חתרני גדול ומטורף, והנה היום נפגשים כרגיל ומדברים עם הצד השני והרבה קרה.

            אז יש שינוי, הוא פשוט קורה כל כך לאט שקשה לא להתייאש. אנחנו כנראה צריכים הרבה סבלנות. אני באמת נזכרת ביעל לוטן, נפש אמיצה מאוד, וכיצד התמודדה אז נגד המון עוינות כלפיה, כולל איומי רצח הימין. והיא המשיכה בדרכה. יש ממי ללמוד.

            אני זוכרת שהיא היתה אומרת לי : "מה זה עשרות שנים בקנה מידה היסטורי של מיליוני שנות אבלוציה וקיום". היא אמרה זה כמו רבע פסיק. וקל להתייאש בגלל התחושה שזה רבע פסיק. שאנחנו רבע פסיק בהיסטוריה. אני הרבה יותר תבוסתנית ממנה.

          • מירי, גם אני קטונתי. אבל תודה בכל אופן 🙂

  5. היי אליענה,

    להגיב לשירים זה הרבה יותר קל מלהגיב לפוליטיקה, לדעתי. בשירה אני יודעת מה אני אוהבת ומה לא, מה מרגש אותי ומה לא עושה לי כלום. בפוליטיקה אני עדיין לא סגורה על עצמי. מצד אחד, אני מבינה לגמרי את מה שאת כותבת. זה מאוד כואב לראות אנשים שחיים בבית כלא ולא יכולים לנוע בחופשיות ובלי פחד. מצד שני, האם יש לך רעיון טוב יותר? האם היית רוצה שמכל אותם בתי כלא יצאו מחבלים שיתפוצצו לך בתל אביב? האם היית רוצה שהם יצאו להפציץ את שדרות. גם בצד שלנו יש לא מעט הרוגים חפים מפשע. אני איבדתי כמה אנשים יקרים במלחמה הזאת. מצד שני, אחד מחבריי הטובים הוא ערבי. אז נורא קשה לי לנקוט עמדה. אני מבינה את שני הצדדים אבל מי אני שאחליט מה נכון ומה לא נכון?

    • מיכל ברגמן

      אליענה שלום
      בזמן האחרון אני לא כ"כ כאן בגלל עיסוקים והיעדר זמן.
      בכל זאת אני מרגישה צורך להגיב כי ביקשת וכי אנחנו כנראה (בעצם בטוח) במקומות שונים.
      יש כאן כמה דברים שונים: בזמנו , לפני שחצו את בית ג"אלה באופן טיפשי בין B ל-C עבדתי בהר גילה ואני זוכרת היטב את כל ההתגלגלות האומללה של המקום הזה.
      בתחילה הוא היה אמור להיות שטח פלסטיני טהור עם מובלעת בשם הר גילה שמוקפת מכל צדדיה ברשות פלסטינאית.
      סוחרי בית ג"אלה, ברובם נוצרים, התחננו שיתירו להם להיות שטח בשליטת צה"ל. ידעו שטוב לא יצא מזה. לא עזר להם.
      אח"כ הוחלט שבגלל שמפסגות בית ג"אלה אפשר לצלוף בלי בעיה בכל חלון בגבעה הצרפתית בירושלים, כולל כל העיר המרכזית הפרוסה שם, אז חצו אותה למעשה לשניים.
      אם זכור ואם לא – לבתי אותם סוחרים נכנסו אנשי פת"ח (לא חמאס "הרעים" אלא החבר"ה שוחרי השלום מהפת"ח) וצלפו לדירות בגילה, מרחק יריקה מבית ג"אלה. תגידי שזה שטח כבוש ולכן מגיע לתושבי גילה? ובכן התשובה הזו מפקיעה כל אפשרות לדיון מוסרי. כי אם כך מגיע גם לפלסתינאים מאלף ואחד סיבות ומה יצא לנו מזה.
      מאז בית ג"אלה , ישוב מבוסס, "סביון" של בית לחם, נמצאת במצב בלתי אפשרי על לא עוול בכף תושביה.
      לגבי המחסומים – אינני יודעת מה קורה שם עכיו כי לא הייתי מזמן, אבל ממקומות אחרים בהם שרת בעלי במילואים אני בטוחה במיליון אחוז שאת צודקת. העוול והאטימות פשוט נוראים. אפשר כמובן לטעון שמי ששולח חיילים למלחמת איוולת ומפקיר אותם למה שיהיה לא איכפת מאיזו בחורה מבית ג"אלה, אלא שעלי זה לא מקובל. גם זה וגם זה מראים על עומק של ניוול. ויש עוד המון מקרים שכשרואים או שומעים עליהם שואלים מה קורה לאנשים האלה לעזאזל? ולמה לטרטר סתם (וזה סתם של ממש.) ומי האידיוט הרע שמחליט ככה בלי טיפה של סיבה (אין התראה, שום תרגיל צבאי, כלום. פשוט כלום!).
      ושיהי ברור – לצעיר אין לי אשליות ששונאים אותנו בגלל הכיבוש. זו אשליה נחמדה מאוד ונוחה מאוד למי שבוחר להשתייך לקהיליית המאמינים הזו. אני גם לא מאמינה שעזיבה נוספת של בית ג"אלה תביא להפרחת יונים לעבר גילה. וגם אם איזור קדומים "ישוחרר" הוא יצליח לסכן את כפר סבא והאיזור. גם לפני 67" לא שרו את גו"ן לנון מהצד השני של הגבול.
      ולכן אני משתדלת להפריד בין אטימות הומאנית שאין לה תכלית והסבר והיא כבר שיגרה, לבין תמונה אחרת. לא תמיד אפשר להפריד, אבל צריך – בעיני – להשתדל. זה לא בא לפתוח ויכוח, זה בא להשמיע משהו שאני נמנעת כי זהו באמת סוג הויכוחים חסרי הטעם.

      • מיכל, תודה על התגובה שלך היא מרתקת ומעוררת מחשבה.
        חשוב לי להבהיר נקודה אחת קריטית- אני לא חושבת שמגיע לתושבי גילה שיירו עליהם כי הם מתנחלים. אני לא חושבת שמגיע לאף אדם שיירו עליו. אני מתנגדת באופן נחרץ לאלימות משני הצדדים, אם כי סביר מאד להניח שאני מפרשת את האלימות הפלסטינית אחרת מאשר אנשים רבים מפרשים אותה. אני לא רואה בה טרור. אני רואה בה מאבק לחופש, התמגדות לדיכוי ולכיבוש.

        • נכון מאוד.

        • גילה זו לא התנחלות – זו שכונה ירושלמית לכל דבר

          • ולא שאני לא מסכימה איתך בעניין ההגבלות החמורות על האוכלוסייה אבל לפעמים אין דרך יותר טובה בגלל המצב הסבוך
            אני ישבתי במטבח כשיירו על הבניין שלי וגם כשחציתי את הרחוב כמעט קיפחתי את חיי
            בית ג"אלה מלאה בגרורות טרוריסטיות וקשה לברור
            היו תקופות יותר טובות בהן קטפנו יחד זיתים ורצו אחרי העזים שלהם עם אוכל בידיים
            הדבר נמצא בידיים של המנהיגים משני הצדדים ועובדה ששקט ומעבר (כמעט) חופשי היה אפשרי עד לפני פחות מ 20 שנה
            מי ייתן ונוכל לחיות בשכנות טובה בקרוב

      • דבריך, מיכל, מבטאים כל כך טוב את הרגשתי ואת המחשבות שעלו בי עם קריאת הפוסט, ובמיוחד הסיכום הקולע: "אני משתדלת להפריד בין אטימות הומאנית שאין לה תכלית והסבר והיא כבר שיגרה, לבין תמונה אחרת. לא תמיד אפשר להפריד, אבל צריך – בעיני – להשתדל."
        לעתים קרובות אני מרגישה שאין לי שום דרך להשפיע על אותם אנשים שהכי שחשוב שיפרידו, מקבלי ההחלטות, בעלי הסמכות האמורים לקבל את האינפורמציה במלואה ולפעול לאורה.

    • שירי, אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול ואף צריך להחליט מה נכון ומה לא נכון. כל מה שצריך זה להקשיב למוסריות ולאנושיות שבנו. יותר מזה לא צריך.

      • אני מסכימה איתך. אבל זו סוג של תמימות לחשוב שהכל תלוי במוסריות. את גרה במדינה שהשגת גם בזכות הליכים צבאיים. אם המצב היה ההפך- גם את היית תחת כיבוש דומה, אם לא גרוע יותר.
        הלב שלי אומר לי להיות אנושית, אבל צריך להיות גם מציאותי. אם זה היה תלוי רק בי, לא היו מלחמות בכלל וכול האנשים בעולם היו שווים. אבל זה ילדותי לחשוב ככה כי כן יש אנשים ששונאים אותי והיו רוצים לשים אותי במצב דומה כמו שציינת בפוסט שלך.

        • הכול כן תלוי במוסריות שירי. זה אנחנו שעיוותנו את המוסריות, כי קשה להיות מוסרי, ונתלים בכל מיני פרשנויות פרגמנטיות, כי ככה נוח יותר.

  6. תיזהרי לא לאבד את עצמך מרוב הזדהות

    • טלי פחימה יש רק אחת!

    • מה זו האמירה הזו לאבד עצמך מרוב הזדהות? תסלחו לי שאביא את דברי החכמים הגדולים. מה זה "ואהבת לרעך כמוך" אם לא הזדהות ואמפטיה טוטלית לאחר? לא זו האנושיות שצריכה להדריך אותנו?

  7. יאיר אסולין

    אליענה.

    איני רוצה להכנס לדיון פוליטי (אף שדעותינו, נראה, קרובות)ובכל זאת אני רק רוצה לומר שהדברים לא כ"כ פשוטים כמו שכתבת או שכתבו אחרים. וזאת חשוב לזכור. משפט נפלא שאמר פעם אלבר קאמי בעניין אלג"יר חשוב שיהיה לנגד העיניים כשחושבים על דברים כאלה:"בין האמת לבין אימא שלי אני בוחר באימא שלי" ואינ י יודע אם המשפט הוא מדוייק או נכון במאה אחוז אבל הוא וודאי בדיקה שראוי לעשות.וראוי לזכור שלא הכל תמים כ"כ (לכאן ולא שם).

    • יאיר, אינני מוצאת שזה עניין של תמימות, אלא של תפיסת עולם. לו יותר אנשים היו מפסיקים לפחד, ופועלים כל הזמן מפחד, שמא הולכים להרוג אותם, וזה אני אומרת בצד שלהפ ובצד שלהם, וכולם היו מסוגלים לפעול מתוך אמפטיה אמיתית לזולת, דברים כאלה יכלו להימנע. ולא אכפת לי אם דבריי מתפרשים כתמימות. ישוע אמר שמלכות השמיים היא לילדים. יש אהבה בלב הבריות? אז איפה היא לעזאזל?

      • בצד שלהם ובצד שלנו, כמובן.

        ואגב, לאהוב את הזולת (ז"א לראות בן אדם כמונו שראוי לכל כמונו), שזו המצווה העליונה ביותר, הויא לא משהו ערטילאי, היא פרגמטית מאוד, וממנה נגזר הכול.

        • יאיר אסולין

          יעל, גם באהבה יש רמות :וודאי שאב אוהב את בניו יותר מאת האדם הזר ברחוב ולכן ראוי לזכור שחיינו יקרים לא פחות ולכן, באופן מושכל ונקי ואמיתי, המגבלות האלו חייבות להתקיים. הן הן צורך המציאות הנוראה הזו.

          וראוי להוסיף שעל שכרון הכוח שלעיתים , קרובות מדי, תוקף את הצבא אני חומה בכל הגרון. לא רק כאן.

          ושוב ההבדל בין החלק הראשון של התגובה (הזו) לשני צריך להיות ברור.

          • יאיר, אני מרשה לעצמי להשתמש נקודתית בדוגמה שלך כדי להרחיב טיפה את הדיון. אני יכולה לאהוב ילדי זרים שאני פוגשת ברחוב, בדיוק כמו שאני אוהבת את ילדי משפחתי. ממש ככה. אחרי כמה דקות איתם, אני אתאהב בהם והם בי.

            ז"א, שלא הזר הוא הנקודה, כי הנה, אפשר לאהוב בקלות ילדים זרים (לי לפחות).

            ז"א, מה שקשה הוא הפחד. הפחד מהאחר המבוגר האורב לנו. הפעם מעם אחר. ז"א אומרת, שמה שמונע מאיתנו בני האדם לאהוב את האחר בשלמות, ואהבת לרעך כמוך, הוא הפחד מהשתלטותו של מבוגר אחר. לא חוסר היכולת לאהוב זר, עובדה, אפשר לאהוב זר שהוא ילד.

            לפיכך, שוב לדעתי שורש הרע בקיום האנושי הוא הפחד המבוסס על רגשי נחיתות וחרדות קיומיות, שישתלטו עלינו. אז נכון שזו התנהגות אנושית "טבעית", בוודאי למודה, אבל כמעט אינסנקטיבית. אבל באמת, מה מותרנו כבני אדם? ובייחוד אם אנו מאמינים באלוהים, שזה הופך אותנו לנושאי הדגל של משנת ה" (אני יודעת שאתה מאמין, וכך גם אני, אז אני מרשה לעצמי להעלות את זה).

            איך אומרים החסידים? ולא לפחד כלל. ורק מכאן יכול להתקיים ה"ואהבת לרעך כמוך", שזה אומר לשים בצד את כל השיקולים הפרגמטיים וה"הגיוניים" ו"השקולים", שנראים לנו "בנפשנו". אני מאמינה שלאנשים כמונו, חדורי מוסריות, יש איזו קריאה להנהיג את העולם. כי הרוב הדומם לא חי כך, אלא נסחף למדמנה קיבוצית. וכאן, במיעוט המוסרי הזה, יש אולי איזו תקווה להנהגה אחרת. וכאן, עלינו לנהוג ולחשןב אחרת מהמקובל. ז"א, לראות בזר אהוב, בדיוק כמו הילד שלנו. אפילו שזה נשמע נורא נאיבי ומעופף. אבל תורת האהבה של ה" היא די מעופפת, לא?

  8. אליענה
    אנחנו נמצאים במילכוד הטרגי הזה שנים רבות, וככל שחולפות השנים, לצאת מהסבך הזה יהיה קשה, יותר ויותר. יהיו כאלה שלא יידעו אפילו שהייתה מציאות אחרת.דורות של ילדים שגדלים אל תוך שנאה שמשחיתה כל חלקה טובה. גרתי הרבה שנים בקיבוץ עלי יד רצועת עזה, והיינו נכנסים לשם ומתארחים אצל אנשים שיצרנו עמם קשר והם היו מבקרים אצלנו וכל זה התרסק.

    הכיבוש הוא רע!!!
    אבל, אני לא מציע לאמץ טרמינולוגיה של שנאה עצמית. לצערי, בצד הפלסטיני, יש לא מעט קיצוניים "שמשתפים" פעולה עם סרבני פתרון מהצד שלנו הנוקטים בטרור אכזרי היוצר שרשרת תגובות אכזרית לא פחות. מי שסובל בסופו של דבר זה אנשים כמו אותה בחורה שתיארת, ומצד שני אנשים נשים וטף בשדרות ועוטף עזה ועוד. צריך להילחם בהתבהמות ובהשחתה המוסרית, אבל צריך גם לתבוע את אותם ערכים ממי שמחבל באפשרות מציאת פתרון. ומלוא הערכתי לאכפתיות ולמעורבות שלך.

    • יאיר ומשה, שניכם כתבתם דברי טעם ואני מודה לכם על כך. כל המצב הזה הוא כל כך מורכב וטרגי ואני רק מקווה שנצליח למצוא מוצא ממנו.

    • שנאה עצמית לא, משה. בהחלט לא. היא לא מובילה לדבר. אהבה עצמית ואהבה הזולת בו זמנית, היא הפתרון. הוא נראה לא מושג, אני יודעת, מטורף, טיפשי, ילדותי, תמים, אבל איזו דרך אחרת יש?

      ומרגע לרגע, חחחח, אני נמלאת קצת תקווה מחדש, ורוח לחימה בעיקר. אין כמו כשיורדים על משנתך הרוחנית, כדי להתחזק בה, כנראה. אומרים לי את נאיבית, אני קמה כמו נמרה. חחחח.

  9. אני מרגישה נזופה…
    שמחתי על הדברים שכתבו כאן מירי פליישר וגם שירי רבר.
    זה מוזר, כי אני בסך הכול חושבת די קרוב אלייך ולאחרים עם עמדות דומות אבל אני מרגישה מאוד נזופה ומתנגדת מול הקול הזה.
    דווקא דויד גרוסמן מנסח את דבריו תמיד בצורה שנורא קל לי לקבל, בדיוק קראתי אותו שוב בעניין הזה בתוך המסה שלו על שמשון, ונדמה שיש לו יכולת מדהימה להכיל את כל הצדדים – גם אותנו ואותם וגם את הכאב העצום, בלי לעשות דמוניזציה של אף צד.
    מצד שני את ראית את המחסומים ואת ההתנהלות המרתיחה הזו ואולי זה לא דמוניזציה, אולי באמת ראית משהו דמוני והייתי מרגישה בדיוק כמוך אם הייתי רואה את זה.

    • אוי לא לי… אל תרגישי נזופה. אני מוכנה שכולם ירגישו נזופים אבל לא את…
      אני יודעת, יש לי נטיה להתלהמות וקיצוניות, אבל זה רק בגלל שהדברים שראיתי באמת הכאיבו לי. בסך הכל מעבר לקיצוניות אני כן מסוגלת לראות את שני הצדדים, אבל עדיין חשוב לי לתת מקום לקול של הצד שקולו נשמע פחות.
      ובאמת מה שראיתי בבית ג"אלה היה מכאיב וחסר הגיון ולגמרי בלתי נסבל.

  10. רונית בר-לביא

    ברור ש"מדינת ישראל" בבוץ,
    ברור שאנחנו בבוץ,
    ברור שהמצב בלתי נסבל.

    ואני שמחה שאת כותבת ב"אנחנו",
    כי כולנו בסירה הזו יחד.

    אני לא חושבת שהפתרון הוא בהזדהות המוחלטת עם ה"צד השני" ובביטול של מה שאנחנו.
    לנו כיהודים ישראלים יש מספיק צרות על הראש בהישרדות כאן, חבריי המשקיפים מהאו"ם, בכדי שנוכל לבטל אותן ולדאוג כל הזמן רק לאחרים.
    יש בזה התנשאות מפליאה בעיני.

    העשייה שלך נשמעת חשובה, וזה נשמע מעולה בכל מקרה,
    אבל כל אחד מאיתנו צריך למצוא את העשייה שמתאימה לו בתוך הג"ונגל
    המטורף שנקרא ישראל,
    והתחלה טובה יכולה להיות,
    מבט קצת פחות מפריד ומחלק,
    והאומץ לייצג גם את עצמך.

    השמאל כשלוקח את הסיבוב חזק מידיי,
    סוטה לחלוטין לדעתי מהמסלול,
    ומשיג את ההיפוך, וזו בדיוק הנקודה בה אין שום, אבל שום הבדל בין קיצוניות מכל כיוון שהוא.

    ואני אומרת את כל זה מתוך ה"מחנה".

    האלף בית הוא אומץ.
    בעיני.

    • רונית אני חייבת להודות שלא הבנתי את כל מה שכתבת. למשל לגבי האומץ לייצג גם את עצמי, למה התכוונת?
      ובכל מקרה אני לא מרגישה שאני מזדהה לגמרי עם הצד השני, והדאגה הראשונית שלי היא מה שהפכנו להיות בעקבות הכיבוש הזה, כי מה שהפכנו להיות זה משהו ממש מכוער ומסוכן בעיני.

      • רונית בר-לביא

        נכון,
        אבל לא בגלל הכיבוש.

        אולי אפילו בגלל ההיפך:
        בגלל שאנחנו לא למדנו מספיק לאהוב את עצמנו ולהכיר בערך עצמנו,
        כי זה הפתרון היחיד.

        לאף אחד אין כאן בעלות על אושר של מישהו אחר,
        הפלסטינים בבית ג"אלה בכלא, ואנחנו בכלא, נכון שבתנאים קצת יותר טובים מבחינה חומרית,
        אבל אנחנו עדיין בכלא הנוראי של עצמנו.

        וזה לא אשמתנו ולא אשמתם,
        בעיני העבודה היא רוחנית פנימית,
        וכל אחד חייב ללמוד אחריות על עצמו קודם כל,
        לתפוס אומץ, אבל כזה אמיתי.
        להיות איפה שאתה כיהודי ישראלי צריך להיות: בגוף של יהודי ישראלי,
        ולא מסתכל לאלף אלפי כיוונים לחפש מה קורה שם ושם ושמה.
        לא שצריך להתעלם, המודעות הזו וגם הפרסום של זה הם טובים, למה לא ?
        הבעיה היא בגישה לדעתי.

        בגבעה שלך יש שלום וטוב ונפלא ?
        מעולה, תעבור לגבעה הבאה.
        הגבעה שלך מפוצלת, חרוצה תלמים עמוקים ובכל שתי דקות רעידת אדמה ??

        יכול להיות שבמקרה הזה כדאי לדאוג קודם לביתך.

        זה בכללי מה שאני חושבת,
        וזו ההרגשה שלי לגבי הציבור שלנו ובכלל כל ציבור כמובן.
        פרטים, אנחנו מורכבים מפרטים, ואין שום דבר מעבר לזה.

        • אני מסכימה איתך בגדול רונית, שהעיקר הוא עבודה עצמית של כל אחד ואחד. תמיד אמרתי שצריך לשלוח את כול העולם לטיפול, כדי להפסיק לפחד כל הזמן. הפחד הוא שורש הרע. הוא שורש הדמוניזציה לאחר, ועוד ועוד.

          ואינני חושבת שבהזדהות עם האחר, הנכבש, יש דצמוניזציה לצד שלנו. אצלם יש חרא, גם אצלנו. פשוט, אנחנו בצד הזה, אז אחראים למעשינו, צריכים לחשוב איך יוצאים אנושיים מכך הסמטוחה הזו. איך עוזרים להם בלי לסכן אותנו. זה כלים שלובים, לא דמוניזציה של שום צד.

          • תודה יעל על שאת אומרת בצורה כל כך נכונה ומדויקת את הדברים שאני לא מצליחה להגיד.

          • אז מתי מקימים את תנועת הציונות המוסרית הזו????

          • מירי פליישר

            שחר מריו ינסח את העקורנות את תביאי את האנשים יעל כמו בבלוגייה הז:) ואני נרשמת יש כרטיס חבר?

  11. אליענה –
    חשבתי הרבה אם להגיב. מצד אחד היה לי ברור שאת מאד רוצה תגובות, מצד שני לא הייתי בטוחה שאת רוצה גם תגובות "מבחוץ", מה גם שהדו-שיח ביננו עלול לגלוש להתלקחות, ובזה אין טעם.
    בסופו של דבר החלטתי לכתוב בכל זאת, גם כי הדברים נראים לי חשובים, וגם משום שהתרשמתי שאת דווקא מקשיבה.
    אני מתקשה לקבל את מה שכתבת. אמנם לא הייתי בבית ג"אלה מימי, ולא אתווכח אתך על מה שאת ראית ואני לא, אבל אני לא יכולה לקבל את כל הפרשנויות שנתת בלי הוכחות שאכן הסיבות שאת מציעה (למשל בעניין אילת) הן המדוייקות והבלעדיות. כלומר, אני לא בטוחה שהרצון להציק ולהתעלל הוא היחיד או העיקרי כאן. אולי כן – אבל אז צריך להוכיח את זה.
    אני מתקוממת נגד הצגה חד צדדית של מצבים. אני יודעת שבבלוג שלך את יכולה לכתוב מה שאת רוצה, יהא אישי וחד צדדי ככל שיהיה, אבל אם את רוצה גם לעורר דיון וחשיבה רציניים בעניין, אי אפשר להסתפק בתיאור צד אחד של המטבע. אי אפשר לא להזכיר, שמבית ג"אלה זו עצמה נורו במשך חודשים ארוכים יריות לעבר גילה, שתושביה של זו האחרונה נאלצו לעבור מחדר השינה אל המטבח שלהם בזחילה כדי לא לחטוף כדור שנכנס דרך חלון חדר האורחים, ושכדורים (בניגוד לאיסור נסיעה לאילת) יכולים להרוג.

    בשנים האחרונות ניהלתי התכתבות די ענפה עם גדעון לוי מעיתון הארץ, ואמרתי לו כמה דברים שאני אומר לך כאן עכשיו:
    אם רוצים לעורר חשיבה ולחנך, אי אפשר לפתוח את הדיון בהאשמות על התבהמות וגזענות, (או כמו שגדעון לוי נוהג להאשים, בפשעי מלחמה ובנאציות). כך משכנעים רק את המשוכנעים – כל השאר אוטמים אזניהם משמוע, ולא יקשיבו גם להבא.
    לי הזכירה כאן את גרוסמן, והוא באמת דוגמה למי שיודע לעשות זאת אחרת, מתוך אנושיות רבה, מתינות והבנה לכל הצדדים (לא עם ציפוי שוקולד, כפי שהסברתי גם לגדעון לוי – אבל בלי טפטופי הארס, הרוש והלענה). התוצאה היא שהשמאל הקיצוני זוכה רק לקיתונות של קללות, בעוד שכאשר גרוסמן מדבר בכיכר, מדינה שלמה עוצרת את נשימתה, ואפילו מתנגדיו המושבעים אינם מעיזים לנבל לעומתו את פיהם (הקשבתי היטב ברדיו, ביום לאחר נאומו).

    על פיסת האדמה הזאת נלחמים שני עמים – לשניהם יש קייס טוב, שניהם אשמים בכמה וכמה מעשי נבלה קשים ביותר, לשניהם הנהגות רופסות מח ו/או חלשות פוליטית. לשניהם מגיע משהו יותר טוב. ראיית אחד מהם כצדיק (לא חשוב איזה אחד) והשני כרשע לא תוביל לשום מקום. הצגת הצד היהודי כמתבהם וכו" אינה עדיפה, מבחינה חינוכית ומוסרית ופרגמטית, על הצגת הצד השני כאכזרי, טיפש וכו". הרטוריקה הזאת של השמאל הקיצוני היא תמונת ראי (הפוכה אך זהה) לא מוצלחת של הרטוריקה הימנית הקיצונית, ואיננה מובילה לשום מקום, ולהערכתי אחראית במידה רבה (לא בלעדית) לכישלונות של השמאל עד עתה.

    • עדה, אל דאגה אנחנו לא נגלוש להתלקחות.
      כתבת הרבה דברים, אני רוצה להתייחס למשהו שנראה לי מרכזי בזוית הראיה שלך ובעיני הוא טעות שמעוותת את ההסתכלות.
      אמנם יש כאן שני עמים שנלחמים על המקום הזה, אמנם ההתנהלות של שניהם היא לא ממש מוצלחת, אמנם לשניהם יש היסטוריה של אכזריות ומלחמה, אבל, וזו נקודה מאד משמעותית- לא קיימת בשום אופן סימטריה בין שני הצדדים הללו. יחסי הכוחות ביניהם אינם שווים. יש כאן צד אחד ריבון, כובש, בעל הכוח שמכתיב לצד השני שהוא נכבש, מדוכא במשך עשרות של שנים, וללא ריבונות או כוח שווה.
      במצב כזה של חוסר סימטירה, אי אפשר לצפות שהפתרון יבוא באופן סימטרי. הצד הריבון חייב להיות זה שדומיננטי בהרכבת הפתרון ובתרומתו לפתרון. הצד הריבון חייב לוותר על פריבילגיות כדי שיוכל להמצא פתרון.
      בנוסף, אני לא רואה את הצד הפלסטיני כצדיק. צריך להיות עיווראו מטומטם מוחלט בשביל לחשוב ככה. אבל אני משתייכת לעם היהודי, אני אזרחית מדינת ישראל, וככזו אני רואה לעצמי חובה להתבונן בעין ביקורתית על מה שאנחנו עושים, על מה שקורה כאן. כי אם לא נסתכל על עצמנו בעין ביקורתית לאן נגיע?

      • לאליענה –
        אני לא מצפה מהפיתרון להיות סימטרי, מהסיבה הפשוטה שלפלשתינים אין הרבה דברים שהם יכולים לוותר עליהם – אין להם הרבה דברים בכלל, נקודה: לא שטחים, לא כספים, לא משאבים, לא נפט וללא מים. לא לעניין הזה התייחסתי בתגובה שלי, אלא לסימטריה (אם כך את רוצה לקרוא לה) בנושא האחריות (או האשמה) למצב הקיים – ואני לא מקבלת את הניתוח לפיו האחריות בעניין הזה מוטלת רק על אחד הצדדים, או על צד אחד יותר מאשר על השני. שניהם אשמים כקין, ואני לא עושה הנחות לאף אחד, אפילו אם הוא מסכן וסובל.
        גם אי אפשר לומר שהפיתרון חייב לבוא רק מהצד "החזק", מהסיבה הפשוטה שזה לא עובד ככה. בעזה אין כיבוש כיום, וה"פיתרון" הזה מקורו בצד החזק, ושום תועלת לא יצאה ממנו לאף אחד (המצור, שבאמצעותו מנסים בדרך כלל להסביר את המצב הנוכחי, לא התחיל מיד אחרי ההתנתקות, כך שגם בו אי אפשר להיתלות כהסבר). עד שלא תהיה איזו התארגנות בצד השני לקלוט את הפיתרון ולפעול במסגרתו, זה לא יתקדם. ולצערי, את זה אף אחד לא יוכל לעשות במקומם, גם אם הם חלשים ומדוכאים.
        ביקורתיות אינה מפריעה לי. כן מפריעה לי היכולת (או היוזמה) לגלות אמפתיה רק לצד אחד. לא רק משום שזה "לא פייר", אלא בעיקר מפני שעמדה כזאת אוטמת את אוזני הבריות משמוע: הם פשוט מפסיקים להקשיב, ובזה יש נזק של ממש.

        • אני מסכימה איתך שאמפתיה המופנית רק לצד אחד מעוררת אנטגוניזם אצל מי שאינו נמצא בצד הזה. בעבודה שלי עם קבוצות של ישראלים ופלסטינים אני בהחלט מביעה את האמפתיה שיש לי (ויש לי) כלפי שני הצדדים. גם אני באופן אישי הלא חלק מהסכסוך הזה. במלחמת לבנון איבדתי נער שאהבתי מאד, חברתו הטובה ביותר של בן זוגי נרצחה על ידי פלסטיני, הדברים הם הלא מורכבים ויש בי רגשות שמופנים לשני הכיוונים.
          האם את מרגישה אמפתיה כלפי הפלסטינים? נשמע שכן כיוון שאת מבינה שבאמת אין להם דבר כמעט, מצד שני המשפט שכתבת על כך שאת לא עושה הנחות לאף אחד גם אם הוא מסכן או סןבל הרגיש לי מאד קשה ונוקשה. אולי את מתכוונת שאין שום תרוץ לנהוג באלימות, גם אם אתה סובל, אני לא יודעת, אבל אני כן יודעת שאני מאמינה שלמי שמסכן וסובל כן כדאי לעשות הנחות. כנראה פשוט תלוי איזה הנחות.

          • אליענה – מאד הייתי רוצה להמשיך עם זה עכשיו, כי זה מעניין וחשוב, אבל אני צריכה לבלות את אחר הצהריים בבית החולים עם אמי שמאושפזת שם, ולכן זה יצטרך לחכות לערב, או למחר.
            רק כדי לענות על מה ששאלת: בעניין ההנחות אני מדברת בפירוש על אלימות. זו תגובה עקיפה למה שכתבת באחת התגובות למעלה, אם אינני טועה, שאת אינך רואה במה שהם עושים טרור. לא אכפת לי השם שבו נקרא לזה – אבל לפי אמות המדה שלי, טרור המתאבדים של הפלסטינים הוריד אותם לדרגה מוסרית מאד מאד בעייתית מכל הבחינות. אני לא מכירה הרבה תרבויות שהידרדרו לשפל המוסרי הזה, אפילו אצל עמים שסבלו דיכוי וכיבוש והתעללות בסדרי גודל חסרי תקדים. אני לא מקבלת את אורח החשיבה שמקובל מאד בעולם הערבי, וגם בחלקים מן הציבור היהודי, לפיו "הם כל כך מדוכאים, מה כבר אפשר לדרוש מהם". מבחינתי אפשר וצריך לדרוש בתחום הזה, ואני חושבת שהגיע הזמן שגם אצלם תהיה דרישה כזאת מעצמם, ואני גם בטוחה ביכולת שלהם למלא את הדרישה הזאת.

          • מיכל ברגמן

            יש נקודות נוספות שלטעמי אי אפשר להתעלם ממנה:
            מי שהגיבור הלאומי שלו הוא גנב של מליוני דולאים שנתרמו לבני עמו (המסכנים באמת), נשוי לאישה אמידה שממשיכה בגניבה ורק מתחלקת בה עם ראשיד ודחלאן, מי שמחנך את ילדיו בספרי לימוד להשמדת השכנים (וגם קווי 48 שאינם ברי הגנה בכל מקרה, אבל אפילו הם לא באים בחשבון, מי שממשיך לקרוא בהפגנות ובהלוויות שפלסתין תפדה לא בדו שיח אלא בדם – הוא לא פרטנר בעייתי הוא לא פרטנר בכלל.
            אפשר לזעוק עד מחר שהכיבוש משחית אבל זו אמונה תמימה מאוד בעיני –
            כיבוש פלסתין הוא כנראה שמשחית.
            נקודת ההתייחסות אינה קווי 67" אלא עניין דתי-תרבותי עמוק בהרבה שקשור לתופעות רחבות יותר בעולם המוסלמי – החל באחים המוסלמים וכלה באל קעידה על כל המינעד הרחב שביניהן.
            וזה באמת על קצה המזלג.

  12. אנחנו בצרות ואני לא רואה את הסוף לסיפור הזה. צר לי שאינני בעלת בשורות, אבל באמת יש לי חושך בעיניים.
    אני גיליתי את השטחים כששרתתי בהאחזות נחל נצרים, מה שהחברה שלנו עשו שם לפלשתינאים היה יכול רק להצמיח את מה שאנחנו חווים מהם היום.
    יש לנו אחריות גדולה למה שקם בשטחים. מצד שני, אין לי מקום אחר ללכת, ואם לא תהיה הדברות אין סיכוי לפיתרון שיתרחש, וכרגע ההידברות, כפי שאת עושה, אליענה, וכל הכבוד לך, היא שולית משני הצדדים.
    באמת שלא רואה את הסוף של הסיפור הזה.

  13. דבר ראשון לגבי האישורים שהפלס" מקבלים, הם מקבלים די והותר יחס מצד הצבא דבר שני אני אחראי על הנפקת האישורים, ויש סיבות שאסור להסביר בומבי על האיסור להגיע לאילת.
    עוד דבר מה את בכלל שופטת את המדינה בלי כל המחסומים האלה כל יום היה פיגוע וזה ידוע לכולם. אם לא טוב לך במדינה את מוזמנת לעבור לצד שלהם נראה כמה זמן תשרדי את הקן מחבלים הזה. מקוה שלפני שאת מוציאה דעה תבדקי טוב את השטח כי תמיד קל להתלונן.

    • הו ציון, מהיכן צצת פתאום דווקא אל תוך הפוסט הזה שפרסמתי לפני חודש או יותר?
      האם האח הגדול פוקח את עיניו ומסתכל עלי?
      ועל הדברים שכתבת אין לי מה לומר. יש לך מושג כמה פעמים כבר שמעתי את האמירות הנבובות האלה בסגנון- אם לא טוב לך אז תלכי לחיות עם המחבלים?
      נא למסור לאח הגדול שהגיע הזמן להתחיל לחשוב על משפטים אחרים. אלה כבר שחוקים לגמרי ולא עושים את העבודה.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג