בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / סיפור שהגיע מהמבורג
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור שהגיע מהמבורג

מקום אחר, מלח אחר/ הנהר הוא בעלה של האישה

'זה ראוי להיות סרט ולא סיפור,' חושבת לעצמה הסופרת בעודה מתיישבת לכתוב, ' אילו מילים יכולות באמת לתאר את צבעו של הנהר?'

***

אנו רואים אותה לראשונה כשהיא עומדת בגינה של בית צבוע לבן, חלונותיו כחולים, כחול שהוא לא כהה ולא בהיר. בית שאינו גדול אבל גם איננו קטן. הוא נמצא בבלנקנזה, השכונה היפה ביותר בהמבורג, זו שמשקיפה על הנהר.

בגינה צומחים שיחים רבים והיא עומדת ליד אחד מהם, על גבעוליו מתנוססים קוצים עבים ומחודדים. היא מצמידה את החלק הרך של אצבע ידה הימנית אל חוד אחד הקוצים. מצמידה ולוחצת חזק, עד שהעור  הלבן של אצבעה נבקע, וטיפות דם מבצבצות ממנו. היא ממשיכה ללחוץ את אצבעה אל הקוץ. על פניה הבעה שקשה לפרשה, הקוץ נשבר תחת הלחץ של אצבעה וקצהו המחודד נותר נעוץ בתוך הבשר הרך והוורוד.

היא הגיעה לכאן כי הנהר קרא לה לבוא. תמיד הוא קורא לה לבוא והיא תמיד נענית לקריאתו. אין לה ברירה, אין לה דרך אחרת ללכת בה מלבד הדרך שמראה לה הנהר. לפני כן גרה במקום אחר, עם מלח אחר, אבל הנהר ההוא אמר לה ללכת,  בישר לה שהגיעה השעה, והיא טסה לארץ הזאת במטוס לא גדול אך גם לא קטן, וירדה ממנו ועלתה אל הרכבת ונסעה אל נהר האלבה שקרא לה בשפה שהיא שפתם של כל הנהרות ורק אנשים ספורים דוברים אותה ומבינים את המילים המעטות שהיא מכילה. אין צורך במילים רבות כדי לומר את מה שרוצה הנהר לומר. מילים מעטות מספיקות.

יורדי הים, המלחים, רבי החובלים, נערי הסיפון, הדייגים, הם כולם דוברים את שפתו של הנהר. גם היא, למרות שמעולם לא הייתה רב חובל  וגם לא מלח. אבל היא ידעה מלחים ורבי חובלים ודייגים.

בבית שבבלנקנזה, שבחצרו צומחים שיחים שעל גבעוליהם קוצים עבים בעלי קצה מחודד גר מלח שאינו מלח. יש לו סירה והוא שט בה כמעט מדי יום, ובכל זאת אינו מלח. היא אינה בטוחה שהוא מבין עוד את שפתו של הנהר, או אולי הוא רק מעמיד פנים שכבר אינו מלח. הוא גר בבלנקנזה, בבית שהנוף הנשקף ממנו יפה כל כך עד כי הלב מאיים להישבר לנוכח יופי שכזה, ומכיוון שכך הוא מנסה להיות מי שאינו. לעתים הוא מצליח.

היא פגשה אותו בבית הקפה בו החלה לעבוד כמלצרית כשהגיעה לכאן. בית קפה שיושב על גדות הנהר. מכל פינה בו אפשר לראות את המים, וחשוב מכך, לשמוע את קולם.

קולו של הנהר חשוב לה והיא מקפידה להקשיב לו בכל עת. בהפסקות נהגה לשבת כשרגליה מלטפות את המים מבלי לגעת בהם והיא כורה את אוזניה כדי לשמוע את המילים שהנהר לוחש אליה. לעתים הייתה עונה לו בשפתו שלו, מושכת את המילים לאט אל בין שפתיה, נותנת להן לצאת החוצה אל האוויר הקר של העיר הזאת, לצאת החוצה ולרדת אל תוך המים, לשקוע לתוכם, אל מעמקיהם.

הוא נהג לשבת בבית הקפה הזה כשחזר מהנהר, אחרי שקשר את הסירה שלו למזח והביט בה לרגע במבט שבע רצון. הוא נהג לבוא אל בית הקפה ולהזמין כוס אחת של בירה כהה ולשתות אותה בסבלנות רבה. לאט לאט. אחר כך היה יוצא החוצה ומעשן סיגריה ואחריה היה מזמין עוד כוס של בירה ועוד אחת ועוד אחת ובלילה היה חוזר לבית הלבן בעל החלונות הכחולים כשהוא מבושם ושוכח.

***

הסופרת עדיין עסוקה במילים שאינן יכולות לתאר את צבעו של הנהר. ואילו מילים יכולות לתאר את שפתו של הנהר? ואת הקול הקורא לאישה הדוקרת את אצבעה בקוץ? הקול שקורא לה לבוא אל הנהר ולא ללכת ממנו?  היא מביטה אל עבר המגדלור המפוספס בלבן ואדום ושוקעת במחשבות. עיניה נעצמות.

***

הוא הבחין בה זמן רב לפני שהחל לדבר איתה. קשה היה לו שלא להבחין בה. עורה הלבן חתך את הלילה היורד על בית הקפה ועיניה לא חדלו מלהביט אל הנהר, שפתיה ממלמלות בלי משים מילים שאיש לא הבין ורק הוא. הוא בחן אותה כשהייתה מאזנת על ידה השמאלית מגש עמוס בכוסות בירה. הוא הציץ אל עבר הבשר הרך המציץ ממחשוף שמלתה כשהייתה מתכופפת להגיש לו את כוסו שלו. הוא הביט בה כשהייתה יושבת בהפסקות ליד המים ומניעה את ראשה בספקנות לשמע המילים שהיה הנהר אומר לה. הוא חיכה. הוא רצה להיות בטוח.

גם היא הבחינה בו. ראתה אותו יורד מהסירה שלו ומביט בה באהבה. ראתה אותו שותה כוס ועוד כוס ועוד אחת ולא ידעה מה הוא מבקש לשכוח. היא ידעה שיום אחד יבוא אליה. הנהר אמר לה. וכל מה שנותר לה לעשות היה לחכות. היא רצתה להיות בטוחה.

ביום בו בא אליה סער הנהר ומימיו היו אפלים וזועמים. הנהר לא רצה לחכות עוד. הוא מאס בהיסוסיהם, הוא תבע את המגיע לו. לראות אותם יחד, הופכים לאחד, מדברים את שפתו, לוחשים אליו מילים ומאזינים למילים שהוא לוחש להם. הנהר מאס בבדידותו, מאס גם בבדידותם.

"אולי תבואי איתי," אמר לה כשהוא גוחן אליה בעודה יושבת לצד המים. היא יכלה להריח בנשימתו את ריח הבירה והסיגריה שעישן. היא יכלה להריח את ריחם של המים הנודף מבגדיו ואת לחותו של הנהר שדבקה בו.

"אבוא." אמרה.

הבית בבלנקנזה היה שייך לסבו. עד שהגיע לגור בבית הזה הפליג בסירתו בנהרות וימים רבים ולא חשב שאי פעם יגור על היבשה, אבל כשהגיעה שיחת הטלפון שבישרה לו על התאונה הוא החליט לעלות על היבשה ולעשות את שהיה עליו לעשות. לא היה אף אחד אחר שיכול היה לטפל בסבו הנכה, לרחוץ את עורו היבש ועטור הקשקשים, להחליף את חיתוליו המזוהמים, לבשל עבורו מאכלים רכים שיוכל ללעוס עכשיו כשרוב שיניו כבר לא נמצאות בפיו.

***

הסופרת יושבת כעת בכנסיית סנט מישל ומקשיבה לנגינת העוגב הגדול. 'אילו מילים יוכלו לתאר את נגינת העוגב הגדול?' היא שואלת את עצמה ובנפשה פוקע מיתר יחיד של תקווה. 'איך אוכל להסביר את הצלילים הללו שממלאים את חלל הכנסייה ונכנסים אל תוך גופותיהם של האנשים היושבים כאן? ממלאים את אוזניהם ומחליקים בעדינות אל תוך ראשיהם, יורדים מטה עם כוח הכבידה וחודרים אל תוך העצמות והרקמות הרכות?' ושוב היא עוצמת את עיניה ומתמסרת לצלילים.

***

בפעם הראשונה שבאה איתו אל הבית השעה הייתה מאוחרת. הוא ביקש ממנה לחלוץ את נעליה. "סבא שלי ישן," הוא אמר לה, " ושנתו קלה מאד. כל צליל יכול להעיר אותו." והיא חלצה את נעליה ועלתה בעקבותיו במדרגות המוליכות אל חדרו. הוא פתח בפניה את דלת המרפסת הקטנה היוצאת מחדרו והם ישבו זה לצד זה, מביטים אל מימיו האפלים של הנהר שנעו לפניהם בעדינות.

"כמה דגים חיים בתוך הנהר הזה?" שאלה אותו.

הוא לא ענה לה. במקום זה הדליק נר קטן  ולבן שהודבק בשעווה על צלחת מלוכלכת וליטף את החתול שהתחכך ברגליו. הוא הביט בה.

"אל תעמידי פנים," הוא אמר לה, "לא לפני. אין כל סיבה שתשאלי אותי שאלות על הנהר. את מכירה אותו טוב כמוני." היא שתקה. החתול קפץ על ברכיה וגרגר בשביעות רצון כשהיא ליטפה את סנטרו.

"מי לימד אותך לדבר את שפתו של הנהר?" הוא שאל אותה בשקט וללא היסוס. הוא רצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת. רצה לדעת מהרגע הראשון בו הבחין בה מקשיבה לנהר.

"אף אחד לא לימד אותי," ענתה. "ידעתי אותה תמיד. נדמה לי שנולדתי מתוך רחם הנהר. נדמה לי שאני רעייתו והנהר הוא בעלי. הנהר הוא בעלה של האישה," היא אמרה לו.

הוא נראה מרוצה מתשובתה. "למה באת לכאן?" שאל. "הנהר קרא לי." ענתה.

"אני קראתי לך," אמר בקול שלא הייתה בו אפילו טיפה אחת של היסוס. "הנהר אומר רק את המילים שאני מורה לו לומר. אני אדוני הנהר. כך היה תמיד וכך תמיד יהיה." היא הביטה אליו וראתה לאור הנר הקלוש את פלגי המים הנובעים מתוך עיניו, מתוך פיו, מחרכי אוזניו, מנקבוביות עורו. המרפסת הקטנה התמלאה במים והיא ידעה שדבריו אמת הם.  גרביה נרטבו כליל והמים הגיעו עד ברכיה שהתקפלו מבלי משים. החתול הביט מבוהל ממקום מושבו שעל ברכיה אל האגם הקטן שנקווה במרפסת. מים הוסיפו לנבוע מכל חרכי גופו, החתול פעה בשקט.

"אתה מפחיד אותו," אמרה.

הוא שאף שאיפה ארוכה והמים חזרו אל גופו בבת אחת. החתול נשף גם הוא, קפץ מעל ברכיה ונכנס אל החדר.

"מה שמך?" שאלה.

"הרי את יודעת את שמי," אמר לה, "אבל כל זמן שאת מעדיפה להעמיד פנים, אשתף פעולה עם המשחק שאת משחקת, למרות שאיני מבין מה הטעם במשחק." הוא שתק לרגע. " שמי וולטרנוס כמובן. וולטרנוס טיבריטוס. את יכולה לקרוא לי טיבר." ואחר כך הוסיף, " אני לא שואל לשמך, אני יודע אותו, טתיס."

"שמי אינו טתיס," אמרה לו, " אולי כדאי שאלך מכאן, יש כאן טעות כמובן, ואני לא באמת שייכת לכאן. נהר אחר יקרא לי ואלך אליו."

"שבי." אמר. "מהו השם שנתנו לך הורייך?"

"גאיה," ענתה. עיניו התרחבו וטיפות מים נטפו מהן אל רצפת המרפסת.

"אל תתחיל שוב," אמרה, " אולי החתול עוד ירצה לצאת אל המרפסת."

"את לא מי שחשבתי שאת," אמר, ולא ניכרה בקולו אכזבה. "אבל אני מרוצה מאד. זה אפילו טוב משציפיתי, גאיה. ברוכה הבאה לבלנקנזה. ברוכה הבאה לביתי לביתו של וולטרנוס טיבריטוס."

***

הסופרת מרגישה אבודה. היא רחוקה מהנהר ואלים זרים מצאו את דרכם אל הסיפור שלה. עדיין לא מצאה מילים לתאר את צלילי העוגב וצבעם של המים, גם את פעיית החתול אינה יודעת לתאר ואף לא את הרגשות הגואים בגאיה וטיבר בעודם יושבים זה מול זו במרפסת האפלה. ושוב היא עוצמת את עיניה. כאילו מתוך החושך תבוא אליה הישועה.

***

טיבר מדבר. מילותיו הן פכפוך של מים. עדינות ואמיצות. קולו רך ונדמה כי כשהוא יושב כך מול גאיה הוא יכול לשכוח את מה שהוא מעדיף לשכוח. הוא אינו מספר לה דבר על עברו, הוא אינו מספר לה דבר על ההווה. הוא מדבר על הנהר ועל העתיד.

"כשאוכל לחזור אל הנהר," הוא אומר, "תבואי איתי אליו. נפליג יחד בימים רבים. גם החתול יבוא איתנו. חתולים אוהבים לגור בסירה. היא מתאימה לבדידותם. היא תתאים גם לבדידותנו. תוכלי להקשיב לנהר ככל שתרצי ואני אוכל לשלוט בו, בנהר הזה ובכל הנהרות האחרים."                                                                                                הוא מספר לה מה יעשו יחד בסירה, איך ישבו על הסיפון כשהשמש תשקע ויהיו לאחד עם הלילה היורד. איך עורה הלבן יחתוך את הלילה. גאיה מקשיבה ולא מבינה אף מילה. היא לא יודעת מיהו הגבר היושב מולה, היא יודעת רק שהנהר כיוון אותה אליו והורה לה לבוא לכאן. הנהר מעולם לא הטעה אותה קודם לכן. היא סומכת עליו כפי שאינה סומכת על אף אדם.

טיבר מסיר את משקפיו ומניח אותם על השולחן הקטן שעליו עומד הנר. ללא המשקפיים נחשפות העיניים שלו ונראות לה מוזרות ומתעתעות. הן שחורות, שחורות כל כך עד שאי אפשר לראות את האישונים, ומבטן ממוקד בה כל כך עד שהיא מרגישה איך אדי המים הזורמים עליה מתוך עיניו מתעבים והופכים לטיפות המרטיבות את עורה.

טיבר קם ומושיט לה את ידו. "בואי," הוא אומר לה, והיא נותנת לידו לאחוז בידה והולכת אחריו אל תוך החדר, שם כבר יושב החתול על המיטה המוצעת, וכשהוא רואה אותם נכנסים הוא יורד בשקט מהמיטה ומפנה מקום לשניהם. לטיבר ולגאיה שנשכבים על המיטה ואוחזים זה בזו עד שהבוקר מאיר.

גאיה מעבירה את חפציה המעטים אל חדרו של טיבר שבבית בבלנקנזה. היא מבשלת ארוחות פשוטות לטיבר ולסבו. הולכת לעבוד בבית הקפה, יושבת ליד המים. החיים הפשוטים מיטיבים עימה והיא לא רוצה עוד דבר. מספיקה לה אהבתו של טיבר, חיבתו של הסב הזקן. היא אוהבת להאכיל אותו לאט במאכלים רכים, ולא אכפת לה להחליף את חיתוליו ולרחוץ אותו באמבט. טיבר יוצא אל הנהר מדי יום. מתיר את חבלי סירתו ומזנק אל הסיפון. זיפי זקן כהים ועדינים מעטרים את סנטרו והוא כועס.

כשהוא חוזר הביתה אל הבית שאינו קטן וגם אינו גדול הוא רואה אור דולק בחלונות,  במטבח ניחוחות של מאכלים שבושלו על כירת הגז ונאפו בתנור, וסבו יושב על כיסא, נקי ורחוץ, שבע רצון ושבע. גאיה מרחפת בחלל החדר לבושה בשמלתה ונראית כמו אדמה רטובה ופורייה מלאה בשתילים רכים שעומדים לצמוח לגובה.

טיבר יושב על הכסא מול שולחן המטבח, ממלמל שלום קר לעבר סבו המחייך, הוא אוכל את האוכל שבישלה גאיה ומשמיע מצמוצים רמים בשפתיו. כשהוא מסיים לאכול הוא משליך את הצלחת על הרצפה ונותן לה להתנפץ לרסיסים קטנים וחדים שמאיימים לדקור את רגליה היחפות של גאיה. בחוץ, בבלנקנזה, אפלה נופלת על הבתים היפים המשקיפים אל הנהר. נופלת בבת אחת, ללא כל אזהרה, מכסה את הבתים בכבדות, מזנקת על הנהר שעונה לה בנהמה נמוכה וכעוסה. הנהר גם הוא כועס ודגיגים קטנים מנסים למצוא מחבוא במעמקיו, להסתתר מפניו.

טיבר מדבר.

"הפלגתי בנהרות וימים רבים," הוא אומר לגאיה בקול רם וזועם. סבו מתכווץ בכסא והחיוך נעלם מפניו. "כל נהר אליו הגעתי קיבל אותי בכבוד מלכים. המים נעו באיטיות ורכות לקראתי, הנהר שתק עד שהוריתי לו לדבר, דגים יצאו מתוך המים כדי שאוכל לצלות אותם ולאכול את בשרם. רציתי לחיות מן הנהר, אבל בני האדם ששולטים ביבשות שסובבות את הימים והנהרות לא נתנו לי מנוח." הוא עוצר לרגע. מסדיר את נשימתו. החתול מזנק על ברכיו והוא  תופס אותו בשתי ידיו ומשליך אותו על הספה, לא חזק מספיק בכדי שיגרם לו נזק, אבל מספיק חזק כדי שהוא יפעה בבהלה ויצא מן החדר בזנב שמוט.

טיבר ממשיך לדבר. אינו עוצר עוד. "בני האדם השולטים ביבשות הסובבות את הנהרות והימים לא נתנו לי מנוח. כל העת הייתי צריך לספק את תאוותם לכסף ולכוח. ידעתי מה עלי לעשות ועשיתי זאת." ראשו של סבו נשמט על חזהו ואין לדעת אם הוא ישן או שמא ניטלו ממנו חייו. גאיה יושבת על קצה הספה. רגלה מתופפת בעצבנות על המרצפות המצוירות. האפלה שירדה על בלנקנזה החשיכה את החדר ורק עורה הלבן של גאיה חותך את החשיכה ומאיר את החדר באור עמום ורך, בקצותיו אפשר לראות את שתיליה צומחים בעדינות.

טיבר ממשיך. "לא הייתה לי כל ברירה," הוא אומר, "התחלתי לקחת מהם את מה שהם רצו לקחת ממני. עשיתי זאת בתוך הנהרות ובימים, במקומות שהם שלי ורק שלי, בקלות רבה יכולתי לעצור את סירותיהם מלנוע, לזנק לתוכן ולקחת את כספם, את רכושם את נשותיהם ואת חייהם."

"לחצי מהדברים שאתה אומר לי אני לא יכולה להאמין," אומרת גאיה בשקט, אחד השתילים שצומחים ממנה מצמיח תפוחים סמוקי לחיים, "וגם לחצי השני של דבריך אני לא מאמינה." היא אומרת, "אבל אני רואה אותך, ויודעת שאתה זקוק לי. אתה צריך שאטפל בך ואוהב אותך, כי איש לא עשה זאת לפני, והנהר אמר לי לבוא אליך. הנהר לעולם אינו טועה."

טיבר זועם. הוא משליך צלחת אחר צלחת מהשולחן אל הרצפה שמתמלאת ברסיסים לבנים וכחולים קטנים וגדולים. רסיס אחד גדול פוגע בפרק ידה הלבן של גאיה וצובע אותו באדום.

"אני שודד ים," צועק טיבר, "אינך מבינה? הים נתן לי רשות לקחת את כל מה שיש בו! לי! ולא לאף אחד!"

גאיה ניגשת אליו, לוקחת את ראשו בזרועותיה ומלטפת את ניצני שערותיו. נשימתו לחה ואדי מים מתעבים מתחת לכפות ידיה המלטפות. היא לוחשת לו מילים בשפתו של הנהר והוא בוכה בכי רב ואוחז בה.

***

הסופרת פוכרת את ידיה בחוסר אונים, דבר לא נותר מהסיפור שרצתה לספר. המילים אוזלות לה והזמן נושר מבין אצבעותיה. גאיה אינה גאיה וטיבר אינו טיבר ורק החתול נותר חתול ובלנקנזה נותרת בלנקנזה, והבתים היפהפיים המשקיפים אל נהר האלבה עדיין משקיפים אליו וקורצים אליו בעיני חלונותיהם. הסופרת עוצמת את עיניה בכאב ובכל זאת ממשיכה לראות.

***

טיבר וגאיה יושבים בכנסיית סן מישל ומקשיבים לנגינת העוגב. גאיה אינה שקטה. המרחק מהנהר מטריד אותה, כשהיא רחוקה ממנו היא אינה יודעת מה עליה לעשות ואיך עליה לנהוג. סבו של טיבר איננו עוד והבית בבלנקנזה שקט וריק. גם החתול הלך ואין לדעת אם ישוב. ורק גאיה וטיבר נותרו בבית שהפך פתאום גדול וצעדיו של טיבר מהדהדים בחדרי הבית, כבדים וזועמים ויתומים.

צלילי העוגב הגדול מסתלסלים באויר הקר שבתוך הכנסייה, חודרים לעצמות ולרקמות הרכות. גאיה היא אדמה שיונקת מן הנהר וטיבר הוא אל נקם וזעם שרוצה לזכור ולשכוח.

בבית הגדול שבבלנקנזה טיבר משליך את גאיה על המיטה וגוהר עליה, וגאיה היא אדמה והשתילים הבוקעים ממנה מגנים עליה מפני זעמו של האל. טיבר לא יודע לאן עוד יוכל להוליך את הזיכרון, לאן יוכל להוליך את הכאב. הנהר קורא לו והים קורא לו והוא לא יכול להיענות לקריאתם כי הסירה שלו כבר איננה, בני האדם השולטים ביבשות הסובבות את הנהרות והימים תבעו את ממונם תמורת התרופות שאליהן נזקק סבו והוא מכר את הסירה שלו לבני האדם והם עכשיו שטים בה בערוצי הנהר ומפטפטים בקולות רמים בשפה שהנהר אינו מבין ואינו רוצה לשמוע, וטיבר מתבונן בנהר ההולך ומתרחק ממנו ואינו יכול להגיע אליו וזעמו גואה וצובע את השמיים באדום ובכתום ובצהוב, וגאיה היא אדמה פורייה שהופכת לאדמה חרבה ולראשונה בחייה היא חוששת שאולי לא הבינה את דבריו של הנהר ולא שעתה לקריאתו אלא שמעה את המילים שנאמרו בתוכה לנוכח מבטו הרטוב של טיבר, ואלה היו המילים שלה, ולא מילותיו של הנהר. מילותיה של אישה שאינה יודעת דבר מלבד הדברים שאומר לה הנהר.

ידיו הזועמות של טיבר עוקרות את השתילים הצומחים מגופה של גאיה והנה היא הופכת אדמה חרבה שלא תצמיח עוד דבר, ועורה הלבן חותך את הלילה ופיה אומר מילים בשפתו של הנהר, אבל הנהר רחוק או ישן או יבש זה מכבר ואין איש ששומע אותה.

***

הסופרת רוצה שהכל יגמר.  היא נאנחת בקול רם. מאמציה לא עזרו לה למצוא את המילים שיתארו את צבעו של הנהר והיא מסבה את פניה בשאט נפש כמו לא רוצה לראות יותר את מה שאי אפשר לתאר במילים. היא רוצה שהכל יגמר. האם כוחותיה יוכלו לאפשר לה לסיים את הסיפור הזה? האם תצטרך לתת לאלים להכריע? או שתצליח לזקוף את ראשה ולסלק כל זכר לאלים שאינם אלים בסיפור שאינו סיפור במקום שאינו מקום? היא עוצמת את עיניה ועל פניה הבעה נחושה וכבדה. היא חושבת.

***

בבוקר גאיה יוצאת אל הגן. בפינת הגן היא רואה את זנבו של החתול חומק ונעלם ממנה. טיבר יושב על כסא במטבח ומתבונן סביבו. מהמקום בו היא עומדת, גאיה לא יכולה לראותו, אבל היא רואה אותו כל הזמן. היא רואה את כולו, את הליבה שלו, את כאבו וחולשתו, את פחדיו, את געגועיו לסבו, את געגועיו לחתול, את תקוותיו שאינן מתגשמות אף פעם, את אלימותו שנולדה מתוך אלימות שהופנתה כלפיו, את הילד שבו שנאלץ לגדול לפני שגדל. היא אוהבת אותו ככל שאפשר לאהוב. הנהר לעומת זאת קורא לה ללכת. " לכי," אומר הנהר בשפתו, "תלכי מכאן מהר ככל האפשר," הוא אומר לה, "הדנובה מחכה לך. היא שקטה וסבלנית, היא תעטוף אותך באחווה של נשיות ותרפא את החרבה שפשטה בתוכך. תפרה אותך." אבל גאיה מסבה את גבה אל הנהר ואינה מוכנה להישמע למילותיו. אינה מוכנה להקשיב לו.

"נולדתי מרחם הנהר," היא אומרת בקול רם, "הנהר הוא בעלה של האישה, אך האישה אינה רעייתו של הנהר. לא עוד." היא אומרת. " נולדתי מרחם הנהר ויצאתי אל אוויר העולם, ועכשיו אני אישה, ואני יכולה לאהוב גבר שהוא אל ואינו אל, ילד שנאלץ לגדול לפני שגדל, פצע פתוח שנקביו שופעים מים ונפשו מלאה געגועים."

"שחרר אותי," היא אומרת לנהר, " אני גאיה, ועוד אשוב להיות אדמה פורייה על האדמה הזאת שעליה אני פוסעת."

"סמוך עלי," היא אומרת לנהר והוא נאנח אנחה עמוקה כמו יודע את האמת שהאישה אינה יודעת.

"בני האדם אשר שולטים על היבשות הסובבות את הימים והנהרות לא נתנו לו מנוחה," אומרת גאיה לנהר בשפתו שהיא גם שפתה, "הם מצצו את לשדו, הם היכו אותו ולקחו ממנו את כל שאהב. תן לי לרפא אותו ואחר כך אחזור אליך. תן לי לרפא אותו כי אני גאיה. אני אדמה חרבה."

והנהר מסכים, ומימיו נסוגים וספינות גדולות מפסיקות לזוז כי שפל שכזה עוד לא היה מעולם בנהר האלבה, והימאים נבהלים והסחורות שבבטן האוניות מתקלקלות לפתע, והנהר שותק.

בפעם האחרונה שאנחנו רואים את האישה היא עומדת בגנו של הבית הלבן. קוץ מחודד ועבה נעוץ בבשר הרך של אצבעה. הוא משכיח ממנה את געגועיה אל רחם הנהר ומזכיר לה את שעליה לעשות. היא פוסעת אל תוך הבית ונעלמת מעינינו.

***

הסופרת נאנחת בהקלה והמילים החסרות כבר לא טורדות את מנוחתה. היא תלך לישון. עיניה נעצמות. זה נגמר.

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג