טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

לפני 90 שנה

לפני 90 שנה קיבלו הנשים באנגליה זכות הצבעה. לא כולן, רק נשים נשואות מעל גיל 30, ועשר שנים לאחר מכן קיבלו כל שאר הנשים באנגליה זכות בחירה.

ולא שזה היה קל, זה היה כרוך במאבק עז שניהלו הסופרג"יסטיות המופלאות שפעלו  במלוא המרץ  בארצות הברית ובאירופה, אך בעיקר באנגליה.

הן הפגינו וחילקו עלוני הסברה, וארבו לראש הממשלה כדי לנאום באוזניו על חשיבות מתן זכות הבחירה לנשים, הן ישבו בבית הסוהר, ושבתו שביתות רעב והואכלו בכוח על ידי זונדה, אחת מהן אמילי דווידסון אף הקריבה את חייה כשהשליכה את עצמה תחת סוסו של ג"ורג" החמישי מלך אנגליה. הן נלחמו כי האמינו שמגיעה להן הזכות הזו לבחור ולהשפיע.

אני לא רוצה להתחיל לנאום עכשיו בעצמי אודות הדברים שעדיין נשים צריכות להילחם עבורן. אנשים לא אוהבים נאומים, לא שזה מפריע לי בדרך כלל אבל היום לא בא לי, אולי כי אני עוד קצת חולה.

אני כן רוצה רק לומר שעוד לא תם הדיכוי הנשי, ויש עוד המון דברים שצריך להיאבק נגדם, החל מתעשיית האופנה והקוסמטיקה הדיאטות והניתוחים הפלסטיים שגוזלים מאיתנו משאבים של זמן וכסף וגוזלים מאיתנו את אהבתנו  לגוף והיכרותנו  עם הגוף שלנו וכלה בנורמות היומיומיות של אונס ותקיפה מינית, שלא לדבר על רצח של נשים.

בכל זאת קצת נאמתי. אבל ממש קצת.

אני רק רוצה עוד לספר לכן שאמנם בבריטניה ניתנה זכות הבחירה לנשים ב 1918, אבל בשוויץ זה קרה רק ב 1971, בליכטנשטיין ב 1984, ובערב הסעודית זה קרה ב 2006.

13 תגובות

  1. כשקוראים על הסופרזי"סטיות, שחלקן באו ממעמד גבוה, קשה להאמין איזו אכזריות איומה הן עברו, ולא נשברו.
    כשמישהי מתראיינת וככה זורקת "אני? אני לא פמיניסטית!" בא לי לגרור אותה לכלא הבריטי ההוא, לראות האכלה בזונדה של נשים שלא יכלו להצביע. אולי תשנה את דעתה.
    לפמיניזם יחסי ציבור גרועים מאוד ואני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף למה. אולי אני לא רוצה להבין עד-כמה שוויון הוא מאיים. הדרך עוד ארוכה, את צודקת מאוד. המעמד החוקי אולי משתפר אבל לבטח המימדים האידאליים מצטמצמים כסוג של טרור. תהיי שוויונית ותראי כמו ילדה בת 14.
    גם לפמיניזם יש הרבה על מה לחשוב, על מחירים ועל תדמיות – גם זה נדרש יותר ממה שזה נעשה (אולי מהפחד שהירהורים שכאלה יחלישו את העניין כולו?).

    • מיכל, הסיבה שיש לפמיניזם יחסי ציבור גרועים באה מתוך הפמיניזם עצמו.
      כל הדוגמאות שאליענה הביאה הן דוגמאות לדיכוי ואפליה שיש לתקנם. ויש כמובן עוד רשימה ארוכה, למשל מעמדן המשרת ומשטורן של נשים בארצות האיסלאם ואפריקה.
      אבל הפמיניזם הקיצוני חתר גם תחת הנשיות עצמה, עד שקמו לו לא רק מבקרים אלא גם מבקרות כמו קמיל פאלייה ואחרות.
      אם מעניין לך הציצי בדבריה ב"מלחמת המינים" –
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182
      והיא לא היחידה, כמובן.
      יש לפמיניזם גם שלוחות מרקסיסטיות, אנרכיסטיות, מיזואנדריות (שונאות גברים) וכו". אני חושב שאליענה היטיבה לכוון את האצבע פה…

      • אמיר אני מסכימה איתך באופן חלקי בלבד (כרגיל כנראה..) סיבה נוספת ומשמעותית מאד ליחסי הציבור הגרועים שיש לפמיניזם היא הצורך החברתי הפטריארכלי להרחיק נשים מהתנועה הפמיניסטית, ובכלל להרחיק נשים זו מזו. כי הלא אם כולנו- כל הנשים- נתאגד יחד ונאבק למען מטרות משותפות- מה יהיה על הסדר החברתי המעוות שמתקיים כאן כבר אלפי שנים? ובעיני אגב זו הסיבה העיקרית לסטיגמות שיש על פמיניזם ופמיניסטיות- שהאיום של התנועה הזו הוא כה גדול ולכן יש צורך להרחיק אותנו ממנה.

        • התנועות שציינת אמיר הן היום זרמים שוליים יחסית – ותמיד מזכירים אותם כאילו לא מדובר במצבה של יותר ממחצית אוכלוסיית העולם.
          אני מסכימה עם אליענה שיש כאן איום עמוק על סדרי עולם – שינוי שמשפיע על כל בית, על כל משפחה.
          חלק מהנושאים שפמיניסטיות מקדמות הם באמת מפחידים – הנתונים על אונס למשל – שרובו מתרחש ע"י הקרובים ביותר – זה חושף את העולם כמקום איום. איום בהרבה ממה שאנשים מסוגלים או רוצים לעכל.
          הפמיניזם נתפס גם כאיום על הנשיות והגבריות – כאילו פמיניסטית היא לא ממש אישה. אישה שרוצה להיות גבר. כל מיני אמונות תפלות.
          אני שואלת את עצמי האם התנועה הפמיניסטית יכולה להיות מאיימת פחות? ואז מה יהיה המחיר – שאלה קשה.
          אני לא רוצה לראות את העולם כמאבק בלתי פוסק בין המינים, לסמן את כל הנשים כאחיותי ואת כל הגברים כאויבים. זה לא כך. אני אפילו מבינה חלק מהטיעונים הנאו-שמרנים כנגד ומהרהרת בהם רבות. מה מחיר ההגשמה העצמית, מהי בכלל הגשמה עצמית, האם אישה שיש לה לגיטימציה חברתית לעבוד חלקית ולגדל ילדים כבולה יותר מגבר שחברתית מוסכם שיש לו פחות לגיטימציה כזו. מה יאמרו היסטוריונים על חברה שבה מקובל לחזור לעבודה אחרי 3 חודשי גידול תינוק טרי (יש פמיניזם שמדגיש נשיות אבל גם בו יש לא מעט דוגמטיות). ומדוע הנושיאם הללו לא נשמעים מספיק ע"י פמיניסטיות.
          הרבה שאלות אני שואלת את עצמי בעניין הזה, תחת המטריה הפמיניסטית.

          • מסכים אתך, מיכל, שוליות – אבל קולניות. אם תלכי לאקדמיה תמצאי כמעט רק אותן. אולי זה היה נחוץ בהתחלה, אבל עכשיו כשהנושא כבר על סדר היום זה באמת עושה שירות דוב לנשים, שיש להן בעיות ממשיות ובוערות הדורשות תיקון.
            אני לא חושב שבארץ המצב נורא, אם כי יש לנו עדיין לא מעט לשפר בתחום השכר ויחסי אישות. אלימות במשפחה ובוודאי אונס, הן בעיות שלא ניתן לפתור רק באמצעות ענישה. ויש אגב גם לא מעט מקרים של נשים מתעללות ומכות (אם לא את הבעל אז את הילדים)שמגדלות את הדור האלים הבא – נשים וגברים כאחד.
            נדמה לי שבמבט הראוי שם הבעיה הוא "שחרור המינים" ו"ריפוי הנפש".

          • זה גם להתייחס לבעיות של האימהות בעולם הקריירה.
            ולמה לא שומעים את הפמיניסטיות יותר בנושאים האלה? אולי כי אף אחד לא מעוניין לתת במה להשמיע.

        • אליענה, "מסכימה חלקית כרגיל"? :) למה לא. אם את מתכוונת לתגובתך האחרונה על "השגעון האלוהי" – אני לא חושב שיש בינינו אי הסכמה. עניתי לך שם. הציצי.

          ולגבי הפמיניזם – לא מדובר כיום בסופרז"יסטיות. זה בוודאי היה נכון אז, אבל כיום "פמיניזם" הוא שם של סופרמרקט, מין תאגיד רעיונות כל כך שונים וסותרים שקשה להגיד מי נגד מה. תלוי באיזו מחלקה את קונה.

          ובכלל, אני לא חושב שאפשר לדבר על שחרור הנשים בלי שחרור הגברים ולהפך. גברים סובלים מהתפקיד שיש להם בחברה לא פחות, ולא פעם עושים "פוס" במירוץ העכברים המורעלים שבו הם צריכים להוכיח את ערכם רק דרך התקפת לב. מה שלא יהיה, אנחנו שטים בספינה אחת. אני לא חושב שגברים "מפחדים". להפך זה מאפשר להם להיות יותר בני אדם שלמים, וזה כבר די נורמה במערב, לפעמים בהגזמות לכיוון ההפוך.

          ואשר לסדר החברתי בן אלפי השנים – החברה נעשתה הרבה יותר דלה בדגמים חברתיים רק באלף וחמש מאות השנים האחרונות. אם לשלוף שתי דוגמאות מקריות מתרבויות גבוהות דווקא, במהאבהאראטה את יכולה למצוא גם פוליאנדריה (נישואי אישה לכמה גברים) ואילו בספרטה לנשים היה הרבה יותר חופש אישי מאשר כיום, אבל לעומת זאת פחות אמהוּת מאשר היום…

          • אמיר אני מסכימה איתך לגמרי :) לגבי דיכוי של גברים שבעיני הוא נורא והנזקים שלו חמורים, החל מכך שגברים מפנימים את ההכוונות שאומרות להם לא להפגין רגשות, רצוי גם לא להרגיש רגשות, להיות קשוחים, חזקים כל הזמן, מפרנסים, אחראים, זה נורא בעיני, והנורא מכל אולי הוא הזילות האיומה שיש כאן בארץ בחייהם ובגופם של גברים, המובנות מאליו שגופו וחייו של גבר שייכים למדינה ולמדינה יש את הזכות לגזול אותם ולפגוע בהם.
            כשאני מדברת עם התלמידים שלי על דיכוי של נשים (ואני מדברת…) חשוב לי תמיד להדגיש שמתקיים גם דיכוי של גברים, ואני לא מזלזלת בו כלל, אגב, הוא גם הולך וגדל לדעתי עם התביעות האופנתיות שמתחילות לחלחל גם אל העולם הגברי, יחד עם זאת נראה לי שדיכוי של נשים הוא עדיין רחב יותר ואכזרי יותר, ובנוסף, אני אישה..

          • בהחלט!
            אישית, לא הייתי רוצה להיות עם אישה מדוכאת, ואני בטוח שאת לא מחפשת לך גבר מדוכא (="גבר גבר").
            בקיצור – הלאה הדיכוי… אבל המדכאים כבר בפנים, לא רק בחוץ. זו החלמה איטית מאוד.

    • כי עולם שנשלט על ידי גברים מוציא לו שם רע. תחשבי על כל האינטרסים שזה משרת.

  2. בשוויץ רק ב1971???? מה????

  3. גם באמריקה הן סבלו רבות. ראיתי על זה סרט מצוין לפי כמה זמן.

    ואני תמיד אומרת ככה: כשכל כך הרבה נשים נראצחות על ידי בני זוג ונאנסות על ידי כל דיכפין, בעיני אנחנו עדיין בראשית הדרך. ממש ככה.

  4. חברתי, ספרי לי, מה קרה שהחלטת לכתוב על זה,באמת אני שואלת… גם בלי לקרא את זה אני חשה את הכובד והדיכוי.( גם שווה) בכל אופן אם רוצים לתקן, כניראה צריך לעשות מה שאת עושה לדבר…
    אבל נהייתי חסרת אמונה…
    בסוף יש סיכוי טוב שנצליח, כמו הילרי, מי חשב שארצות הברית תציע אישה?
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג