הרגישות הארורה הזאת חוצבת סדקים עמוקים ורחבים בסלע שאני מנסה להיות.
לפעמים משהו קטן כל כך יכול לסדוק סדק שאין לו תיקון או תקנה, ואפילו המחול המרהיב של פינה באוש, או הרוח שמניעה קלות את השיח שאיני יודעת את שמו וגדל בחצר ביתי, לא יכולים למלא את הסדק והוא נשאר פעור וריק.
ערב יום הכיפורים ויש לי על מה לכפר ויש לי תקווה ויש לי פחד גדול מהתקווה הזאת.
הגוף שלי יושב על הכסא והאצבעות שלי כותבות ובתוך הלב שלי יש חיות פרא בועטות ומתנשפות, דרקונים יורקי אש, עצים שענפיהם גדלים ללא הרף, מעיינות שמתמלאים במים.
אבל כלום לא נראה בחוץ.
בחוץ יושב הגוף שלי על הכסא ותכף יקום ויעשה ספונג'ה ויכין ספגטי לארוחה המפסקת.
הרגישות הארורה הזאת. כמו מחלה. כמו כלא.
כמו ברכה.
מדויק כל כך אליענה
הרגישות כמו קללה כמו ברכה ואיזו מסוגלות נפלאה זו להתבונן על עצמך מבחוץ
לפעמים אליענה גם בספונג'ה אני מוצאת נחמה , מדליקה את הטייפ בפול ווליום ורוקדת נותנת לכל הצ'אקרות שלי אוורור-
הטובה שבמדיטציות, ושם דווקא באים לי הרעיונות הכי מקוריים לספרי, נכון אין זהב מתחת לבלטות אבל דווקא הדברים הקטנים הם שיוצרים עוגנים ,כדי שלא נתנתק לחלוטין
אני אוהבת את הרגישות הזאת
ממנה באים הספורים והשירים והיכולת לכתוב פוסט נוגע שכזה
תבורכי
כמו שאמרה חנה אין טוב בלי רע
ושיהיה תמיד הטוב יותר מהרע
הרי מתוך סדקינו תצא היצירה ואחר תיתן להם מרפא
הכיסא שתיארת כמושב מצפין רגישות כבש אותי. אבל הוא שלך. מקורי. תתברכי בו ותברכי. לפני ואחרי הסופנג'ה, שאגב קצת צרמה את אוזני לפיוט שבקטע הרגיש.
יפה וארורה הרגישות שלך. ומרגשת.
בדיוק אבל לפעמים מגיעה גם שמחה רגישה וזה אחלה