בננות - בלוגים / / סיפור לשבת
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור לשבת

בשבת אני משתדלת לקום מוקדם. אין בי שום רצון לישון עד שעה מאוחרת ולהפסיד את השעות היחידות בשבוע שבהן אני יכולה לדמיין.

בערך בשמונה ליאו מגיע ועד אז אני מספיקה להכניס גזרי עץ יבשים לאח ולהדליק אותה, להוציא את הכלבים לטיול קפוא בחורשה ולהכין קפה בדיוק כמו שהוא אוהב- שחור, רותח עם שלוש כפיות סוכר.

כשהוא בא אנחנו מכינים יחד ארוחת בוקר: ביצים רכות, שתיים לכל אחד מאיתנו, טוסטים חומים בהירים חרוכים בקצוות עם חמאה שהעמדתי ליד התנור ועכשיו היא נוזלית וצהובה כמו שחמאה צריכה להיות, ריבה מפטל שחור מתוקה כל כך שהשיניים רועדות וריבת תפוזים וג"ינג"ר שנשארה לי מהחורף שעבר, תפוחי אדמה מטוגנים ברוטב של דבש קארי ובוטנים ותפוחי עץ חמים אפויים שחיכו בתנור כל הלילה.

אנחנו יושבים במטבח, ליד שולחן העץ הכבד שמצאתי בשוק לפני שנתיים ואוכלים בשקט.

לפני הארוחה אנחנו מחליטים יחד איזו מוזיקה נשמע כשנאכל. זה טקס שאנחנו מבצעים שבת אחרי שבת אבל אף אחד מאיתנו לא זוכר מתי החלטנו לאכול בלי לדבר. רק להקשיב.

בשבת הזו אנחנו מקשיבים לדאר וויליאמס שרה על פברואר.

"ראיתי אותה פעם בהופעה בוושינגטון," אומר ליאו ומפר את כל הכללים שלנו ואני מביטה בו ויודעת שזוהי השבת בה יופרו הכללים ולצד ההתרגשות שמופיעה בתוכי אני כבר מתחילה להתגעגע לשבתות שלנו, אלו שבהן הכללים נשמרים.

"מתי היית בוושינגטון?" אני שואלת, וליאו מספר לי על הנסיעה הזו לפני שלוש שנים, לאישה שאהבה אותו והוא ניסה לאהוב אותה גם.

" היא קנתה כרטיס VIP להופעה," הוא מספר לי, " כדי שנוכל אחר כך ללכת אל מאחורי הקלעים ולקבל מדאר וויליאמס דיסק חתום."

"וקיבלתם?" אני שואלת.

"לא," הוא עונה, " עזבתי אותה בזמן ההופעה. הידיים שלה הזיעו ולא יכולתי לסבול את זה שהיא החזיקה את היד שלי חזק נורא והכל היה חלקלק מהזיעה שלה. הייתי חיב לצאת משם."

"באיזה שיר זה היה?" אני שואלת אבל ליאו לא מבין מה אני רוצה לדעת, ומכניס לפה שלו חצי תפוח עץ אפוי שעליו הוא העמיס המון תפוחי אדמה מטוגנים, ואני מסתכלת על הלחיים שלו שמתנפחות כמו אצל אוגר ומדמיינת את השיניים שלו בתוך הפה לועסות לאט את התערובת המשונה הזו.

"באיזה שיר עזבת אותה?" אני חוזרת שוב על השאלה.

"אני לא זוכר," הוא אמר ונוגס בפיסה של טוסט קצת שרוף מרוח בשכבה עבה של חמאה וריבת פטל. אחר כך הוא לא מוסיף לדבר על זה אבל אני יודעת שהוא מבין למה שאלתי ומצטער שהוא לא זוכר.

"מוזר, הוא אמר," אני זוכר מה היא לבשה להופעה, זו הייתה עוד סיבה שעזבתי, אבל אני לא זוכר באיזה שיר," ואני רואה שהוא לגמרי מוטרד מזה עכשיו.

"מה היא לבשה?" אני שואלת רק כי אני יודעת שהוא רוצה שאני אשאל.

"שמלת מיני וורודה," הוא אומר ומעווה את פניו בגועל. "לפחות איתך אני יודע שאף פעם לא תלבשי משהו וורוד," ואני מסתכלת על מכנסי הג"ינס העבים והישנים שלי ועל הסוודר האפור שהייתי צריכה לזרוק כבר לפני כמה שנים, ועל הצעיף המשובץ כחול ותכלת שמונח עדיין על הכורסא אבל תכף כשנצא לגינה אני אכרוך אותו סביב צווארי ומצטערת לרגע שאין לי אף שמלת מיני וורודה בארון. 

בלי שהיא שם אני יכולה לשמוע את החברה הטובה ביותר שלי אומרת לי, "כשאת מחליטה להתאהב בגברים שעוזבים מישהי בגלל שמלת מיני וורודה או בגלל ידיים מזיעות את צריכה להתכונן לרע מכל ." ואני באמת מנסה להתכונן, אבל הטעם של ריבת הפטל השחור בפה שלי מפריע לי את כל התכנונים.

כשאנחנו גומרים את כל האוכל והצלחות שלנו מבריקות מהשמן של תפוחי האדמה, אני מכניסה את הכלים לכיור ומזרימה עליהם מים חמים וליאו אומר את המשפט שהוא אומר תמיד, "תעזבי את הכלים. בואי נצא."

ואנחנו יוצאים לגינה ופורשים שמיכה עבה על הדשא שכמעט קפוא עכשיו, ושוכבים עליה ומתכסים בשמיכה עבה עוד יותר ושרים זה לזו שירים.

אני מסתכלת על ליאו כשהוא שר לי את סוזן של ליאונרד כהן וחושבת לעצמי שאסור להתאהב בבחורים יפים כל כך. ליאו יפה אפילו כשהוא שר מכל הלב ופותח את הפה שלו כל כך רחב עד שאני יכולה לראות את הענבל הקטן שבגרונו מתנדנד בקצב השיר.

אחר כך אני שרה לו שיר של  מדונה ועושה פרצופים מצחיקים וליאו מפר עוד כלל אחד ממש חשוב כשבמקום לצחוק מהפרצופים שלי הוא תופס את הפנים שלי בשתי ידיו ומנשק אותי נשיקה חזקה.

ללשון שלו יש טעם של קארי ופטל ותפוחים וחלמון של ביצה ואני מקווה שגם בלשון שלי יש את כל הטעמים האלה ולא איזה טעם שיגרום לו ללכת.

והוא ממשיך לנשק אותי עד שאחד הכלבים ניגש ומרחרח את הפנים שלנו ומעביר לשון רטובה וקרה על הלחי של ליאו.

אחר כך אנחנו נכנסים הביתה ואני רוצה יותר מכל דבר אחר שליאו ימשיך לנשק אותי והוא ממשיך קצת, אבל כשאני מנסה למשוך אותו לכיוון חדר השינה שלי שמדיף את חומה של אח העצים ואת ריח המצעים הנקיים שהחלפתי אתמול לפני שהלכתי לישון הוא עוצר.

החברה הכי טובה שלי אמרה לי כבר מזמן להיזהר מליאו.

"הוא גבר יפה מדי," היא אמרה לי. ישבנו בסלון שלה והיא הניקה את התינוק החדש בזמן שבעלה הכין לנו תה צמחים.

"הוא לא יודע לאהוב אף אחד חוץ מאשר את עצמו ובטח יש לו לפחות מחלת מין אחת," היא הוסיפה ואמרה ואני לא הבנתי איך היא יכולה לדבר על מחלות מין בזמן שהיצור היפהפה והקטן הזה שותה חלב מתוך השד שלה.

ועכשיו ליאו עוצר ומסתכל על מדפי הספרים שלי כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותם.

הוא שולף ספר מהמדף. אני מתקרבת ורואה שאלה הסיפורים האחרונים של ריימונד קרבר.

"אני חושב שאני אסע לכמה זמן לצפון," הוא אומר לי אבל לא אומר לאיזה צפון. של איזו מדינה.

הוא מכניס את הספר לתיק. "זה בסדר נכון?" הוא שואל בלי לשאול ואני מהנהנת מאד בשקט.

אחר כך הוא ניגש אל התנור ומוציא עוד תפוח אפוי אחד שכבר הספיק להתקרר ונוגס בו, יורק אל הכיור שני חרצנים שחורים קטנים.

"אם יקרה ביניכם משהו הוא יעלם," אמרה לי אז החברה הכי טובה שלי. " את בטוחה שאת זו שתצליח להחזיק לו את הלב, אבל את חושבת ככה רק בגלל שאת מאוהבת בו. אחרת היית יודעת."

ליאו מסתכל עוד קצת על מדפי הספרים. הוא מזמזם איזו מנגינה אבל אני לא מצליחה לשמוע איזו.

אחר כך הוא ניגש שוב למטבח ומבצע לגמרי בעצמו עוד אחד מהטקסים הקטנים של השבתות שלנו יחד. הוא מוציא מהארון צנצנת ריבה, אחת מרבות שעומדות שם. הריבה כל כך כהה שאפשר ממש לחשוב שהצבע שלה שחור, אבל אני שהכנתי אותה יודעת שזה סגול עמוק מאד מעורב עם אדום כהה. זה הצבע של הפטל שגדל ליד הנהר אחרי שאני מבשלת אותו עם כמויות עצומות של סוכר.

בדרך כלל אני בוחרת איזו צנצנת לתת לו ויודעת שעד השבת הבאה הוא יאכל את כל הריבה ויחזיר לי צנצנת ריקה ושטופה. שקופה כמו מים.

ליאו מתבונן בי. "תודה," הוא אומר ואני מנסה לחשוב על מה הוא מודה לי, אבל עד שאני מבינה הוא כבר סוגר את הרוכסן של המעיל הכחול העבה שלו ויוצא החוצה.

 

 

18 תגובות

  1. כמה יפה. לא הייתי מזיזה מילה.

    אני פה, נאבקת בשיר מר ונמהר של סקסטון, שוב היא מגזימה, הכל יותר מדי ופרום וקרוע ועוד יותר פרום לי על המסך, בעברית, איך ארים את כל זה לשיר שהוא שוב שלה, ואז הקלקתי לבלוג ונכנסתי לתוך הסיפור שלך. מצאתי את עצמי נושמת עמוק. טוב לי כרגע. תודה.

  2. יפה. כרגע חזרתי מביקור משפחתי מעצבן וליאו נראה לי עדיף.
    אי הבטחון הספרותי שרקמת מרתק הרבה יותר.

  3. מן המיטב שלך.אני כבר מזהה.
    באחד הסיפורים הראשונים שפירסמת על מישהי בסמינר בגרמניה כל כך נכנסתי לסיפור. עכשיו אני נזהרת ואומרת לעצמי זו לא אליענה,אבל זה לא כל כך מצליח לי. אז תודה על חווייה שיש בה זרימה שקטה של נחל עדין אבל גם בנחל יש אבנים וקשיים . מאידך הוא ממשיך לזרום . אפשר לסמוך עליו אם רק לא ירעישו מידי בסביבתו. וגם אז יבצבץ ויעלה . אפשר לסמוך עלייך.

  4. שתי המלים "יוצא החוצה" תלויות על בלימה. יוצא להמשך הטקס בגינה על השמיכה עם הדוברת, או יוצא כדי להסתלק – סימן שאלה. פליק מצד אחד, תקווה מאידך, ובאמצע תיאור רך של קשר בהתהוותו ונבואות שחורות של הידענית המנוסה. מעניין ומרתק.

  5. מינורי ונוגע ללב. משפט המפתח: "את בטוחה שאת זו שתצליח להחזיק לו את הלב, אבל את חושבת ככה רק בגלל שאת מאוהבת בו." אבל יפה שלא פתרת לנו את "העלילה" בסוף. כל הכבוד (אם מותר להשתמש בביטויים כאלה) גם על הקומפוזיציה.

    • אביטל, מירי, לבנה ואמיר היקרים, תודה רבה רבה לכם על התגובות מחממות הלב שלכם. גרמתם לי להרגיש מאד נעים לפני השינה.

      • קראתי עכשיו, לפני שאני הולכת לישון, ונראה שהסיפור העדין שלך יעטוף אותי הלילה כמו שמיכת פוך. לרגע קט הייתי שם איתך. מדויק – החום הביתי המבטיח של אח בוערת שזור בקור הקפוא של החוץ, והסוף… פשוט ויפה.

        • יפה ורענן.

          • אליענה, סיפור נוגע, וזורם, כמו משיכת חבל, של שניים מצד אחד התשוקה שמתעוררת עם האוכל, ואחריו, ומצד שני הרצון לסיים ולשטוף את הכלים, וללבוש שמלת מיני ורודה. לא סגור. ניפלאמחמם את הלב בקור הזה.

          • תודה רבה אסתי שבי ואורה 🙂 היה נעים להתעורר אל התגובות שלכן.

  6. סיפור יפה, עדין ולמלא חן. המילים מעוררות הרבה אהבה.
    אהבתי.

  7. כל כך מוחשי וממשי, גם הטעמים וגם הרגש. וגם קסום – הבקתה הזו והאל-מקומיות של זה.
    רק לא הייתי חוזרת פעמיים על האזהרה מפני ליאו ויופיו.

    • תודה רבה איציק:)

      • יפתי, סיפור כל כך עדין ויפה מזכיר לי מישהו ששתינו מכירות, שיופיו מתעתע. אהבתי את החלק המצחיק-עצוב שכתבת שהיית כורכת את הצעיף המשובץ סביב צווארך. סיפור שמתאים לו שיתורגם לאנגלית. אהבתי

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג