סנטה קלאוס וגיא זגורסקי

נסענו היום לחיפה לפגוש את סנטה קלאוס. קראנו בעיתון שהוא יקבל את פני הילדים בבית סנטה קלאוס שברחוב חדד 6 בואדי ניסנאס, אבל כשהגענו לשם, הוא לא היה שם, אלא ישב בבית הסמוך שמהשלט שעליו ידענו שהוא בית גמלאי ואדי ניסנאס.

"סנטה קלאוס יצא לפנסיה?" שאלתי את רוני, אבל אחרי שדנו בעניין הגענו למסקנה שהוא פשוט נח.

אחר כך טיילנו בואדי שהיה הומה אדם באופן קצת בלתי נסבל וראינו שתי תערוכות נהדרות: "מלאכת כפיים" שאוצרת דליה מרקוביץ ו"מלאכה בנים" שאוצרת תמי כץ פרידמן. הן שתיהן תערוכות מוצלחות מאד ומומלצות מאד. ב"מלאכה בנים" ראיתי עבודה של האמן גיא זגורסקי שלמד איתי בבית ספר יסודי ומאז ועד היום הוא אחד מהכי מקסימים והכי חתיכים שאני מכירה בעולם כולו.

כשראיתי את העבודה שלו נזכרתי במשהו.

זה היה כשהייתי בערך בת 15, נערה ביישנית וחסרת ביטחון, קצת שמנמונת שלא יודעת שהיא יפה.

אחר צהריים אחד נסענו לבקר את גיא בבית של אבא שלו. היינו ארבעה- אני ושרית שהייתה אז החברה הכי טובה שלי וקינאתי בה קצת כי הייתה מין חתיכה יפהפייה כזו שוברת לבבות (או לפחות ככה היה נדמה לי), רפי שהייתי קצת מאוהבת בו, ואבי ששרית הייתה מאוהבת בו. ארבעתנו היינו יחד ב"מחנות העולים".

בבית של אבא של גיא  היה חבר של אבא של גיא. קראו לו קובי. הוא היה מתולתל עם עיניים מלאות עננים וחלומות. הוא היה שקט, ונחמד.

אני לא זוכרת מה עשינו שם, על מה דיברנו, אבל אני זוכרת שכשעמדנו ליד הדלת ואמרנו שלום, פתאום קובי בא ושאל אותי איזה מזל אני. אמרתי לו שאני מזל שור והוא אמר לי שגם הוא, ואחר כך הוא רכן אלי ונתן לי נשיקה על הלחי. זו לא הייתה סתם נשיקה. הייתה בה מין התלהבות כזו, כאילו הוא לא יכול היה להתאפק. הוא לא נישק את כל השאר, רק אותי, ואני הרגשתי כאילו סוף סוף מישהו ראה בי את מה שאני לא מצליחה להראות לעולם. את היופי שלי, את הייחוד שלי, את כל מה שהחבאתי מתחת למעטה הביישנות והביטחון העצמי הקטן והשברירי.

הרגשתי שמישהו גילה אותי.

והייתי מאושרת.

כל הדרך הביתה באוטובוס הייתי מאושרת והרגשתי כל כך מיוחדת, יותר מכל האחרים.