בננות - בלוגים / / סיפור נוסף בטרילוגיה על יורד הים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור נוסף בטרילוגיה על יורד הים

הוא גדל במקום שבו נבלו כל העצים שלך

 

אמרתי לעצמי שאני לא אפגע ממנו יותר. שאני יכולה לשמוע את כל מה שיש לו להגיד, תוך ידיעה מפוכחת שהכל שטויות כוחניות. וכך באתי אליו שוב. לסירה.

זה לא היה קשה, לבוא לשם שוב. זה היה ביום הזה שכל היום ביליתי בלנסות להשיג לו קצת גראס כי כאבה לו האוזן, ואני הסתובבתי והרגשתי מין גאווה מטומטמת מזה שאני מתעסקת בענייני סמים ומזה שאני יכולה להגיד לכולם באיזה נונשלנטיות מזויפת: "כן, יש לו נטייה לדלקות אוזניים בגלל שהוא מדריך צלילה וכל זה, והדבר היחיד שעוזר לו זה גראס."

כמובן שלא השגתי לו שום דבר, כי בעצם אני בכלל לא בענייני סמים ולא מכירה שום דילרים, והוא אמר שהוא ידע שאני לא אשיג שום דבר, ואני אמרתי לו שכל היום אני בטלפונים וברורים, ואז הוא חייך חיוך קטן ורע ואמר לי: "נעשית נרקומנית קטנה", ואני אמרתי לו: "טמבל, בסך הכל רציתי לשמח אותך", והוא אמר: "אני יודע." אבל זה היה אחרי שכבר הייתי שם. לא חשבתי שאני אלך לשם ביום שישי ההוא, חשבתי שרק אם אני אשיג גראס תהיה לי סיבה לבוא לשם, ואז זה יהיה בסדר כי נעשן ואני ממילא לא אזכור אחר כך אם הוא פגע בי או לא, ואם אני אזכור אני אוכל להגיד לעצמי: "טוב, היינו מסטולים." אבל אז דברתי אתו בטלפון והוא אמר לי: "את רוצה לבוא לשחק שח מט?" ואני כמובן אמרתי כן.

ושוב הנסיעה הזאת דרך רחוב בן יהודה לכביש החוף, ורק הדרך הזאת מספיקה כדי לגרום לכאב האיום הזה ולחולשה באצבעות שאוחזות בהגה. ואחר כך הפניה במחלף הסירה שאני מתרגשת ממנה כל פעם מחדש, והנסיעה אל המרינה. כשמתקרבים למרינה מתמעטים כלי הרכב על הכביש ואני נוהגת כמעט לבד בעולם וחונה במגרש החניה הגדול ומתקשרת אליו. לעמוד ליד השער של המזח ולחכות לו שיבוא לפתוח. להסתכל על המים השחורים ועל הסירות שנעות בתנועות איטיות ואז לראות את הצללית הרזה שלו מתקרבת, ולאט הוא נעשה ברור יותר עם הרגליים היחפות שלו בקור והזרועות המקועקעות.

 אין נשימה. אין כלום. כל העולם הוא מזח וסירות ומים כהים, שחורים כמעט. והמסדרון של העולם מוליך אל הסלון של הסירה שלו שבו נפתח לוח שח מט ואנחנו משחקים.

ברור שהוא מנצח אותי, אין שום אפשרות אחרת.

אחר כך הוא מסביר לי מה הוא ההבדל בין טקטיקה לאסטרטגיה, הוא מאד אוהב להסביר דברים. הוא מראה לי פתיחות נכונות, הוא שואל אותי מה הן ארבע המשבצות החשובות ביותר בלוח, ואני לא עונה לו, כי אני מפחדת לטעות. אנחנו משחקים שוב, ואני יודעת שאני משחקת טוב יותר, אבל אנחנו מפסיקים את המשחק באמצע. אולי בגלל שאני משחקת טוב יותר.

ההרגשה שלי טובה, אני עוד לא יכולה לדעת מה יקרה אחר כך. הוא קורא את הסיפור שלי והוא מרוצה במין צורה מוזרה כזאת. זה מחמיא לו. כשהוא קורא את הסיפור אני שוב לא נושמת. מפחדת מהתגובה שלו. מפחדת ממנו כל הזמן, אבל זה פחד שלא משנה כלום. להפך, רק מוסיף.

אני אומרת לעצמי בלב: "אני אוהבת אותך." ומתכוונת לזה מאד. אני אומרת לעצמי בלב: "אני אוהבת אותו." ויודעת שזה לא נכון, אבל מרגישה את זה הכי חזק, וכשהוא מוריד את החולצה שלו אני נחרדת כי הזרועות שלו שורפות תאים שלמים בלב שלי, כמו שביל של דלק ששופכים ואחר כך זורקים עליו גפרור ורואים את האש מתפשטת עד הסוף.

אחר כך הוא כועס עלי כי יש לי עכבות, והוא לא מוכן לעכבות אצלו בסירה, וכשהיד שלו מושכת בשיער שלי אני רוצה שזה יהיה הדבר האחרון שהוא יעשה, אבל אחר כך כשהברך שלו נחבטת בראש שלי, לא במקרה, אני יודעת שהסוף עוד רחוק.

אבל במקום זה הוא הולך לישון על הספה, ואני מדברת אליו, מתחננת, והוא צוחק ואומר לי לצאת החוצה אל השומר של המרינה, ואני אומרת לו: "לא, אני רוצה אותך." והוא שוב צוחק, ואומר לי: "את לא הראשונה וגם לא האחרונה."

אחר כך אני הולכת לישון במיטה שלו, והוא לא בא כל הלילה, ובבוקר אני מתעוררת מקולות של אנשים למעלה על הסיפון, מעל הראש שלי. הם מדברים על סירות וים ודגים, ואני שומעת אותו אומר: "תהיה בשקט, מתחת לרגליים שלך ישנה מישהי." ואני שמחה שהוא זוכר.

הם הולכים ואני יוצאת ואומרת לו: "מה שאני זוכרת מאתמול בלילה זה באמת מה שהיה?" והוא צוחק ואומר: "כן."

שבת, ויש פסטיבל סרטים בסינמטק, וסימנתי לי בתוכנייה ארבעה סרטים שאני רוצה לראות, במיוחד את הסרט האינואיטי. אבל במקום לקום ולנסוע אני נשארת שם עוד שעה ועוד שעה ואנחנו משחקים שח מט ומדברים ופתאום הוא אומר לי: "יש לך איזה חברות שאני יכול לרצות לזיין אותן?" וכשאני לא עונה הוא ממשיך ואומר: "או אולי אפילו חברות שיכול לצאת לי איתן קשר רומנטי." ואני מנסה לענות בזמן שהשריפה מתפשטת לכל התאים בגוף שלי, חורכת את הציטופלסמה ומגיעה לגרעין התא, עושה לי מוטציות שיגרמו למותי. אני אומרת לו: "תעזוב את החברות שלי, יש מספיק נשים בעולם." וזה בדיוק מה שהוא היה צריך, בדיוק מה שהוא רצה בשביל להתחיל לענות אותי בשאלה האינסופית, כי הוא פשוט לא מבין למה זה מפריע לי שהוא יהיה עם החברות שלי. כשאני עונה לו במילה "ככה", הוא מתרגז ואומר לי: "אני נותן לך כל כך הרבה ומקבל כל כך מעט בתמורה, את כפוית טובה, כל מה שאני מבקש זאת כנות." ואז הוא צוחק ואומר: "שוב יש לך את המבט הזה של נמלה עם מחושים עקומים." ושואל אותי, "כמה מחושים יש לנמלה?" ואני, שאנטומולוגיה תמיד היה המקצוע האהוב עלי עונה בשקט: "שניים." אבל המבט שלו גורם לי לפחד שאולי טעיתי ואני אומרת בלחש: "ארבעה?" והוא צוחק מאד ואומר לי שלכל החרקים יש שני מחושים.

אני מסתכלת בסירה שמסביבי, נדמה לי שיכול להיות מאד שלא אראה  אותה יותר, ואני מנסה להיאחז בה כדי לזכור אותה כי היא חשובה לי כל כך ואני לא יודעת למה, והיא נעה יותר מתמיד, כאילו מנסה לומר לי משהו, אבל אני לא מבינה את השפה שלה, וחוץ מזה הוא ממשיך לדבר ולכן קשה לי לשמוע אותה, ולמרות שאני יודעת שהיא מזהירה אותי, אני לא מצליחה לפענח את האזהרה שלה, אבל יודעת שהיא עכשיו אתי.

המבט שלי נודד על פני הסירה ומגיע אליו. אני מסתכלת עליו. אין לי מה לומר לו. אני רועדת ומסתכלת, מסתכלת ורועדת ורואה אותו. אני רואה את כולו, את הנשמה הפגועה, הפצועה שלו, את הגוף שלו, את העור המצולק שלו, את כל המעשים האלימים שעברו על הגוף הזה. את הפנים שלו הרזים עם העיניים האלה שנראות לי עכשיו כמו עיני מטורף, ושוב, תמיד את הזרועות שלו, הזרועות המקועקעות, מהכתף, דרך השרירים המשורטטים ועד לכפות הידיים החזקות, הגדולות. זרועות שלא מניחות לי ללכת, לא מניחות לי לצמוח, לא נותנות לי מנוחה אף פעם. זרועות שהמגע שלהן הוא אף פעם לא אוהב.

הוא ממשיך לדבר ואני לוחשת חזק בפנים: " אני שונאת אותך, אני שונאת אותך כל כך." ויודעת שזה נכון. הוא מדבר על הכבוד העצמי שלי. הוא אומר: "אני יכול להוכיח לך בקלות שאין לך שום כבוד עצמי." הוא אומר: "את תמיד מחפשת שיוותרו לך, תמיד בוחרת בדרך הקלה." אני אומרת לו: "אתה לא תצליח לשבור אותי." והוא עונה: "אני יכול לשבור אותך תוך דקה אם אני רוצה, אבל תאמיני לי שלא כדאי לך." הוא מסתכל עלי בחיוך נורא ואני לוחשת חזק בפנים: "אני שונאת אותך." ויודעת שזה לא נכון.

הטלפון שלו מצלצל והוא עונה. אני יודעת שזו בחורה והוא מדבר אתה כפי שלא דיבר אתי מעולם. היא לקחה מנת יתר של אקסטזי והוא מסביר לה מה היא צריכה לעשות. אני מתמלאת בגועל.

הוא אומר לה: "מקסימונת, אני מת עלייך." הוא אומר לה: "אני לא בא אלייך עכשיו, תעשי ביד." אני יודעת שכל מילה שלו מכוונת לאוזני. אני יודעת שהוא נהנה, אני יודעת שזה לא יכול היה להיות טוב יותר אפילו אם היה מתכנן את זה מראש. אני יודעת שהוא יכול לשבור אותי גם בלי להתכוון. הוא אומר לה לעשות מקלחת, ואז הוא מדבר עם חברה שלה ואומר לה: "אולי תעשו אמבטיה ביחד," ואני רואה שזה מדליק אותו. הוא אומר לה: "נשיקות, מזמוזים, ליקוקים, אני מת עלייך." הוא מסדר לה מישהו שיביא לה גראס, כי את הדליקה של האקסטה הכי טוב להשכיח עם השפיכה של הגראס. הוא אומר לבחור שמביא לה את הגראס: "נו, אתה יודע, זאת הבלונדינית הקטנטונת." הוא מסיים לדבר ומניח את הטלפון בצד. אני יודעת שמהמקום שהגענו אליו אין שום דרך חזרה, אבל אני לא מבינה, אף פעם לא מבינה למה הוא זקוק למקומות הללו, למה הוא צריך לשבור אותי, לרסק את מה שיש בי לאבק שאי אפשר לראות אפילו עם זכוכית מגדלת.

הוא מסתכל עלי ואומר: "איך אני מת לזיין אותה עכשיו." הוא אומר: "אולי תעשי לי ביד?" ואני אומרת: "לא." והוא באמת לא צריך אותי בשביל זה ושוב מצלצל הטלפון שלו והוא מדבר, הפעם עם מישהי אחרת, ואני אוטמת את האוזניים ולא רוצה לשמוע יותר כלום.

אחר כך אני נכנסת לחדר השינה וסוגרת את הדלת. אני יושבת על המיטה שבה ישנתי כבר הרבה לילות ונושמת. הנשימה שלי היא לא שלי. הבכי כן, והוא יוצא החוצה עם קולות של ילד שבוכה, ואני לא יודעת אם הילד הוא אני או הוא, כי גם הוא בוכה עכשיו למרות שהוא לא יודע, ואף אחד לא יודע ואף אחד לא רואה, ולמי שמסתכל נראה שהוא פשוט שוכב על הספה וקורא ספר, אבל אני יודעת, והסירה יודעת, ומה שברור זה שזה כבר לא משנה, כי הוא הצליח לשבור אותי למרות שלא חשבתי שהוא באמת יכול.

אני בוכה בשקט עם קולות של ילד, ויבבות של חיה שנפצעה בקרב, והדמעות לא עוצרות, והפנים שלי רטובים ואני רוצה לצאת משם ומנגבת את הפנים ואת האיפור שנמרח ועוצרת את הדמעות ופותחת את הדלת ולוקחת את התיק שלי ורוצה לצאת, אבל הוא אמר לי, "שבי." ואני יושבת, והוא שואל אותי מה קרה, ואני אומרת לו שאני מרגישה דחויה וטיפשה ונאיבית, והוא אומר לי, "אני לא חושב שאת טיפשה." ואני מתפלאה.

הוא שואל: "למה את מרגישה טיפשה ונאיבית?" ואני בוכה שוב ואומרת לו שהרגשות שלי לא רלבנטיים לשום דבר, שאני טיפשה כי אני כותבת עליו סיפורים, והסיפורים שלי לא רלבנטיים, וכל כולי לא רלבנטית עם הרגשות שלי והסיפורים שלי והתקוות שלי.

הוא אומר לי: "מה חשבת? שאם אני אקרא את הסיפורים שלך אני אתאהב בך?" ואני לא עונה, כי איך אפשר עכשיו להגיד את המילה הקטנה הזאת: כן.

הוא מנסה להצחיק אותי, אבל אני יכולה רק לבכות, בכי שלא עוצר ונדמה שלא יעצור אף פעם, ואני רוצה להישאר שם אתו לתמיד, ולא ללכת אף פעם כי הלב שלי עולה על גדותיו משנאה וגועל ואהבה אליו ובושה. ים שלם גדול וסוער של בושה.

אני קמה ורוצה לצאת, והוא מושיט לי יד, אבל כשאני נוגעת בה ביד שלי הוא מושך אותה בחזרה, ואומר לי: "אם תחליטי להתאבד תגידי לי, אני אעזור לך." ואני מסתובבת והוא מוסיף: "אבל תמורת תשלום כמובן, לא בחינם."

אני מתחילה לעלות לסיפון והוא מכבה את המוזיקה ואומר לי: "זה בשביל שאני אשמע אם את נופלת למים." ואני יוצאת החוצה והולכת לאורך המזח עד לשער ויוצאת ומאבדת את הדרך אל המכונית שלי מבין הדמעות, אבל מוצאת אותה בסוף, ובזמן שאני יושבת ליד ההגה, מנסה לעצור את הבכי ולנסוע, הוא שולח לי הודעה לפלאפון שבה כתוב: "הבנתי אותך בברור, ללא פרטים, רק המהות. תכתבי לנשמה, היא תמיד לעצמה."

 

 

    

 

 

22 תגובות

  1. אוי ואבוי. עד אתמול הייתי מוכנה להתחלף עם הנערה, עכשיו אני כבר מוכנה לבוא להציל אותה.
    קשר סבוך שלצערי כנראה יש כאלה.
    יש לך עוד? (התמכרתי ברוב עניין).

  2. מאד יפה אליענה , במיוחד הסוף.

    יש לי סיפור דומה שלא העליתי וכשקראתי נזכרתי בו .

    נו, התנסויות מענינות ודרך אגב , הוא לא רע, הוא כנה, הבחורה היא זאת שרעה אל עצמה.

    • תודה אביטל, שמחה שיפה בעינייך. אני מסכימה איתך שהוא לא רק רע. אבל הוא גם רע.
      לא מסכימה איתך לגבי הבחורה. להגיד שהיא רעה אל עצמה זה שיפוטי ופשטני. הדברים הם מורכבים יותר.

      • במחשבה שנייה זה גם סוג של הרפתקאה. מישהו שונה ממנה על הסירה, לא מחויב , אומר לה מה שבא לו.

        הדברים באמת מורכבים ואני באה כמובן עם עצמי בלבד אל חווית הקריאה.

  3. אליענה, למרות שכתוב יפה ורגיש וסוחף – קראתי בשטף, אני חייב לומר שלא מצאתי התפתחות של הדמויות שלא הייתה בקטע הקודם.
    וחוץ מזה הגבר שדווקא מצא חן בעיני קודם, האמירות שלו פה על ההתאבדות היו בדיחות נדושות, והורידו את הערך שלו בעיני, וגם המשפט האחרון שלו מתפלסף מדי. מקודם הוא היה כזה גבר-גבר מצד אחד ורגיש מצד שני, פה הוא כבר די מתחכם.
    אמשיך לקרוא אם יהיה עוד.

  4. רונית בר-לביא

    מזעזע.

    עד הקטע עם המשיכה בשיער, זה היה כמו המשך לקודם, והיה משהו אפילו משעשע:
    "והוא לא מוכן לעכבות אצלו בסירה".

    ההמשך, התדרדרות מהירה למשהו שאפשר היה לקלוט כבר בהתחלה.

    הזוועה היא, שזה קורה ולא מעט, בעולמנו.

    אהבתי מאד מאד את הכתיבה, ההשתתפות של הסירה במה שעובר על הגיבורה המסכנה, הדמות הבעיני אמינה של היצור המתועב והפצוע ההוא,
    ניכר כאן מבט של מישהי מבינה חוסר בטחון וחוסר הערכה עצמית …
    וזה עד מוות הדברים האלה.

    • תודה רונית. חששתי קצת לפרסם את הסיפור הזה כי פחדתי שהוא יזעזע. חוץ מזה גיליתי גם שתלמידים שלי קוראים את הבלוג ולא כל כך בא לי שהם יקראו סיפורים כאלה.
      אבל פירסמתי בכל זאת. זה קצת בער בי כנראה.

  5. מה שמתברר לי בחלק הזה הוא שלא רק היא תלויה בו באיזה סוג של תלות לא בריאה, אלא שכנראה גם הוא איכשהו תלוי בה. אני אומרת את זה כי התרשמתי שהיחס שלו אליה שונה מזה שאל שאר הנשים שמוזכרות כאן. כשהוא מדבר איתן, זה מיועד לאזניה – אבל לא מסופר שהוא מדבר איתה כדי לפגוע בהן. שניהם לכודים פה בקשר לא טוב שהם לא יכולים לנתק. עצוב מאד.

  6. ספור טוב.
    התאור של הרוע דוחה ומגרה כאחד.
    הזדהיתי עם הגיבורה וגם עם הגיבור, המספרת עשתה פה עבודה לעילא.

  7. זוועה אנושית, כאב, השפלה. אבל לגמרי משכנע, אליענה. ממתין לבא.

  8. אליענה יקרה, קראתי את הסיפור ואחר כך את התגובות. מהתגובות הבנתי שהסיפורים חדשים. אני מקווה שהסיטואציה המסופרת- לא. את למשל כותבת שבדרך למרינה המכוניות מתמעטות. כיום זה ממש לא נכון. במרינה יש הכי הרבה מכוניות של עמחא ישראל. הסיפור מבחינת הזמנים מזכיר לי יותר את שנות התיכון שלי (לפני שנולדת?) אבל הכתיבה בוגרת, משכנעת, סוחפת, והדוברת , למרות הבאת הרוע הזה, היא צלולה, חזקה ואמיצה.
    אליענה, המשיכי לכתוב. וגם על אותם אפרסקים…
    איריס

  9. הסיפור חזק מאוד ואמיץ. המשפט הזה היה לי עמוק מאוד ומעניין: "הבכי כן, והוא יוצא החוצה עם קולות של ילד שבוכה, ואני לא יודעת אם הילד הוא אני או הוא"
    – אמרת ש"רעה לעצמה" זה פשטני, ונדמה לי ש- נו טוב, נגיד את המונח הפסיכואנליטי המפוצץ – חלק מהעניין כאן, עניין תמיד מורכב ומסבך כל כך, הוא הזדהות השלכתית, והרצון לחוות כאב מידי מישהו שכאב לו כל כך, כדי לקחת ממנו ולהקל עליו.

  10. אליענה,

    יורדי ים הם עם, אני אומר לך.

    מדהים איך זה מרגיש טעות להיות איתו, ואיך זה מרגיש טעות לעזוב אותו. זה סוד הנצחון שלו. והוא, כנראה, מודע לזה. הכתיבה שלך חיה, משכנעת, בועטת, שורפת. מערבולת, שהופכת את הדוברת והקורא לטרופת.

    כל העולם כולו מזח צר מאד, אליענה. והעיקר לא לפחד כלל. יש אהבות שאי אפשר. במיוחד אהבות לספנים שאין להם גדות. רק נהר.

  11. אליענה,

    משהו בי עולץ לידיעה שהטקסט הזה בידי עכשיו ואני יכול לקרוא בו שוב ושוב. קראת לי אותו בע"פ לפני כמה שנים ונזכרתי בו ובדמות הקשה שהוא מתאר כבר כמה פעמים מאז. הוא ממש כמו שזכרתי אותו. כל הכבוד על הכתיבה וכל הכבוד על האומץ לפרסם אותה.

    ר

    • היי ר
      טוב לשמוע ממך.
      אתה בארץ?
      אני מקווה שאתה בטוב.
      האם סיפרתי לך פעם כמה הייתי יקר לי?

      אליענה

  12. הזדעזעתי. מאוד.

    הדבר המרכזי שיש לי לכתוב זה מה שכתבתי על הסיפור הקודם, אבל הרבה יותר.

    אהבתי מאוד את הדימוי של האש שמאכלת את הידיים.

    ואני מטפחת תקווה תמימה שבסוף הטרילוגיה הכל יהיה בסדר והיא תשתחרר ממנו.

השאר תגובה ל סיגל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג