בננות - בלוגים / / יבואו עם חמור
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

יבואו עם חמור

בהמשך לפוסט  הזה של מירי פליישר:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36&itemID=2341#post2341

 

אתמול ראיתי בסינמטק את הסרט "זרה בביתי" של הבמאית הנהדרת והעדינה סאהרה דרבאס. הסרט שנעשה לציון 40 שנה למלחמת 1967 מספר את סיפורן של שמונה משפחות פלסטיניות מירושלים  שב1948 גורשו או ברחו (תלוי את מי שואלים) מבתיהן במערב העיר ועד 1967 לא יכלו לחזור ואפילו להביט על בתים אלו. הבתים הפכו בינתיים למה שנקרא בלשון יפה ומכובסת: נכסי נפקדים.

ב 1950 נחקק במדינת ישראל הצעירה ההומנית  והדמוקרטית חוק נכסי נפקדים שאמר כי הנפקד הוא כל אזרח שלא הופיע, ונמצא מחוץ לגבולות המדינה בשעת הכרזת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל בתאריך 29.11.1947.
כל אזרח ערבי שנטש ביתו או נמצא באחת ממדינות ערב לתקופה מסוימת או ברח בגלל הפחד בשעות המלחמה להרים או ליישובים שהיו בשליטת הכוחות הערביים האויבים של ישראל לפני 1.09.1948, כלומר האזרחים האלה שלא היו באזור שכבשה ישראל, כל האזרחים הנ"ל הוכרזו כנפקדים וכך איבדו את זכויותיהם, רכושם, בתיהם, ואדמותיהם.
אחר כך נחקקו עוד שני חוקים- חוק האזרחות וחוק השיבה שהבטיחו באופן מוחלט כי תושבים פלסטינים שגורשו  וברחו מבתיהם ואדמותיהם ולא נמצאו בתוך גבולות מדינת ישראל באותה עת יפסידו את רכושם וקרקעותיהם.

הבתים הללו הפכו להיות נכסי המדינה שמכרה אותם מאוחר יותר בהון רב לאזרחים יהודים שגרים בהם עד היום. מדובר בבתים מהיפים בירושלים, בטלביה, בקעה, קטמונים מוסררה ועוד, בתים ששווים היום מיליוני דולרים.

בסרט "זרה בביתי" לוקחת הבמאית את אותם דיירים נעדרים ומחזירה אותם אל בתיהם. בחלק מהמקרים הדיירים היהודים מאפשרים להם להיכנס ולראות את הבית שבו גדלו וגרו ושאליו אין להם יותר אפשרות לחזור.

הפלסטינים בסרט כבר אינם צעירים מטבע הדברים. מדובר בכיבוש שנעשה כבר לפני 60 שנה  רובם עזבו את הבתים בעודם ילדים או נערים. האם אפשר לתאר את הבעות הפנים שלהם כשהם מגיעים אל הבתים שהיו פעם בתיהם? האם אפשר לתאר את הקול הרועד, את הדמעות שנקוות בזויות העיניים? את התנועות העצבניות הבלתי נשלטות, את הניסיונות לעצור את הרגשות בפנים, לא להראות. אין לי מספיק מילים כדי לתאר את הבעת פניה של האישה המבוגרת שלא הורשתה להיכנס אל תוך הבית בו גדלה, אלא רק לעמוד על המרפסת ושם, הושיטה את ידה למעלה אל שיח היסמין, לקטוף פרח יסמין אחד ולשאוף את ריחו.

ואחר כך כשהיה קצת זמן לשאול את הבמאית שאלות, אישה אחת הצביעה ואמרה: " אני אגיד לך את האמת, זה לא עשה עלי הרבה רושם, לא הזדהיתי או הרגשתי אמפתיה עם האנשים האלה. בתור בת לעם היהודי שסבל כל כך הרבה זה לא עשה עלי הרבה רושם."

ואחר כך  הוסיפה ואמרה: "דווקא נראה שמצבם טוב מאד, תראי איך הם באו לבקר בבתים עם מכונית."

והבמאית אמרה לה בעדינות: זו הייתה המכונית שלי. אני הסעתי אותם."

ומישהו שישב מאחורי בקהל אמר בקצת פחות עדינות: " מה היא ציפתה, שהם יבואו עם חמור?"

 

 

3 תגובות

  1. בחיפה נתנו את הבתים שנקראו רכוש נטוש לעולים ,פולשים ויהודים שהצליחו להיכנס ושילמו סכום פעוט כל חודש. כך עשו הורי . דיירי הבית שוכנעו על ידי הבריטים כמו כל תושבי חיפה לעלות למשאיות או סירות בנמל ולברוח בינתיים . לא הורשו לחזור. כמו שאת כותבת ועכשיו הובהר לי המדינה הרויחה המון. לא אותו דבר עם השטחים שנכבשו ב67? מגיע להם ניקח להם ניישב נתנחל ונרויח – כמדינה.
    רכוש.
    תודה

  2. אסתי ג. חיים

    עצוב כל-כך ובלתי נתפס עד כמה אטום אפשר להיות לסבל הזולת, גם כאשרהסבל של שני העמים היה דומה דמיון נורא.
    מייאש עד כמה אין סיכוי לתיקון, מלבד רסיסי אנושיות כמו של הבמאית המתעדת ומעטים אחרים.

  3. תודה מירי ואסתי על ההתיחסות שלכן. אגב, היום עושים דברים נוראים לא פחות ביפו, אבל לזה אני אקדיש פוסט נפרד.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג