טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

עייפה

אני כל כך עייפה לפעמים מהפוזיציה הזו. יש בה גם משהו נורא סיזיפי.
למה שלא אגיד פשוט שהסרט האהוב עלי הוא גרון עמוק ואז כל הגברים שבדרך כלל מסתכלים עלי בתיעוב כשאני פותחת את הפה שלי יסתכלו עלי בתשוקה ובכלל כולם יחשבו שאני נורא מגניבה?
קצת נמאס לי.
קפצו לי כולכם עד הבוקר.

13 תגובות

  1. יקירתי, אם בבוקר יתחשק לך, אז הרחבנו את הדיון אצל מוטי. את לא לבד בפוזיציה הזו, ואני מבינה אותך ולליבך. פשוט, בספרות קאנונית הדברים הרי לא כל כך פשוטים. האם נשרוף גם את כתביו של המרקיז דה סאז?איפה נעצור בעיצוב החברה לחלום האוטופי שלנו? אני יכולה לומר שלגבי ספרות, אני לא יכולה לשים סייגים לאיש. מקסימום לא אקרא את מי שלא אוהב.

  2. רונית בר-לביא

    אני מרגישה שחלקית אני מסכימה איתך,
    כלומר: אני מכירה את הפוזיציה הסיזיפית.

    במובנים רבים נטשתי אותה:
    א. כי היא סיזיפית
    ב. למה היא סיזיפית? כי יש בה אי דיוק והכללה ומן נטייה לדמוניזציה שפשוט אינה אמת של כל מיני מחוות של גברים כלפי נשים שאין להם שום קשר עם אפלייה או הטרדה.
    שום קשר.
    מדובר בעיוות שלנו את המצב.
    וזה לא בא להפחית מהמקרים (הרבים מידי לצערי) בהם יש להוקיע מכל וכל הטרדה אמיתית שנעשתה. רק חשוב עד מאד לדעת להפריד, ולא לצעוק "זאב זאב" על כל חיית מחמד שעוברת לתומה.
    זה מזיק לנו בעיקר.

  3. ורד לוי ברזילי

    מי שהסרט האהוב עליה הוא גרון עמוק לא אומרת – קיפצו לי ,
    אלא
    תקפצו לי…

    ורד

    • זה לא קיפצו, אלא קפצו. עם שוא מתחת לקוף. נע או נח לא חשוב.

      • מירי פליישר

        נראה לי שהבעיה שמציקה לי לפחות היא שכל כתיבה על אשה כגוף או חלק גוף מושך
        היא עניין שבשיגרה. והכותבים רובם גברים. אם מדברים על אחוזים זה הרוב.
        מעט יש מזה לגבי גברים. אין שוויון בהתייחסות של התרבות.
        הנה רונית פתחה ערוץ אחר של תמונה של אחד שווה. נסיון לאבייקט את המין השני. מיד הגיעו שני גברים יקרים ונדיבים ככל שיהיו והעלו האחד-איציק אביב תמונה ובה תחת כמובן נשי וגבר מציץ מן הצד ומוטי גלדמן
        שכתב טכסט כל כך יפה ותאר את כל מה שעובר עליו בין משיכה אפילו ויזואלית אסתטית (כי גוף האשה הוא יפה ,כך אמר לי פעם יאיר גרבוז ולא הבנתי למה כי גוף הגבר יפה גם הוא ראי מייפלטורפ)לבין הבחנה בקורבניותה הלא מודעת של הנערה כולה על נפשה הרכה והמנוצלת על ידי משפחתה והצופים כולל את עצמו.
        מה שאני רוצה להגיד שאני מבינה נדמה לי מאיפה בא הכעס שלך. שנמאס שגוף האישה בצורה זו או אחרת נדון כך.
        אלא שטענתי היתה שהכותרת היא שהביאה את הטכסט כולו למקום בוטה ומעליב וייתכן שבאופן לא מודע יצר התנגדות וצרימה . כך בעיני. בטכסט יש מאבק על התבוננות צלולה וחומלת מול יצר ,מה לעשות. וכן גם כתיבה שמחפצנת את גוף הגבר לא מספקת . אולי מפני שיש בה סוג של חזרה על גינונים של כוחנות ,שליטה ומחיקה של האדם שמולנו. האם זה ימית את המשיכה המינית? מקווה שלא.

        • מירי פליישר, תודה שאת קיימת.
          הלב שלך רחב והעין שלך רואה ובלי להכיר אותך ממש אני פשוט אוהבת אותך.

        • רונית בר-לביא

          נכון מירי,
          ואת עוד כל-כך שאלת אותי, בפוסט השווה השבועי שלי, מדוע אי אפשר
          לצלם גברים מבלי הסכמתם, בפולשנות ובאגרסיביות …..

          נדמה שאת שואפת לעשות להם בדיוק את מה שאת מוקיעה אצלם.

          • מירי פליישר

            רונית
            צדקת כמובן לצלם עם רשות . אחר כך חשבתי על זה שהצעת דרך מעודנת ואחרת.
            האם לזה את מתכוונת ואת מבקרת אותי?
            אנא הבהירי.

          • רונית בר-לביא

            כן, לזה התכוונתי.

            ראיתי שאת מתמרדת נגד הרעיון של לבקש רשות מהמצולם, וזה מוצא חן בעיני כאדם מרדן מטבעי, אבל רק בפנטזיה ולא לפעול כך במציאות.

            (נגד הממסד לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר).

          • מירי פליישר

            את צודקת .ניסיתי לפנטז איך אני מחביאה מצלמה ומצלמת בלי רשות ואז חשבתי:
            א. שאני בדרך כלל רואה יופי גברי ונהנית ממנו אבל לא הייתי בוחרת אותו כשווה כי בשבילי שווה זה מכלול עם אישיות . הייתי מרגישה מבוזה לבחור לפי היופי למרות שזה שבחרת את באמת הקרין איכויות נוספות.
            ב. מכיון שלא הייתי מצלמת פפרצ"י לפי מראה בלבד בלי להכיר את הבנאדם ,אני זקוקה דוקא לאישור שלו או שלה לצילום. פשוט לא מעיזה וגם מרגישה רע. אז כמו שכתבת בפנטזיה בלבד כפעולה אגרסיבית תוקפנית ופולשנית כמעט כמו יריית אקדח אבל לא בפועל. פה היתה יכולה האמנות לעזור לי לתעל את תוקפנותי (ופה לא אוכל להאשים אף אחד בתוקפנותי היא נחלתי כאשה ולוא דוקא סממן גברי , נדמה לי ),לתעל את תוקפנותי כמו שאמנים עושים ואחר כך חוטפים…

          • רונית בר-לביא

            מירוש,
            אני מקדישה לך כאן חלק משיר של תיסלם, שיר שאני מתה עליו:

            "תפסיק לכוון אלי, תתן לי קצת זמן אולי
            לא אותי אתה צריך לצלם –
            מדוע אני כאן בכלל? נדמה לי שרק בגלל
            שהכניסה לכאן היא מבלי לשלם

            המסיבה היא דיכאון
            (המסיבה היא דיכאון)
            אם רק אמצא תזמון נכון –
            אברח!

            המלך הוא הצלם, אליו מחייכים כולם,
            צחוק בריא מוכר טוב את העיתון
            בפנים כבר הפחד צף (הא!), אם רק יהיה פלש נוסף –
            הטירוף יתפוס בי השלטון.

            המסיבה תגמור אותי
            (המסיבה תגמור אותי)
            הם מריחים את זיעתי –
            כולם!

            שדים מקפצים בפלאש, יורים בי חיצים של אש
            בבוהמה לא יודעים לרחם –
            תפסיק לכוון אלי, תתן לי קצת זמן אולי
            לא אותי אתה צריך לצלם!
            "

          • מירי פליישר

            חוטפים כמו מוטי…

השאר תגובה ל ורד לוי ברזילי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג