טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור שלי

אחי אריאל

 

אחי אריאל. אני אוהבת להגיד את המילים הללו. את שתיהן ביחד, ובשום אופן לא כל אחת לחוד. לפעמים אני אוהבת להוסיף להן איזשהו שם תואר אחי אריאל האמיץ, אחי אריאל הגיבור, אחי אריאל הממושקף, אחי אריאל היקר והטוב, אחי אריאל האהוב.

כשהיינו ילדים המצאנו לנו משחקים. אחי אריאל המציא את המשחקים ואני רק עזרתי. במשחקים הללו הוא תמיד היה העז והגיבור -  מגלה הארצות, שודד הים, הרופא שמרפא מחלות של שבטים אבודים באפריקה, ואני הייתי העוזרת הנאמנה, תמיד קצת בצד, נבוכה משפע הדמיון שלו, נבוכה מהיופי שלו, ולא היה לי אכפת.

כשהיה בן עשר הוא היה צ"רלס דארווין שחצה את האוקיאנוס בביגל שלו והגיע לגלפגוס והמציא את האבולוציה, ואני הייתי צב ענק, שם בגלפגוס, אורכי היה שלושה קילומטרים וכדי שדארווין יגיע מהזנב שלי אל הראש הוא היה צריך לרוץ את כל שלושת הקילומטרים הללו והוא היה עושה את זה בשניות, בלי להזיע בכלל. ככה זה בגלפגוס.

בגיל אחת עשרה הוא היה חוקר מאובנים. בהתחלה אני הייתי כל מיני מאובנים, שבלולים ותולעים שנשמרו במשך מליוני שנים, אבל התמרדתי, לא רציתי להיות מאובנים זקנים ועייפים, לא רציתי שיסתכל עלי בזכוכית מגדלת, ולא החלפנו מילה זה עם זו במשך חודש. חודש שלם הלכתי לחברות שלי ושחקנו בברביות, הלכתי לחברים שלי ושחקנו באמא ואבא, הלכתי לצופים ועמדתי דום והקשב בבגדי חאקי, ונשרפתי מגעגועים לאחי אריאל.

אחרי חודש הוא ברח מהבית. הוא לקח תרמיל ומימיה ושק שינה ואת זכוכית המגדלת שלו והרבה הרבה דפים שעליהם כתובות רשימות על מאובנים.

נסענו במכונית של אבא למכתש רמון, לקיר האמוניטים ושם מצאנו אותו עומד עם זכוכית המגדלת שלו ורושם רשימות. הוא הזיע והיו כתמים רטובים מתחת לבתי השחי שלו, טיפות זיעה זלגו על מצחו מתחת למשקפיים ומלאו את עיניו בנוזל מלוח. המים שלו נגמרו לגמרי ונסענו מהר לסורוקה בבאר שבע ושם הכניסו לזרועו אינפוזיה של נוזלים ומלחים, ואמא שלנו בכתה.

אחר כך כמעט שנה שלמה הוא היה רופא שריפא את השבטים האבודים באפריקה מכל מיני מחלות נוראות כמו אבולה ומרבורג ואפילו אבעבועות שחורות, ולימד אותם לבלוע ויטמינים ולא לאכול חיות. ואני הייתי הילדים האפריקאים הקטנים עם הבטן הבולטת והמבט הרעב בעיניים, והוא לימד אותם לרחוץ ידיים אחרי שהם יוצאים מהשרותים, ובאותה הזדמנות גם לימד אותם לקרוא ולכתוב בסווהילית שאותה הוא ידע ולמד בזמן מסעותיו באפריקה.

בגיל שלוש עשרה קרתה המחלה ובבית החולים אמרו לאמא ואבא שחייבים לקטוע לו את היד כי אחרת הסרטן יהרוג אותו, וככה אולי יש סיכוי שהוא יחיה, ובלי היד ובלי שערות הוא  יכול היה סוף סוף להיות שודד ים כמעט אמיתי ולשים על הראש בנדנה אדומה של שודדי ים וקרס במקום היד שכבר לא הייתה לו, והוא ניסה לשכנע את הרופא שאולי בשביל שהסרטן לא יתפשט כדאי להוריד לו גם עין אחת כי הוא תכנן לשים רטיה כמו מנהיג שודדי ים ראוי לשמו וכמו משה דיין- למרות שאותו הוא דווקא לא כל כך אהב כי אריאל אחי שנא מלחמות.

אז היינו שודדי ים והפלגנו לכפר שמריהו ולסביון ושדדנו את העשירים ונתנו את השלל לעניים משכונת הארגזים, אבל אחרי כמה חודשים כשהוא לא היה יכול לצאת מהמיטה בגלל הכימותרפיה הפסקנו להפליג.

אחר כך הסרטן נסוג והוא חזר לבית הספר וקרא המון ספרים וכשכבר חשבתי שוויתר על המשחקים הוא הפך למרקו פולו ואני הייתי קובלאי חאן, והוא בא אלי כל הדרך מונציה לספר לי על הערים הסמויות מן העין שלכולן שמות של נשים מספרו של איטאלו קאלווינו, ואחר כך המציא ערים משל עצמו כמו העיר שנגורו ששם השמיים הם מראה גדולה וכל מי שמרים את הראש יכול לראות את ההשתקפות של מה שקורה על הארץ, ואין בה סודות ואין בה מעשים רעים, והאנשים הולכים ערומים ברחובות ומברכים זה את זה לשלום בנשיקה של אסקימוסים- כשהם מחככים אף באף.

כשהגרורות הופיעו בכליות שלו והוא ישב מחובר לדיאליזה הוא היה מוצא מקומות באטלס ומראה לי אותם ומספר לי איך יסע לשם אחרי שהכל יגמר. הוא דיבר על מקומות כמו אורומצ"י וקשגר וסמרקנד ופטגוניה, ודיבר גם על ירושלים- כי אז אפילו היא נראתה רחוקה.

אחר כך הסרטן נעלם. אמרו שזה נס רפואי ואריאל אחי היה כבר בן עשרים, ממושקף ורזה ובלי יד, והחלו לבוא אליו נערות עם תלתלים ארוכים שרופים משמש ועור שזוף וחלק וסנדלים עדינים, והם היו סוגרים את הדלת ורק מוזיקה שקטה הייתה יוצאת משם, ואני ישבתי בחדרי ועצמתי  את העיניים חזק והתפללתי להיות מאובן או ילד כושי עם בטן בולטת, או קובלאי חאן, או אפילו צב באורך שלושה קילומטרים. אבל כשפקחתי את העיניים עדיין הייתי אני עצמי עם פצעי הבגרות שלי לבד בחדר. ובימים אחרים ישבתי בחדר שלי ועצמתי את העיניים וראיתי לנגד עיני איך אריאל אחי מנשק את הנערות עם התלתלים. ראיתי איך הוא מוריד את המשקפיים ונחשפות העיניים שלו שנראות כמעט מוזרות ללא ההגנה של הזכוכית, בהירות כל כך, צורבות את העור שעליו הן מסתכלות עד שיש כוויה. הוא מוריד את המשקפיים ומנשק אותן בפה פתוח בתשוקה נורא גדולה כאילו העולם הולך להגמר בעוד רגע, ואחר כך מסיט את התלתלים שלהן מאחורי האוזן ומנשק להן את השיער, מחבק אותן ביד האחת שלו, מלטף את הפנים שלהן באצבעות הארוכות שלו עם השערות הבהירות הכמעט בלתי נראות שצומחות לו על פרקי האצבעות.

לאחת מנערות התלתלים קראו מירה ואריאל אחי נסע עם מירה לקשגר ואורומצ"י וסמרקנד ופטגוניה ושלח לי מכתבים ארוכים עם  ריחות זרים ובולים שהורדתי בעדינות עם מים ושמרתי בקופסא.

ובינתים הלכתי לצבא, והשתחררתי מהצבא ונסעתי למכתש רמון לקיר האמוניטים עם החבר שלי שאהב אותי שגם לו היו משקפיים, וכשהייתי מבקשת ממנו להוריד אותם כשהוא מנשק אותי הוא היה מוריד אותם בצייתנות ומנשק אותי חזק ומחזיק את השיער שלי בכוח, כמעט מושך אותו, כמעט מכאיב לי, ואני שמחתי.

אחר כך אריאל אחי חזר עם מירה ועם הסרטן שלו שכבר לא היה נס רפואי אלא פשוט עוד סרטן עם גרורות בכל מקום, אבל לא סתם סרטן, אלא סרטן שהספיק להיות באורומצ"י ובקשגר ובפטגוניה ובסמרקנד, וגם בירושלים.

מירה רצתה להנשא, ואחי אריאל התחתן עם מירה, וכשהוא נישק אותה מתחת לחופה הוא לא הוריד את המשקפיים שלו, ואני שעמדתי ליד החבר שלי, הסתובבתי אליו ואמרתי לו "אני עוזבת אותך" ועזבתי אותו.

בלילה האחרון היינו אני ואריאל אחי בגן חיות מיוחד. היה שם נמר צבעוני שהיו עליו כתמים בכל מיני צבעים, כתם אדום וכתם ורוד וכתם כחול וסגול, והוא רץ מחוץ לכלוב והתפנק לאור הירח כמו חתול גדול, והשפם שלו רטט מעונג הירח, ואריאל אחי הביט עליו וצחק צחוק גדול. אחר כך הלכנו לכלוב שהיה מלא בציפורים ואריאל אחי אמר- "בואי נלך לחדר הציפורים" וירדנו במדרגות חצובות באבן, שעל המעקה שלהן טיפסו צמחים מטפסים ירוקים עם גבעולים עבים ואלימים, והלכנו בשביל לחדר הציפורים ונכנסנו אליו- ובתוכו ראינו את כל הציפורים, הציפורים שבאו מאפריקה ומגלפגוס, ומקיר האמוניטים במכתש רמון, ומוונציה, וציפורים שבאו מכל הערים הסמויות מן העין, וכשהבטנו למעלה ראינו את שמי המראה של שנגורו וברכנו זה את זו לשלום בנשיקה של אסקימוסים כשאף מתחכך באף. 

כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג

   

        

 

11 תגובות

  1. נפלא! אהבתי אפילו יותר מאשר את "מלכת חזירי הבר". מרגש מאוד. אח זה נושא שנוגע בי והטוטליות באהבה ועירוב הדמיון והמציאות מאוד דיברו אליי.

  2. הגעתי לכאן בעקבות לי שהיא חברה טובה שלי ומכירה את הטעם שלי…את כותבת מקסים ומרגש! כשאני מתעכב על שורות וקורא שוב ושוב אני יודע שזה זה.

  3. אליענה את כותבת כל כך יפה וממש ריגשת אותי.

  4. רונית בר-לביא

    ישר לתוך הלב.

    ממש מרגש, היה קטע מקפיא דם כמעט,
    סימר את שיערי הקטע הפתאומי עם הסרטן.

    כמה רגש ועצב והזדהות שלח אליי הסיפור הזה.

    אהבתי את משחקי התפקידים שבילדות.

    והסוף בחלום: עורר שאלות לגבי מה במציאות.

    • כתוב יפה מאוד.
      מלא אהבה שאין לה גבולות.
      האהבה האחת שהיא מעל כל האהבות
      זו שנחשפת כשאיננו יכולים לדחוק אותה יותר מאחורי היומיום האפרורי.
      אמשיך לקרוא את דברייך . נעים להכיר

  5. התחלתי לקרא את הבלוג והגעת לארכיון מתוך צמא לעוד ועוד…

    הסיפור הזה פשוט נפלא ומרגש.
    את כותבת מדהים.
    מקוה ששלום ובריאות לאחיך אריאל.

  6. מעריצה מקרוב

    אוי, מקסים.
    כרגיל אצלך, את מכרסמת בלב. מלהטת סביבו וחופרת מנהרה עד לאמצעו.

    • ספור מקסים ומרגש עד מאוד, אליענה, יש לך כשרון אמיתי יקירה נהניתי, והנה אני מתפנה לספורך החדש שנה נפלאה לך שנת יצירה והתחדשות והרבה שמחה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג