בננות - בלוגים / / קרל שמידט רוטלוף- סיפור
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

קרל שמידט רוטלוף- סיפור

בברלין אני פוגשת את קרל שמידט רוטלוף. אני רואה אותו מרחוק ומתקשה להאמין שזה באמת הוא.

בדיוק אני בדרך לברוקה מוזאום לראות תערוכה של אקוורלים שלו ושל החברים שלו מהגשר, והנה הוא שם הולך מולי שותה מתוך בקבוק של קוקה קולה עם קש והוא כולו צעיר ומשופם כמו פעם.

"קרל!" אני קוראת לו, "קרל!"

והוא מחייך עם הקש בין השיניים ומגביר את צעדיו.

כשהוא מגיע אלי אני מסתכלת עליו טוב טוב לוודא שזה ממש הוא, כי בכל זאת הוא כבר מת די הרבה שנים וזה לא דבר רגיל לפגוש אותו ככה ברחוב, אפילו שאני בגרמניה.

וזה הוא, עם אותו שפם וארשת רצינית וכמה כתמים של צבע על המכנסיים שלו.

"קרל בייבי," אני אומרת לו, " בדיוק אני הולכת לראות תערוכה של אקוורלים שלכם, גם קירשנר כאן או שאתה לבד? בוא איתי לתערוכה ואחר כך נוכל ללכת לאכול משהו ביחד, אולי איזו נקניקיה.."

אני לא מספיקה לסיים את דברי וכבר קרל נצמד אלי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.

"אנה," הוא אומר לי בקול מלא ערגה ונושם עמוק את הצוואר שלי.

"אני לא אנה," אני צוחקת במבוכה ומנסה להתחמק מהלשון שלו שכבר זוחלת על הצוואר שלי במשהו שמרגיש כמו שבריר של תוקפנות.

"ליבה אנה" הוא אומר שוב ונצמד אלי. הוא קצת מזיע.

אני מחליטה שזה לא ממש חשוב שאני לא אנה. תמיד אהבתי אותו יותר מכל האחרים מהגשר. יש לי בבית גלויה עם דיוקן עצמי שלו. היא נמצאת על השולחן שליד המיטה שלי.

"בוא נלך לראות את האקוורלים שלכם," אני אומרת לו ברכות.

"שום אקוורלים," הוא אומר בתקיפות. "יש לי יום אחד בדיוק להיות כאן. אני רוצה אוכל! אני רוצה סקס! בואי ליבה אנה," הקול שלו מתרכך, " נלך לאיזה מלון, עוד יש מלונות בעיר הארורה הזאת נכון? לא הכל הופצץ?" ואז הוא מביט בי וכאילו מבין משהו.

"איזה שנה כאן עכשיו?" הוא שואל ופתאום הוא נראה לי כמו ילד.

"עכשיו 2007 קרל," אני אומרת,"אבל אל תדאג, יש הרבה מלונות ומסעדות ותוכל לאכול מה שתרצה, אבל אולי קודם נלך לראות את האקוורלים? באתי במיוחד מהעיר ואני רוצה גם שתסביר לי איך הגעת לגוון הזה של הכחול כשציירת את ה leba see.."

"ליבה אנה", הוא קוטע אותי, " תמיד היית אישה שמדברת יותר מדי. אני רוצה לראות את הגוף שלך עכשיו, אני רוצה למרוח עלייך שאריות של צבע, אני רוצה לעשות איתך אהבה עד הלילה."

 

אז מה שקורה זה שאני וקרל שמידט רוטלוף נוסעים ברכבת לתחנת גן החיות ושם אני קונה לו ג"וינט מאיזה סקין הד ואז אנחנו נוסעים ברכבת התחתית לאונטר דן לינדן ואוכלים ארוחת צהריים בקפה אינשטיין ואני משלמת כי לקרל אין בעצם שום דבר בכיסים שלו, והוא שותה שלושה בקבוקי קוקה קולה ואוכל צלעות של חזיר עם סלט תפוחי אדמה ולקינוח שטרודל.

ואחר כך אנחנו הולכים ושוכרים חדר בבית מלון מהודר וגם שם אני משלמת וכשצריך לרשום את השמות שלנו בקבלה של המלון אני אומרת בגאווה: "בתיה לוי וקרל שמידט רוטלוף", אבל פקיד הקבלה לא ממש מתרשם. 

 

בחדר של המלון קרל מתנהג כמו מישהו שלא ראה אישה המון שנים, ובאמת הוא כנראה לא ראה, כי למרות שאני שואלת אותו כל הזמן הוא לא מספק הרבה מידע על המקום ממנו הוא בא.

במקום זה הוא מלטף כל סנטימטר של העור שלי ומנשק אותי עם השפם הזה שלו  שמדגדג את הפטמות שלי וגם מקומות אחרים.

אני חושבת איך אני אספר על זה בבית, ואיך אף אחד לא יאמין לי ששכבתי עם קרל שמידט רוטלוף  והפסיכולוג שלי בטח יגיד שוב: "בתיה אני חושב שאולי צריך לחזור קצת לקחת את הכדורים."

 

אבל בינתיים קרל עושה איתי אהבה בפראות ועדינות ובפעם הראשונה בחיי אני ממש צועקת.

 

אחר כך הוא שוכב על הגב ומעשן את הג"וינט שקניתי לו ונראה מרוצה.

 

"קרל," אני אומרת לו, " אולי תספר לי איך זה היה שם בדרזדן כשרק התחלתם?"

אבל קרל, במקום לספר  לוקח את העט עם הלוגו של המלון שנמצא ליד המיטה ומצייר לי ציור על הבטן.

 בעצם הוא מצייר אותי, עם הפנים הארוכים החדים והגוף העגול. ליד הציור הוא כותב- לאנה מקרל.

אחר כך הוא נרדם.

 

גם אני נרדמת וכשאני מתעוררת הוא לא שם.

אני מרגישה את ההיעדרות שלו כמו חור גדול בגרון שלי, וכשאני שותה מהכוס שמונחת לצד המיטה המים מטפטפים דרך החור ואני לא מצליחה להרוות את צימאוני.

 

הציור על הבטן שלי מתחיל לדהות, הזיעה שלי טשטשה כמה קווים, אבל עדיין אפשר לראות את הקווים שלו, של קרל. הייתי מזהה אותם בכל מקום.

 

למחרת אני נוסעת שוב למוזיאון לתערוכת האקוורלים של הגשר. אמנם זה לא אקוורל אלא  רישום בעט, אבל בכל זאת זה קרל שמידט רוטלוף מקורי שלא נראה אף פעם לפני כן.

אז אני בוחרת לי מקום טוב, ליד אקוורל של הקל, ומרימה את החולצה ככה שאפשר יהיה לראות בדיוק את הרישום אבל לא שום דבר אחר. וכך אני עומדת שם עד שהמוזיאון נסגר בשלוש בדיוק.

אנשים עוברים ומסתכלים, לפעמים מעירים משהו.

"זה ציור שאני לא מכירה," אומרת אישה אחת רזה במעיל חום.

"מה פתאום רישום בעט בתערוכה של אקוורלים?" שואל גבר שנראה מעוצבן.

ואישה אחת צעירה ודי יפה  מסתכלת לי על הבטן ואומרת, "כמה סימני מתיחה."

 

 

 

 

 

 

15 תגובות

  1. נו… תגידו לי משהו. אני סקרנית בקשר לסיפור הזה…

    • אהבתי מאוד בעיקר את הצטמצמות הפרטים – הסיפור נטו מדבר הרבה בעד עצמו, ומקורי.
      אני סקרנית האם את אוהבת את "הגשר"?
      יש בהם משהו שאי אפשר להישאר אדיש אליו, ובכל זאת, הם לא מצליחים לדבר אלי.האם בגלל שהם בראו לעצמם עולם משלהם שנחשב מוזר עד מטורף בזמנו בחרת דווקא בקרל שמידט רוטלוף?

  2. בטח שאת סקרנית…
    זה סיפור מסקרן 🙂 ומוזר. עם מבנה של חלום או יותר נכון עם הגיון פנימי של חלום.
    לא הצלחתי להחליט מה דעתי על הסוף.
    מצד אחד הסיפור מרגיש לי לא לגמרי גמור. מצד שני הסיום הולם את האווירה הכללית.
    לא בטוח שעזרתי…
    לילה טוב

  3. אמן גרמני שיסד יחד עם קירשנר והקל את תנועת הגשר האקספרסיוניסטית. צייר בגוונים עזים ואגרסיביים והושפע מפיסול אפריקאי בפסליו, ומחיתוכי עץ עממיים גרמניים בהדפסיו.
    מתוך ויקפדיה.
    הייתה לו עמדה במלחמה?
    אני זוכר שפעם קראתי באינטרנט עוד סיפור קצר של מישהי שמדמיינת שפגשה אותו, זה גם שלך?
    כתוב רהוט ומושך, אני הרגשתי פנטזייה של התמסרות מתוך סגידה או משהו דומה.
    סיפור מעניין.

  4. לי עברון-ועקנין

    סיפור מפתיע ומענג.
    את הסיום קצת פחות אהבתי.
    ואני די בורה באמנות, לא הכרתי את היצירות. אבל מיד אפתח את הלינק של מירי.

  5. קודם כל תודה למירי פליישר שהעלתה את הציורים שלו כי לא ממשזכרתי את הציורים.
    הסיפור מקסים בעיני, ועכשיו כמו מורה לה,לה, לה,
    אסביר: כי דרכך הירגשתי את האופי שלו, את ההתהלכות שלו, זה נחמד שבנית אותו עיוור לאנשים אך צייר גדול, הוא לא מכיר אותך אך לצייר הוא ידע את כל האופי שלך…
    מקסים איך את הולכת עם הציור שלו על הבטן, הפכת לחלק מהתערוכה.
    יש בספור שלך קפיציות, שדק סופרים יודעים לעשות, המציאות הרבה יותר כבדה…
    להתראות טובה גרטנר

    • תודה רבה רבה טובה ולי. היה לי חשוב לשמוע תגובות על הסיפור הזה. המון תודה.

      • מירי פליישר

        מתעקשת
        לא לוותר על הפונטה. ז"א הסוף כי זה חשוב. ציירים מתים לא מציגים את הסקיצות שציירו על בטני אהובותיהם וגם לא את המפיות שרשמו עליהם בבתי הקפה.
        אולי צריך כאלה תערוכות.אולי כבר היו , אולי עוד יהיו.
        הפער בין הציורים שעברו את מבחן הזמן והארועים-התנקלותם של הנאצים לאמנות- הדקדנטית בעיניהם ,ארועים נפשיים קשים של חברי הקבוצה האקספרסיוניסטית הזו,"הגשר" ופה רישום בעט של היום על בטן אנושית . כי הוא באמת לא יודע לעשות משהו אחר אנושי,והחשיפה של הבטן הזו בתערוכה כאילו אומרת. הי גם אני הייתי פה, אשתו אהובתו,הכובסת שלו,השקופה שלו.
        היום עם המבט הפמיניסטי המתקדם לתבוע את המקום הראוי ולעמוד שם בתערוכה בלי לחשוף איברים לא רצויים. להיות. מה לא נאמר על האנשים האלה שסבבו את האמנים והיו רק חפצים. וכן העמידה הזו עושה "אותך" אמנם חפץ בתערוכה אבל גם נותן לך מקום לגיטימי."נראות" של מישהו מחיי האמן-רטרואקטיבית , כמובן.מבט פוסט פמיניסטי של מי שחיה כיום ויודעת את מקומה הראוי.לוקחת אותו בטבעיות ללא מאבקים קולניים.
        היה מאמר נחמד ואוהב ב"מארב" ראיון של אמנית כלשהי עם אמן ידוע,זה ההקשר היחיד שעולה בדעתי לקשרים בדיעבד
        http://www.maarav.org.il/classes/PUItem.php?lang=HEB&id=962

        • מירי יקרה, זה מדהים איך נוצרים קשרים בין דבר לדבר. כלומר, אורי רייזמן הוא עוד אחד מהציירים האהובים עלי, וגם הדמות שלו מסקרנת אותי מאד, כך שלקרוא ראיון מדומיין איתו הוא מבחינתי המשך ישיר של הסיפור שלי על הפגישה המדומיינת עם קרל שמידט רוטלוף שגם הוא כמובן צייר שאני מאד אוהבת.

השאר תגובה ל עינת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג