שוב לא שיר

לא הייתי כאן כמה זמן. הייתי קצת בארץ אחרת.
חזרתי עם משהו. כמה מילים כתובות. לא שיר, כך שאני מבקשת מכל מבקרי השירה הנלהבים לחסוך ממני את משנתם המלומדת.
הערות הקשורות לרגש יתקבלו בשמחה.

 

כשהן נוצצות

הן בוקעות מתוך המשקפיים.

כשהוא מחייך

למשל.

בכפר שבו גדל

לא היה ביוב או מים

גם לא חשמל.

 

 

היום הוא יושב באוניברסיטה

העברית שעל הר הצופים

ומקווה.

הייתי רוצה להגיד לו:

"התקווה שלך שייכת למקום אחר.

לא למקום הזה.

כאן ינפצו אותה כמו כד חרס

אולי כזה שממנו הייתם מוזגים את המים שבאו מאיפה?  אולי מבאר?"

כי אין לי מושג איך שותים כשאין מים בברז.

אבל יש לי מושג לגביו.

 

.

החיוך שלו ממלא את הלב שלי ברוך.

אני רוצה לחבק אותו בשתי ידיים

יהודיות

ידיים כאלה שיכולות לקוות

 כמעט להכל.

אבל מתביישת.

ממנו, גם מעצמי

ובעיקר מכך ששנינו חיים בארץ

שמנפצת תקוות כמו כדי חרס.

 

הוא כותב לי מכתב.

הוא חותם

באהבה.

 

 

הבושה שלי גדולה יותר.

אבל כשאני עונה

אני חותמת גם

באהבה.