בננות - בלוגים / / המשך הדיון
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

המשך הדיון

יש כאן הרבה דיבורים על פמיניזם לגווניו, אחוות נשים, נשים מוכות וכדומה.
זה מצוין שהדיונים הללו מתקיימים. הם חשובים, ובעיקר חשוב שייעשו במקום כזה שאמור (אלא אם הבנתי משהו לא נכון) להיות מקום של נשים, לתת ייצוג לנשים, לתת קול.
 הרי בכל כך מעט מקומות יש  אפשרות לתת במה קול וייצוג לנשים, במה שלא מגבילה אותן, במה שנותנת חופש לומר הכל.
אבל כנראה שגם כאן, כמו ברוב המקומות, זו אשליה.
כנראה שגם כאן צריך לדבר בקול הקונצנזוס הפטריאכלי. גם כאן צריך לעמוד בסטנדרטים פטריאכלים. גם כאן בסופו של דבר הקול הנשמע הוא הקול הגברי.
וכשמשמיעים קול אחר- כמו שאני השמעתי בפוסט של מרדכי גלדמן, ובסך הכל מה אמרתי- שקשה לי עם תיאורים פלסטיים של חלקי גוף נשיים, שקשה לי במיוחד כשגבר כותב את זה, שאנחנו חיות בחברה שהופכת נשים לאובייקטים והופכת אותן למותרות ושתיאורים מסוג זה לדעתי תורמים לכך, אז כשמשמיעים קול אחר ישר הפטריארכיה נעמדת על רגליה האחוריות.
ואז מסבירים לי שבסך הכל לא קראתי מספיק את דלז ולקאן ולכן אני לא מבינה, או שלא קראתי את מלאני קליין ולכן אני לא מבינה, או שפשוט לא קראתי את מוות בוונציה ולכן לא הבנתי את האנלוגיה המבריקה, אבל אני גם יכולה לראות את הסרט אם אני אישה רפת שכל מכדי לקרוא.
אחר כך מסבירים לי שאני פשוט לא רואה משהו, קצת עיוורת ובסופו של דבר רק מזיקה לאינטרסים של עצמי ולכן כדאי וראוי שאסוג מהגישה שלי שהיא פשוט מיותרת.
כמובן שגם רומזים שאולי אני עצמי קורבן של טראומה ולכן אישה עם עצמי לא שלם ובעיות רבות בזוגיות.
אחר כך עוד אומרים שגילויי אלימות לא זוכים לתשומת לב בחברה שלנו, כשכל מה שעושים בכל התגובות והרמיזות הללו היא אלימות טהורה מהסוג הנבזי ביותר- הסמוי, האינטלקטואלי. נסתום לך את הפה בעדינות רבה, בלוויית שיח פוסטמודרני ופסיכואנליטי.
אז כן, גם כאן כמו בכל מקום יש דיכוי. גם כאן כשמושמע קול אחר שלא עולה בקנה אחד עם קולה הרם של הפטריארכיה הוא ישר מושתק בדרכים עקלקלות, פוגעניות, סמויות.
וגם עכשיו יהיה הכי קל לומר שאני אישה מתוסבכת, קרבן כזה או אחר או שפשוט שנים של עבודה עם נפגעות תקיפה מינית דפקו לי את השכל ואני לא ממש יודעת על מה אני מדברת.
אבל כמו שכבר אמרתי- זהו המוצא הקל. הנוח. זה המוצא של כל אלה שאומרים לילדות שמתלוננות שמישהו נגע בהן שהן מפנטזות, זהו המוצא של כל אלה שאומרים לזו שנאנסה שהיא פשוט לבשה חצאית קצרה מדי. 
אבל מה שהייתי רוצה לבקש מכן זה שתשאלו את עצמכן למה התגובה שלי עוררה כל כך הרבה תגובות? כל כך הרבה הגנות שצצו ועלו? 
ולמה כל כך הרבה נשים יצאו להגנת חופש התשוקה הגברית הבלתי מבוקרת?
ואולי גם בכן התעורר משהו מהתחושות שאני חשתי למקרא הטקסט אבל להביע אותן אומר לשלם מחיר יקר מדי?
ואיזו אמירה קיימת מתחת לפני השטח בפרסום טקסט כזה בבלוג של נשים?

ודבר אחרון- למרדכי גלדמן-  אין בכל מה שכתבתי מכדי להפחית בערכה של הכתיבה שלך. מזה שנים שאתה אחד המשוררים האהובים עלי ואני חושבת שאתה כותב נפלא וגם בטקסט הזה יש המון יופי, אבל יש בו גם בעיה שעליה אני מנסה להצביע. 

26 תגובות

  1. מרדכי גלדמן

    אליענה . לא נראה לי שבשלב הזה נצליח להגיע לכלל דיון פורה בנושאים שצפו. אמרתי את שלי ולא כדי לפגוע אלא כדי להבהיר. אבל לא תמיד אפשר להצליח בכך. מכל מקום, לא כל דבר שאמרתי בדיוני הבלוג שלי סביב הסיפור מרמז אלייך. דנו שם בעניינים ספרותיים כללייים שהסיפור שלי רק גירה ולכך התייחסתי. ברכות

  2. היי אליענה,
    סתם תיקון טעות קטנה.. פטריארכלי ולא פטריאכלי…
    סליחה על הדקדוק.
    בלי שום קשר, אני בטוחה שאף אחד כאן לא ממעיט ביכולותייך האינטלקטואליות. באומנות כמו באומנות, דעות יכולות להיות חלוקות וזה לגיטימי לגמרי.. אי אפשר לבלבל את זה עם המציאות.

    • היי שירה. תודה על התיקון הוא בהחלט היה ברוח הפוסט.
      עוד תיקון טעות קטנה- אמנות ולא אומנות.
      ובכל מקרה- לא דיברתי כאן על אמנות אלא על המציאות. מי שמבלבל זו אולי את.

      • אליענה, תודה על תיקון הטעות.
        לא התכוונתי לפגוע. בסך הכל אמרתי את דעתי. ויכול להיות שהתבלבלתי. זה קורה לי מדי פעם.

        • מה למוסר ולאמנות. זה מה ששאלתי… ואיפה המוסר הוא בבחינת צנזורה. זה הכל. אבל לא משנה, שבוע טוב!

          • כן, אני מבינה את השאלה והיא שאלה חשובה, אבל אני לא ניסיתי להיות צנזורה לאמנות. ניסיתי להביע את דעתי.

          • אבל זה התקבל כמו צנזורה על אמנות. כאילו ישנם דברים באמנות שאסור לעשות בשם המוסריות האנושית. ולי זה תמיד מציק כשנדמה לי שרוצים להשתיק. זו לא התייפייפות, זה באמת מה שאני מרגישה כשמישהו אומר, למה את כותבת כך או אחרת, ושולל את מה שאמרתי ביצירה. (ולצערי זה קרה לי עם ספריי, בעיקר עם הראשון, כשמבקרים נגעלו. ואני אמרתי: הגועל אינו אצלי, הוא בעיניים שלהם).

            ואגב, גם בתגובה שלך למוטי בתחילה היתה התנשאות ושלילה.

          • זו התגובה שלי למוטי בתחילה:

            הסיבה ששאלתי (אני מרגישה צורך להסביר) היא שלי היה קשה עם הטקסט. היה לי קשה עם האובייקטימיזציה של הנערה, קשה לי לקרוא תאורים פלסטיים של חלקי גוף נשיים.

            איפה יש כאן התנשאות ושלילה? אני שואלת לא כדי להתווכח אלא כי אני באמת לא מבינה.

          • או שאולי התכוונת לזה ששאלתי את יקיר מה הוא אוהב בטקסט?

          • כן, גם לזה כמובן.

          • ועוד משהו- הדיון על צנזורה לאמנות הוא מרתק וחשוב. אני תוהה לגבי זה, האם לאמנות יש תפקיד כלשהו? אחריות כלשהי? או שהיא פשוט עומדת בפני עצמה? עמו שאיציק אמר, אמנות לא יוצרת מציאות אלא מתארת אותה, אבל גם כאן יש שאלה לגבי המשמעות של התיאור הזה וההשפעה שלו אם בכלל יש לו.
            אני לא רוצה להצטייר כמו איזו אישה חשוכה שרוצה לצנזר את מה שנראה לה "לא יפה".
            אבל האם אי אפשר לבקר את האמנות ואת התכנים שלה בלי לדרוש צנזורה? פשוט כדי להביע עמדה?

          • אני חושבת שאמנות טובה עומדת מעבר לתכניה. כי לא התוכן הוא החשוב, את זה את מוצאת בכל עיתון ותוכנית טלוויזיה, אלא איך האמנות עושה זאת, מה היא עושה לנושא, איך היא מעבדת אותו.

            סליחה שאני שוב מכניסה את עצמי (אני פשוט בטראומת צנזורה מאז הספר ההוא) אבל באותו קובץ ראשון שלי, בו הגיבורים עסקו לעיתים בהפרשותיהם, לרוב כדימוי למעמקי נפשם וכו", המבקרים שללו אותי כי אני מגעילה ומפני שאני בכלל מעזה להתעסק בהפרשות בספרת יפה. זאת אומרת שהם שללו את התוכן, כי אף אחד מהם לא התייחס לספר כאל פרוזה, אל האסתטיקה שלו וכו", אלא למה שהוא אומר, לתכנים שלו, אלא פשוט נבהלו ונגעלו ממה שאני כותבת.

            בעיני, אין מה לבקר תוכן, אלא את היצירה כמכלול, והתוכן הוא רק חלק, וגם לו יש קיום רק מתוך העיבוד שעושה היוצר עם החומר.

            תחשבי על ערום. בתרבויות או דתות מסוימות עירום נשי או גברי ייחשב לא מוסרי. בוודאי אצל הדתיים, איש לא יסכים שהנוער יראה את אפולו, כי הוא ערום. האם הפסל הוא פורנו כי הוא ערום? לא. וסליחה על הדוגמה הפשטנית, אבל זה מתחיל כאן, ומי יודע איפה זה ייגמר.

            האם העובדה שקשה לך עם החפצה של גוף האישה, צריכה לגרום למישהו לא לכתוב על כך?

            האם העובדה שהפרשות הגוף, דם, ווסת, קיא, חרא וכו" מגעילים את נפשו הפיוטית של הקורא, שרוצה להאמין שהוא נפש צרופה ולא גוף בהמי, צריכים לגרום לי לא לכתוב על כך, כי אני מגעילה?

            גם אלי הירש, אז כשכתב את הביקורת ב"העיר" על ספרי הראשון, הבהיר שיש לו בעיה עם כתיבה על הפרשות הגוף, ולכן קטל את הספר (וכעבור כמה שנים, כשהתיידנו והוא הפך עורכי, הודה שהיה אז סגור).

            אז יש אנשים שיש להם בעיה עם החפצת גוף האישה, ויש אנשים שיש להם בעיה עם הפרשות, ויש אנשים שיש להם בעיה עם אלימות, וכו" וכו". לא מבינה מה זה קשור ליצירת האמנות באשר היא?

            לי יש בעיה גדולה עם אלימות וסדו מזו. ואני מצטערת שראיתי את "120 הימים של סדום", כי לי אישית קשה איתו. אבל לא אצא נגד היצירה, רק בגלל שלי יש בעיות לצפות בה.

          • אבל באמת כאן בדיוק הנקודה שמטרידה אותי. כי הבעיה שלי עם החפצת גוף האישה היא לא בגלל שזה לא אסתטי או סתם לא מוצא חן בעיני, אלא בגלל התוצאות של זה, ויש תוצאות לזה במציאות. זו הנקודה שבה אני שואלת את עצמי לגבי האחריות של האמנות. אבל אין לי תשובה. בינתיים בעיקר שאלה.
            אגב, הספר הראשון שלך הוא "יצאתי לחפש מחסה" נכון? אני זוכרת שקראתי אותו כשהוא יצא, הייתי אז בת 20 בערך וגיליתי את העולם ואני זוכרת שהוקסמתי ממה שעשית שם ומהשימוש שלך בהפרשות, היה בזה משהו שאמנם גם הגעיל אותי קצת אבל בו זמנית הילך עלי קסם ומשך אותי.
            הייתה תקופה שבה הייתי משאילה המון ספרים לאנשים שהיום אני כבר לא בקשר איתם. הספר שלך נמצא אצל מישהו מאותם אנשים. אם את/ה קורא את זה נא להחזיר..

          • שאלה גדולה.

            ואני יודעת שישנן עדיין חברות שמתלבטות בה, (כמו בברה"מ לשעבר, שיצירה שלא שרתה ערכים מסוימים, נגנזה).

            אני אישית חושבת היום שאמנות לא צריכה לשרת שום אדון (או גברת), גם אם האדון הזה הוא המוסר. ושהיא לא צריכה לחנך, ולא להציב נורמות מוסריות, אלא לעדן את הנפש. ויצירה טובה מעדנת את הנפש גם אם היא כותבת על טבואים, ועל דברים קשים ולא נעימים, וגם כשהיא משמשת לעיתים מראה למציאות, וזה מה שבסופו של דבר הופך אותה למוסרית.

            הרי אפילו עצם ההתבוננות של מוטי על ישבנה של הבחורה, הוא פעולה מציצנית שמאפיינת את הגבר באשר הוא. ורק כאן תוכלי לפסול ולומר, הנה, בעצם מבטך כסופר על ישבנה חיפצנת אותה, גם אם כתבת עליה מתוך אחריות מוסרית, על גורלה של הנערה שהוריה רואים בה חפץ שיביא כסף (אולי).

            וגם אם הסופר כלוא בתפיסות חברתיות, (כי כמו שאמרת, בלתי אפשרי לנו לנתק את עצמנו מתפיסות חברתיות כה מושרשות), אם הוא סופר טוב וחכם, הוא ייתן ערך מוסף למה שכתב, יאיר את הדברים בזווית שתעניק להם רובדים נוספים.

            אני אישית חייתי מילדותי על הספרות. אני רואה את העולם בעיניים ספרותיות. אני בוראת לעצמי עולמות אלטרנטיביים בכתיבה. הספרות היא בעיני חזות הכול. כי באיזה שהוא מקום, הספרות היא בעיני העולם האמיתי. לא יכולה ולא רוצה לחיות בעולם "האמיתי", אז הספרות היא המפלט שלי. ושם, הכול אפשרי. ושם, אני לא פעילה חברתית, ולא שופטת, אני עליסה בארץ הפלאות. ומותר לי הכול.

            ובעולם "האמיתי" אני מנסה לפעול ולקדם מטרות חברתיות. לא כל כך אוהבת לחבר בין הדברים. טוב, אולי זאת אני. יענו: אל תגעו לי בספרות הקדושה.

            ונכון, זה היה "יצאתי לחפש מחסה". מישהו כתב שזה "מונדו קאנה" חחחח.. והמבקרת של הארץ, זאת שכתבה את "רצח בשבת בבוקר", פשוט כתבה שזה גועל נפש אחד גדול, בלי להתייחס בכלל לספרר, 300( מילה על כמה זה מגעיל) ושמוקי רון וחנן חבר התחלקו על הראש שהוציאו את זה.

            ונחמד שקראת את זה. רב מכר גדול זה לא נעשה, למרות הרעש שעשה. המבקרים הצליחו להגעיל את הקוראים…

  3. אליענה יקרה, מיליוני סליחות אם הובן שאני שולחת אותך לראות סרט מהסיבות שכתבת, שאני אפילו לא אחזור אליהן, כי יש לי כבוד אלייך.

    שלחתי אותך ואת כולם לראות את הסרט, כי בעיני הוא יצירה ענקית. איני טוענת שהוא גדול יותר מהספר של מאן, אלא שהוא במובנים רבים יצירה אחרת לגמרי. והצעתי לראות כי הקטע של גלדמן הוא מחווה יפה בעיני ליצירה. זה הכול. נשבעת בכל היקר לי שלא היתה שם התנשאות, רק התלהבות והתרגשות מיצירה שאני אני אוהבת זה שנים רבות. ועדיין אוהבת גם היום.

    ובעיני את צודקת בכל דברייך, אלא שבאמנות קנונית מותר בעיני לומר הכול (ואם כבר, כמו שמירי אמרה, ההחפצה היתה בכותרת שמוטי נתן, לא בטקסט, וגם זה נעשה בגלל הישבן של הרווי קייטל, כי מוטי רצה טו מייק אה פוינט, כנראה לא בהצלחה יתרה). וגם אישה יכולה ומותר לה לכתוב על חלקי גוף, וגם גבר, ותלוי איך עושים את זה. ולפעמים בעיני הדיון הפוליטי חברתי אין צורך להכיל אותו על יצירה קאנונית, זה הכול. כפי שאמרתי, לוליטה, או 120 הימים של סדום, זה לא גרון עמוק.

    ובעיקר השאלה מאיזה מקום נעשה החיפצון (תודה מירי על העברית למילה אויבייקטיזציה) לכאורה.

    הנה משהו שכתבתי אצל רונן בפוסט ההחפצה שלו:

    "אוהבת אותך, רונן. סוף סוף גבר שמוכן שיחפצנו אותו (א פרופו הדיון אצל מוטי).

    וזה הזכיר לי משהו מעברי: בו זוגי, זה שנפטר, סבל מסוכרת נעורים. הוא חשש מפני אובדן הזקפה בעתיד. באותה עת המציאו את התותב ששמים באיבר המין, ולוחצים שם על משהו כדי שיזדקף.

    אני זוכרת שהרעיון מאוד הצהיל את רוחי. וכשדיברנו על זה במיטה, תיארתו לו איזה כיף יהיה לי, כי אוכל להפעיל את הזין מתי שארצה. אלחץ, הוא יתנפח. כמו בובה מתנפחת.

    אין ספק שחיפצנתי כך מאוד את הזין שלו, כאילו אינו קשור לכל גופו, וזה הרי השיא, כמו אונס, שאישה כבר לא תלויה בזקפת הגבר, אלא מפעילה אותה בעצמה.

    ובן זוגי צחק ודווקא נהנה מזה. כי זה נאמר מאהבה, בחיבה, לא מתוך רצון לחפצן באמת, אלא מהאהבה שהיתה ביננו.

    ואני מוצאת בשיר שלך, בין אם הוא מחווה לוולכית או לא (שבן זוגי, אגב הזדיין איתה פעם, אמר שלא היתה זיון משהו) – שיר אהבה לאישה." (עדג כאם ציטוט אצל רונן)

    זה בערך דעתי גם על קטעי "חפצון" באמנות הקאנונית. יש בה לעיתים הרבה יופי ועדנה ומוסריות, וזה מה ש"מסיר" את החפצון ועושה אותו לאהבה.

    • אליענה יקרה,
      בעיקרון אני מסכימה איתך לגמרי. את "לוליטה" שנאתי ונגעלתי עמוקות. אפשר לייחס את זה להיותי דתיה, מה שקל מאוד כי העובדה הזו ממילא נקשרת אוטומטית לפרימיטיביות מינית.
      אם כך – אשרי לי שחלקי עם הפרימיטיבים.
      לגבי הסיפור של גולדמן, אני חושבת שכדאי שתקראי אותו פעם נוספת משום שבעיני הוא אומר משהו מסובך יותר:
      כן, הוא נמשך לישבן הצעיר ומפנטז וכו".
      אבל הוא מתאר אותה כקרבן-אדם ומסיים באמירה מאוד ברורה:
      "והיא מצידה משחקת תפקיד שהוטל על נערים ונערות רבים בלא שיהיו להם הכלים הנפשיים והאינטלקטואליים להישמר מפניו. תפקיד הקוטע את גופם מנפשם, ולעתים קוטע אפילו חלקים מגופם. שמרי נפשך, בתי, שמרי נפשך".
      כמה פעמים בגיל 15 התבלבלתי מהמבטים השוקקים בלי שיהיה לי חצי כלי נפשי להתמודד עם ההשתמעויות שלהם.
      גולדמן מודע לזה ומודאג מהפיכתה לכלי בידי בני משפחתה.
      אני חושבת שכן יש פה פן מוסרי.
      בכללי – הלואי שהבעיה היתה אומנות גבוהה. הבעיה היא בעיקר באמצעי הפרסום והשיווק. שם החיות הרעות באמת.

  4. ועוד משנו אליענה, לא התכוונתי כלל להשתיק אןתך (לא יודעת לגבי האחרים) אלא לפתוח דיון חשוב. ובדיון הזה מותר לי להביע את דעתי, גם אם היא שונה משלך. וגם היא היא נראית לך כבושה על ידי המבט הפטריארכלי המקובל בעולם. וגם אם כן (ואני סבורה שממש לא) מותר לי להביע את דעתי. וכן גם לכל השאר. זו אינה השתקה שלך בשום פנים ואופן. וגם לא התנשאות, לפחות לא מצדי (אצל מוטי זה נראה לפעמים כמו התנשאות, בעיקר כי הוא יושב בעמדת הפסיכולוג שלו, וזה כמובן קצת מעצבן ומתנשא).

    ומוטי, זו באמת עמדה מעצבנת. קח בחשבון שרוב האנשים כאן חרשו טיפול בעצמם. לא קל להבהיל אותנו עם פרשנויות פסיכולוגיות.

    • ברור שלכולם מותר להביע דעה, אני לרגע לא שוללת את זכות הבעת הדעה של אף אחד. אבל קצת הרגשתי ששוללים את שלי בכך שמסבירים לי מה אני לא יודעת ואיפה הבעייתיות שלי שגורמת לי לחשוב ככה, וזו טכניקה מוכרת מאד בכל מה שקשור לנשים.
      ולגבי אופן המחשבה הפטריארכלי- אני חושבת שכולנו שבויות בו ברמה כזו או אחרת, להשתחרר ממשהו כל כך בסיסי זו עבודה ארוכת שנים.
      בכל מקרה, לא יודעת, אולי אני פשוט רגישה מדי.

    • יעלי
      הרגת אותי עם אזכור חוויות מיניות של שני מתים. אין עלייך. אולי נפתח פינה: חוויותי המיניות עם כאלו שכבר אינם.
      לעצם העניין הספרות כותבת על המציאות ולא יוצרת אותה, בטח לא הטקסט של מרדכי שיש בו אפילו עדינות ושכלתנות ולא בוטות ובהמיות.
      מצד שני צודקת אליענה שהתגובה אליה צריכה להיות לגופה של דעתה, ולא של עיסוקה או חוויות ששהיא אולי חווה.
      עכשיו אני גם מרגיש מקופח שלא חרשתי פסיכולוג. אחלה ביטוי שבעולם.

      • איצ"קוביץ, הדיון הזה הזכיר לי בלילה משהו, ופתאום התביישתי בעצמי כאילו אני דו פרצופית.

        זוכר שחשבנו פעם לכתוב ביחד ספר, ואתה הבאת דמות של גבר פדופיל, ואני אמרתי לך בשיא הזעזוע שאינני מסוגלת לכתוב על זה ספר.

        ובאמת אינני מסוגלת. אבל אני מסוגלת לקרוא ספר יפה וחכם ועמוק על גיבור כזה, אפרופו לוליטה. ולכן אני לא באמת דו פרצופית. אני לא אכתוב על זה בחיים, אבל אם מישהו יכתוב על כך היטב, אני אקרא ואעריך. ספרות טובה היא אף פעם לא פורנו.

        וזה בעצם בעיני ההבדל. כל אחד מאיתנו כותב על החרא הנפשי שלו (בין השאר), ואם הגעלתי מבקרים עם כל עיניני ההפרשות שהטיו בקובץ הראשון, מה טוב. כנראה שזה נוגע לגועל הפנימי שיש בתוכם.

        ואם נבוקוב מצליח להוציא הרבה אנטגוניזם אצל קוראים, כנראה יש אצלו משהו.

        ואיכשהו, ויכוחים מוסריים על ספרות לא נראים לי. סופר הוא לא שופט הוא אסתטיקן.

        • מסכים לגמרי. סופר הוא לא שופט ולא נביא צדק.
          אגב ההוא מהספר המשותף שלא נולד יצא בסוף ספר בלשי קלאסי – רצח, בלש, תעלומה, וכל מה שנשאר זה השם אור. נמכר במאות בודדות של עותקים, אבל אף אחד לא ידע מי הרוצח לפני הסוף.
          לגבי לוליטה – היא הייתה בת 12-13 ולא 15. נבוקוב עוד הגדיל ליצוק בה זימה, בכך שבאה אל מאהבה המבוגר שהיא כבר לא בתולה בגילה ולא ממנו, כאילו מה בכלל מאשימים אותו, היא כזו. זה בזמנו צרם לי שהיא כזו בספר, לא רק בגלל הגבר המבוגר.

    • מרדכי גלדמן

      האמיני לי יעל שעמדת הפסיכולוג ננקטת על ידי כשאני מבקש להיות הכי מתון והכי אובייקטיבי.אולי אני מצליח בכך. העמדה הזאת מכסה לעתים על סערת רגשות שאני מעדיף שלא תדריך את תגובתי.העמדה הזאת גם צצה כאינסטינקט כשאני מרגיש שמשהו צריך טיפול גם אחרי שהחריש שכבר נעשה. לא פעם צריך לחזור ולחרוש.

  5. אומנם כבר עברת פוסט אך אני עדין מגיבה. אני הכאילו חשוכה לא אומר כלום על מרדכי שאני מעריכה את כתיבתו וכנותו. האמת שגם אני עברתי בחיי כל מיני חויות לא נחמדות עם בני המין השני אבל מנסיוני למדתי שלזרוק הכל עליהם ,להאשים ולא לנסות להבין את נקודת המוצא שלהם רעה ככל שתהיה , הופך אותי לחלשה.אנחנו תמיד שניים.
    ומעבר לכך בקשר לחולי הסכרת, תדעי לך שזה אומנם לא ידוע אך גם נשים חולות סכרת סובלות בשעת קיום יחסי המין. אבל כאמור כשאנחנו כשנשים סובלות אין תגובות, או רחמים ומודעוות כי אין לנו זיקפה. הזכרתי את זה באיזה סיפור שכתבתי שאולי אחזור אליו.
    שבוע מקסים.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג