הסיפור השני על אחי אריאל

את הראשון אפשר לקרוא כאן:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=508&blogID=102

והנה השני:

השועל הלבן

 

ראיתי את השועל הלבן על יד הכנסייה. זו הייתה הפעם הראשונה. יוהנס ואני הלכנו לשם לשיר. לעשות חזרה באקוסטיקה המעולה הזאת וכשיצאנו החוצה ראיתי את השועל הלבן.

"ראית?" שאלתי אותו, " שועל לבן, שם מאחורי הכנסייה, אתה רואה אותו רץ שם?"

אבל יוהנס לא ראה דבר. היה קר מאד באותו ערב ושלג דק ירד עלינו. "בואי כבר," אמר לי יוהנס, "אני חייב להגיע הביתה ולהוריד את הבגדים הרטובים האלה."

"אני אראה אותך מחר בחזרה," אמרתי לו. " אחי מחכה לי בבית."

"מתי תביאי אותו לחזרה שנזכה להכיר את האח המפורסם שלך?"
"הוא נורא עסוק," עניתי, " אבל הוא בטח יגיע בימים הקרובים."

" כדאי לו לבוא לשמוע אותך שרה," אמר יוהנס,  "את נהדרת." משהו חלף בין עיניו, כמו צל של מחשבה או רגש. כבר ראיתי את הצל הזה מקלף את הזגוגית מעל עיניו, ובכל פעם עבר בי פחד מהול בשמחה וציפייה. כבר ימים רבים רציתי לטייל  על הגוף הגבוה שלו ולשמוע את הקול שלו לוחש אלי, אבל לא העזתי לעשות דבר. לא הייתי בטוחה שהוא רוצה, והייתי עסוקה כל כך בחזרות ובבית עם אריאל והכל היה מסובך כל כך, אבל עכשיו שוב עבר הצל בעיניו והמשיך את דרכו אל שפתיו וידעתי שגם הוא רוצה לסייר בגופי ולשמוע אותי לוחשת לו מילים.

השועל הלבן רץ שוב, ממש מולנו. "אתה לא רואה?" שאלתי שוב, מרגישה כעס מוזר, " יש כאן שועל לבן!"

"אני חושב שאת קצת עייפה מהחזרה, אין כאן שום דבר, רק שלג שיורד עלינו והופך להיות יותר ויותר סמיך. אני רץ מכאן, את באה איתי לרכבת או שאת מעדיפה לעמוד בשלג ולצפות בשועלים דמיוניים?"

"אני באה," אמרתי לו, וראיתי את הצל נעלם.

הלכנו במהירות אל הרכבת, המדרגות היורדות לתחנה היו רטובות וחלקלקות ויוהנס אחז בידי. "אני מפחד ליפול," קרץ לי. נשענתי על ידו בתחושת הקלה והכרת תודה. כף ידו הנתונה בכפפת צמר הרגישה גדולה ומסורבלת ורציתי להוריד את הכפפה מעל כף היד ולנשק את כל האצבעות שלו, אחת אחרי השניה. ראיתי את הצל חוזר אל עיניו והרגשתי שגם עיני מתכסות בצל.

ברכבת ישבנו קרובים ורטובים. לידנו עמדה קבוצה של בני נוער שדיברו אנגלית במבטא בריטי. הם היו קולניים ושמחים וקינאתי בהם.

אחר כך עלתה לרכבת אישה רזה בחצאית מיני  ונעליים עם עקבי סיכה ארוכים ודקים. בגרבונים שלה היה חור מאחורה. היה לה שיער ארוך ומבט רדוף. היא החזיקה בידה קופסת גפרורים וניערה אותה שוב ושוב בעצבנות. היא הוציאה חפיסת תרופות שהיה בה כדור כחול אחד, בלעה אותו    וזרקה את החפיסה הריקה על רצפת הקרון.

"משהו איתה לא לגמרי בסדר," אמרתי ליוהנס, אבל הוא לא ענה. עיניו היו עצמות זרועו נחה על כתפי ברכות כמו ענן של צמר.

הנערים שעמדו לידנו נתלו בידיהם על המוט שבו אפשר להחזיק כדי לא ליפול והתנדנדו. האישה הביטה בהם, והחלה להתנדנד גם היא. הם הפסיקו והיא המשיכה. מתנדנדת ומתנדנדת.

יוהנס פקח את עיניו. הוא הביט בה. "אני מכיר אותה," אמר. "היא מפחידה אותי."

המון זמן לא התנשקתי עם גבר. לפחות שנה שלמה. לפעמים אני מדמיינת את ההתנשקות. אני יכולה ממש כמעט להרגיש את זה. שפתיים נצמדות לשפתיים שלי, מפוסקות מעט, לשון נוגעת בשיניים, רכות גדולה, ואחר כך משהו דחוף יותר, נדחק, נלחץ, נבלע, לשון נוגעת בלשון, שיניים נוקשות בשיניים, ידיים מגששות.

הייתי רוצה להתנשק עם יוהנס. אולי בפעם הבאה שאראה את הצל מכסה את עיניו.

האישה המשוגעת הפסיקה להתנדנד וירדה מהרכבת באלכסנדר פלאץ. תכף גם אני ארד ואלך הביתה, לדירה שעכשיו היא הבית שלי, כל זמן שאני שרה כאן בעיר הזאת בהפקה הזאת. אריאל מחכה לי שם בדירה. אולי הוא הכין משהו לאכול. אולי אני אקנה משהו לשנינו. משהו לא משמין מדי. אבל חם. אולי מרק.

"אני אלווה אותך," אמר יוהנס.

שמתי לב שאנחנו מדברים זה אל זו במשפטים קצרים והולכים.

"אין צורך," עניתי. "זה ממש קרוב ואריאל מחכה לי."

"כרצונך." ענה.

הבטתי בו. את עיניו כיסה ענן של חוסר שביעות רצון. לא הצל שחיכיתי לו. חשבתי שהסיכוי שיוהנס ואני נתנשק הוא קלוש. חשבתי שאני כורתת עצים עוד לפני שנשתלו. חשבתי שיש משהו שאני חייבת לשנות כדי להיות מאושרת. חשבתי שאני מרגישה כאב קל בגרוני ושזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לי כרגע.

ירדתי בתחנה שלי ופסעתי אל הדירה. עליתי חמש קומות ברגל ופתחתי את הדלת מתנשפת. שכחתי לקנות מרק.

אריאל ישב בסלון. גם באור המעומעם יכולתי לראות שהוא חיוור. מבטי נדד אל הגדם שלו  והרגשתי התכווצות של כאב עז בבטני.

"איך אתה מרגיש?" שאלתי.

אריאל חייך אלי. " ראיתי היום שועל לבן," אמר, "טיילתי בטירגרטן ופתאום ראיתי שועל לבן הולך באחד השבילים."

"גם אני ראיתי היום שועל לבן!" אמרתי בהתרגשות. " כשיצאנו מהחזרה בכנסייה יוהנס ואני, ראיתי שועל לבן עובר!"

"אני לא מאמין לך," אמר אריאל בחיוך, "את סתם אומרת כדי שיהיה לנו נושא לדבר עליו."

"אריאל!" צעקתי בשמחה ומיד אחר כך התפשטה בבטני דאגה כמו אש. " למה הלכת לטירגרטן במזג אויר כל כך קר? אתה יודע שאתה חייב להיזהר, המערכת החיסונית שלך חלשה נורא ואתה יכול לחטוף איזה וירוס או דלקת. אתה חייב לשמור על עצמך אריאל, אני לא אוכל לטפל בך אם תהיה חולה בשבועות הקרובים, אתה יודע שאנחנו מתחילים את ההופעות עוד שבוע ואז לא יהיה לי זמן לכלום."

"תירגעי, אחות קטנה," הוא אמר בנימה שהיה בה גם צחוק וגם כעס, "אני ממש לא צריך שתטפלי בי ואני לא הולך להיות חולה, התלבשתי כאילו אני יוצא למשלחת לקוטב הדרומי, היה לי חם ונעים ואפילו טיפה אחת של גשם לא נגעה בי. בואי, תאכלי משהו, יש מרק שקניתי מסופ קוטור. מרק עגבניות שאת אוהבת."

הלכתי למטבח ופתחתי את המקרר. באמת היה שם מיכל של מרק עגבניות. שפכתי אותו לסיר וחיממתי על הגז. אריאל נכנס בינתיים לחדרו.

ישבתי ליד השולחן במטבח ואכלתי בתנועות איטיות.

'אני יודעת שמשהו לא בסדר איתי,' אמרתי לעצמי בלי קול. 'אבל אולי עכשיו כשהשועל הלבן הגיע הכל יסתדר. אולי אני אחזור להיות כמו כולם. אולי אני אחזור לחיות בעולם שהוא אמיתי. אולי אריאל יהיה בסדר'. סילקתי את המחשבה האחרונה. 'משהו לא בסדר איתי, אבל אני יכולה לסדר את הכל. אני יכולה לעשות שהכל יהיה בסדר. אני צריכה למצוא את השועל הלבן. אריאל היה מבין אותי'

נבהלתי. קמתי בתנועה חדה מהשולחן ומרק העגבניות נשפך על השולחן על הרצפה ועל השמלה שלבשתי.

אחר כך צלצל הטלפון ועניתי. זו הייתה איילה והקול שלה נשמע דאוג.

"רציתי לראות איך את מרגישה," היא אמרה, "איך את לקראת יום השנה, לראות שאת בסדר, אני דואגת לך."

"אני בסדר גמור," אמרתי והרגשתי את הקול שלי הופך קריר ומרוחק, " אין לך מה לדאוג."

"אבל שרה," היא אמרה, "שתינו יודעות מה קרה לך בשנה שעברה, אני לא דואגת סתם, ואת יודעת שלא היינו בטוחות שזה רעיון טוב שתיסעי להשתתף בהפקה הזאת דווקא עכשיו. אני רוצה לדעת שאת בסדר. שזה לא קורה שוב, ואם אני ארגיש שמשהו לא בסדר אני אבוא אלייך לשם."

"די איילה," אמרתי, "די עם האיומים האלה, הרי שתינו יודעות שאת לא יכולה לבוא לכאן גם אם תרצי." גם אני יודעת להשתמש במילים 'שתינו יודעות', חשבתי לעצמי, לא רק את.

"אין לי בעיה להשאיר את נעמי עם אמיר ולהגיע." היא ענתה. " ואת יודעת שאני אעשה את זה אם אני ארגיש שאת בצרות."

"אני בסדר." אמרתי שוב. " אני בחזרות, הזמר ששר את התפקיד של דה גרייה מאד מוצא חן בעיני, ואנחנו שרים מעולה ביחד, יכול להיות שאני אפילו קצת מתאהבת בו, והיום אחרי החזרה ראינו שועל לבן."

"שועל לבן?" איילה נשמעה מודאגת יותר מאשר קודם, "זה ממש לא מוצא חן בעיני, ברגע שאת מתחילה לדמיין כל מיני חיות מוזרות ברור לי שאת לא בסדר."

"איילה את ממש מגזימה! לא דמיינתי שום דבר, גם יוהנס ראה את השועל, ועוד מישהו סיפר לי שראה אותו, את יודעת שכאן יש חורף אמיתי, לא כמו בארץ, ועשינו חזרה בכנסייה שמסביבה יש גן ענק, לא פלא שיש שם בעלי חיים. לא דמיינתי. אני בסדר, אני הולכת כל יום לחזרה ומתפקדת מצוין. אני אוכלת ומתקלחת וישנה ולוקחת את הכדורים שלי ואין לך מה לדאוג."

"בסדר," היא אמרה ויכולתי לשמוע אותה נרגעת, "אני מאמינה לך, פשוט יום השנה מתקרב ואני יודעת כמה קשה לך בתקופה הזאת ואחרי מה שקרה בשנה שעברה אני חושבת שצריך להיות עם אצבע על הדופק דווקא עכשיו. אני בטוחה שהמחשבות והגעגועים מתגברים בתקופה הזאת."

הקשבתי לה אבל כל מה שיכולתי להגיד היה: "אני בסדר."

"הדירה שלך נחמדה?" היא שאלה.

"כן," עניתי, זה היה אזור בטוח יותר, הייתי מוכנה לדבר על הדירה כל הערב, " יש בה שלושה חדרים ותקרות גבוהות, היא בקומה חמישית ומשקיפה על הנהר, היא גם מרוהטת מאד יפה והמיטה שלי נוחה בטירוף, אני לא רוצה לקום ממנה בבקרים."

"עם מי את גרה שם?" היא קטעה אותי.

"עם אף אחד," עניתי, " אני עם אריאל."

"אוי שרה," היא אמרה ויכולתי לשמוע את הצער בקולה. "בדיוק מזה אני מפחדת, שתהיי לבד, שתהיי עם הזיכרונות, שתהיי עם הצער והאבל ובסוף תתפרקי כמו שקרה לפני שנה."

"איילה," אמרתי לה בקול ששמעתי עד כמה הוא קשה ודק, "אני מאד עסוקה, יש לי חזרה. נדבר ביום אחר." וסגרתי את הטלפון.

הטלפון צלצל שוב, אחר כך צלצל גם הטלפון הנייד שלי אבל לא עניתי לאף אחד מהם וגם אריאל לא ענה. שיערתי שהוא כבר ישן. מאז שהוא חולה הוא ישן המון.

פתחתי את החלון ואוויר קר זרם פנימה, הרגשתי את השערות הקטנות שעל זרועותיי מסתמרות למגע הקור, הרגשתי את השערות הקטנות שעל שפתי העליונה, בהירות, בלתי נראות, הרגשתי בקעים קטנטנים נבקעים בשפתיי, שפתיי שרצו קודם לנשק את שפתיו של יוהנס, גרוני עקצץ. סגרתי את החלון במהירות.

"אסור לי להיות חולה," אמרתי לאף אחד, " יש לי הפקה ויש את אריאל ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחלות."

הרבה דמעות זלגו מתוך עיני. הרבה מאד דמעות. טעמן היה מלוח וצבען כהה.

 *   *   *

למחרת בבוקר קמתי מאוחר, החזרה שלנו הייתה אמורה להתחיל רק בשתיים בצהריים ותכננתי לנקות קצת את הדירה ולעשות כביסה, אבל כשקמתי השעה הייתה כמעט אחת עשרה, דלת חדרו של אריאל הייתה סגורה ושיערתי שהוא עוד ישן. מאז שחלה הוא נהג להתעורר פעמים רבות בלילה ולהירדם שוב רק לקראת הבוקר אל תוך שינה כבדה ונטולת חלומות, בגלל זה כמעט ולא ראיתי אותו, אבל בידיעה שהוא נמצא שם בתוך החדר היה משהו מרגיע ומנחם.

לא התחשק לי לנקות או לכבס. פתחתי את החלון, היה קר, אבל לא קר כמו אתמול, והגרון שלי לא כאב. הכנתי כוס תה גדולה ולגמתי ממנה ליד החלון.

לבשתי שמלה. הייתה לי הרגשה שיוהנס אוהב נשים בשמלות. לבשתי שמלה ירוקה עשויה מאריג עבה, צרה במותניים. כרכתי סביב צווארי צעיף אפרפר וחבשתי כובע תואם. משחתי אודם על שפתיי וכחל על עפעפיי. הבטתי בראי. הייתי יפה.

הלכתי אל הנהר, אל נקודה אחת מסוימת בה הנהר מתפצל. אהבתי לעמוד ולהביט בהתפצלות הנהר. התפצלות הנהר הכאיבה לי כל כך עד כי לפעמים נדמה היה לי שלא אוכל לנשום יותר, אבל באותה עת הרגשתי חיה לגמרי, יותר ממה שהרגשתי כבר שנים. עדינות זרימתו של הנהר בנקודת ההתפצלות שלו כמו העירה בתוכי תאים מתים. משהו בתוכי שר כשהבטתי בנהר הזה. משהו בי שר וזעק ובכה והתחנן אל משהו שכבר היה שם, וזאת הייתה תחושה מענגת.

רציתי לשיר, אבל התביישתי מפני הנהר, וגם חששתי פן אפריע לו. שתקתי בחוץ. שרתי בפנים.

בגדה שממול ראיתי שוב את השועל הלבן. פרוותו הייתה סמורה ומכוונת אל הקור, אפו רחרח את האוויר והוא הביט ישר אלי.

השועל הלבן פנה אלי, יכולתי לראות את מבטו מכוון אל מבטי. פרוותו הייתה צחורה ונקייה מכל רבב, לבנה כמו השלג, כמו כנפי מלאכים, כמו נשמה.

הוא התיישב, ראשו זקוף, והוא עדיין מתבונן בי. יכולתי לשמוע אותו קורא אלי.

אם אבוא אליו אזכה בגאולה, ידעתי זאת לבטח, אבל אצטרך לוותר על כל כך הרבה, ועוד לא הייתי מוכנה לוותר. עוד לא. עוד קצת.

"אני אתקשר עכשיו לאריאל," אמרתי לשועל הלבן בשפה שהוא מבין, " והוא ירים את השפופרת ויענה לי. הוא ידבר אלי וכך אדע שהוא שם, ואתה תוכל ללכת לדרכך. כדאי שתניח לנו, אתה יודע את זה. שנינו יודעים את זה."

השועל הלבן התרומם על רגליו האחוריות. הוא שאג פעם אחת ואז הסתובב והלך לדרכו.

חייגתי אל הדירה. לא הייתה תשובה. אחרי כמה צלצולים ענה המשיבון. יכולתי לשמוע את קולי האומר: "הגעתם לביתם של שרה ואריאל, אנא השאירו הודעה ונחזור אליכם."

אמרתי לקולי במשיבון, "אריאל, למה אתה לא עונה לי? כבר כל כך הרבה זמן שאתה לא עונה לי, ועוד מעט לא אוכל יותר להדוף מעלי שועלים לבנים שבאים לבשר לי את מותך. עוד מעט לא אוכל."

וסגרתי את הטלפון והלכתי אל החזרה.

יוהנס הוא גבר יפה עד אימה. בחזרה, כשהוא מגלם את דמותו של דה גרייה, הוא לובש מכנסי ג'ינס שעוטפים את הירכיים החזקות שלו וסוודר אפור שלא מצליח להסתיר את כתפיו הרחבות. הוא מסוג הגברים שהייתי רוצה לרדוף אחריהם עד שאתפוס אותו ואניח לו לפשוט מעלי את בגדיי ולחבק אותי בזרועותיו.

במקום זה אני שרה כמו שמעולם לא שרתי ואני רואה את עיניו מתרחבות. העולם בחוץ מחשיך ואנחנו שרים ונעים זה סביב זו. אני מאנון והוא דה גרייה, ואין איש מלבדנו בעולם, אבל הסוף שלנו עומד להיות כל כך רע, ואין מנוס מן הסוף הזה כי הוא נכתב כל כך מזמן והמילים שלו חקוקות בכל כך הרבה דפים ואין בכוחנו לשנות דבר.

כשאנחנו יוצאים מאולם החזרות אני רואה שוב את השועל הלבן חומק אל מאחורי הבניין. השועל הזה הוא הגאולה שלי, הוא יכול לשנות גורלות, אבל אני עוד לא מוכנה לשלם את המחיר.

"ראית?" אני שואלת את דה גרייה בקול רם, " הפעם ראית את השועל הלבן?"

ודה גרייה שהוא יוהנס עונה לי בפנים דאוגות, "שרה, את חיוורת לגמרי, אכלת משהו היום? מאז שהגענו לכאן רזית כל כך, כל היום לא ראיתי אותך אוכלת או שותה דבר, אני רוצה שתבואי אלי, אני אאכיל מאותך ואשכיב אותך לישון, אני רוצה לשמור עלייך."

"אריאל מחכה לי," אני אומרת, " אבל ראית את השועל?"

"לא היה כאן שום שועל. אין שועלים באמצע העיר ובטח לא שועלים לבנים. שרה, אני יודע מה קורה בשבוע הבא, אני יודע מה קרה לך לפני שנה, אני יודע הכל ואני דואג לך."

"אתה יודע?" אני שואלת אותו כמו מתוך חלום, " אתה באמת יודע הכל?"

"כן," הוא אומר מתוך הערפל. השועל הלבן עומד מאחוריו. בדיוק מאחוריו ומחייך אלי. הוא לוחש משהו, אני מנסה לקרוא את שפתיו אבל אני עייפה כל כך ורוצה כל כך ליפול אל זרועותיו של יוהנס ולנוח.

"אריאל," לוחש השועל הלבן, "אריאל."

"בואי אלי שרה, לא טוב שתהיי לבד עכשיו. היה לנו יום ארוך, חזרה כל כך אינטנסיבית עוד לא הייתה לנו אף פעם."

"אני לא לבד," אני לוחשת. כמו השועל הלבן, גם אני לוחשת מילים חשובות כל כך. "אריאל איתי."

"שרה," אומר יוהנס וקולו כבד ונוטף מי קרח, " שרה," הוא אומר שוב. הוא אוחז בידי. " דיברתי אתמול עם החברה שלך מישראל, היא סיפרה לי מה קרה בשנה שעברה, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. אני יודע שכואב לך יקרה, אני אעזור לך, תני לי להיות איתך. תני לי להיות לך."

"אתה לא יכול להיות לי," אני צועקת והשועל מניד בראשו בעצב, "אתה לא יכול להיות לי אריאל. רק אריאל יכול להיות אריאל. רק אריאל יכול להיות אחי אריאל."

השועל מהנהן בהסכמה. אני רואה שיש לו רק שלוש רגליים. ידו הימנית חסרה. יש לו גדם. כמו לאריאל.

החושך שבעיר הזאת עוטף את שנינו. בדירה שלי שבקומה החמישית שאין שום מעלית שמגיעה אליה יושב אחי אריאל וטופח בגדם ידו הימנית על שולחן המטבח.

אני זוכרת את היום בו אמרו לנו שהוא חולה. סרטן, ככה אמרו לנו, אלים, ככה אמרו, פרוגנוזה לא טובה, אמרו הרופאים. אבא בכה.

אני זוכרת הכל, ואיזו ברירה יש לי? מי אני בלי אריאל אחי, בלי דמותו הזוהרת, המפוארת, הגידמת, האכולה על ידי תאים אלימים שפושטים בכל גופו ומאיימים להכחיד אותו ולקחת אותו ממני לעד?

"עוד שבוע בדיוק," אני אומרת ליוהנס. אני רואה את פניו של דה גרייה מציצים מתוך עיניו. כל האהבה שבעולם לא יכלה להציל את מאנון, ומה בעצם יכול להציל מישהו? כי הרי אני אהבתי את אריאל הרבה יותר מכל אהבה שנאהבה אי פעם בעולם הזה, והאם הצלחתי להציל אותו? אני לא יודעת, כי הוא הרי יושב בדירה החשוכה שלי בקומה החמישית, זו שצריך לעלות אליה ברגל, הוא יושב שם, לא צל אלא איש, לא איש אלא צל.

"כבר שנים שלא נגעתי בו." אני אומרת ליוהנס.

עיניו מלאות חמלה שמאיימת להטביע אותי.

"אני מציע," הוא אומר בקול ענייני, "שתגורי אצלי בשבוע הקרוב. ככה אוכל להשגיח עלייך, נוכל להתאמן יחד, אני אטפל בך הכי טוב שאפשר, אני אשמור עלייך. בשבוע הבא יש לנו הופעה ראשונה. בשבוע הבא גם יום השנה, זה לא אידיאלי שזה יוצא באותו יום, אבל מצד שני אולי זה טוב, ככה דעתך תוסח, ממילא את לא יכולה לעלות אל הקבר, ואולי גם זה לטובה, סיפרו לי מה קרה בשנה שעברה. מחר בבוקר נלך אלייך לדירה וניקח את כל מה שאת צריכה. תוכלי לנוח אצלי. אני אשמור עלייך."

מה עוד אישה יכולה לרצות חוץ מאשר מילים כאלה שיצאו מפיו של גבר שיש לו גוף כמו שיש ליוהנס? והלא בסך הכל אני אישה. פתיה. ככה קורא לי אריאל. שיה פתיה. שרה פתיה. עיזה ששרה.

גשם מתחיל לרדת עלינו ויוהנס פותח מטריה גדולה ומכסה בה את שנינו. השועל הלבן מנער את פרוותו הרטובה. הוא נראה מוטרד. הוא נראה חולה. אני מביטה בו ורואה שפרוותו כבר אינה מבהיקה כמקודם, היא דהויה ואטומה וחלקים ממנה החלו לנשור, יש לו כמה כתמי קרחת והגדם שלו נוצץ בחושך.

הוא שוב לוחש. אני מקשיבה לו. אני קוראת את שפתיו.

כשאריאל לא יכול היה יותר ללכת אבא היה נושא אותו ממקום למקום. הוא היה קל כל כך. וקרח. וגידם. והעיניים שלו נצצו באפלה, ובלילות לפעמים שמעתי אותו בוכה.

השועל לוחש: "שרה פתיה, איפה אריאל עכשיו? איפה אריאל יהיה בעוד שבוע? ילדה פתיה, עיזה ששרה."

 

"יוהנס," אני אומרת, "אריאל מחכה לי בבית. אולי קר לו, אולי הוא רעב, אולי הוא לא מרגיש טוב, אתה הרי יודע שהוא חולה, אני צריכה ללכת אליו…" קולי גווע כי אני רואה את השועל הלבן מתמוטט מולי, קורס על שלוש הרגליים שלו. נופל ולא קם.

אבל הוא ממשיך ללחוש. "עוד שבוע," הוא לוחש אלי.

יוהנס מחבק אותי חזק. ברגע של צלילות אני לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות שיש לו מספיק ידיים גם כדי לחבק אותי בשתיים מהן וגם כדי להחזיק את המטריה. איך זה שלו יש שלוש ולאריאל יש רק אחת? אולי הוא זה שלקח לאריאל את היד? אני נאבקת להיחלץ ממנו. מפחדת ממנו.

במשך חמש שנים תמימות הסרטן של אריאל היה בנסיגה. הוא הוגדר כנס רפואי, הוא נסע לטייל, הוא התחתן, אחר כך הסרטן חזר.

פרוגנוזה לא טובה, אמרו הרופאים, חודש, אולי חודשיים, אמרו הרופאים, אין כבר מה לעשות, אמרו הרופאים.

אני זוכרת את הלילה האחרון, אני זוכרת את חדר הציפורים ואת הנמר הצבעוני, אני זוכרת הכל.

השועל הלבן כבר קרח לגמרי, הוא מוטל על המדרכה המאפילה, מעליו מתעופפת ציפור, לבנה אף היא.

"בשנה שעברה," אומר לי יוהנס, "היית לבדך. אף אחד לא שמר עלייך, לא פלא שכל זה קרה, מזל שהיה שם מישהו שראה אותך מתחילה לחפור ועצר אותך בזמן. אבל השנה זה לא צריך להגיע לזה. אני איתך. אני אהיה איתך. אני אציל אותך."

"אתה לא יודע, הרוזן דה גרייה," אני אומרת לו " שאתה לא יכול להציל אף אחד? לא הצלחת להציל את מאנון, הייתי מצפה שתלמד מזה איזשהו לקח."

"לפעמים באמת אי אפשר," הוא אומר לי ובקולו עדינות שאין לה קץ. "כשמישהו חולה כל כך כמו שאריאל היה חולה, באמת אי אפשר להציל אותו. אבל אותך אני יכול להציל אם רק תתני לי."

"לא יכול להיות שיהיה כאן סוף טוב שכזה," אני אומרת לו, " אנחנו שרים אופרה יוהנס, שנינו יודעים איך נגמרים סיפורים. ובכלל," אני עוצרת כי את המילים שיש לי לומר אני עוצרת כבר זמן רב כל כך ואולי הגיע הזמן לומר אותן, "לא יכול להיות שאני אחיה במקומו. הוא זה שצריך לחיות ואני יכולה לעזור לו בזה. ואיך ייתכן שאני אמשיך בעולם בו הוא נגמר? אתה לא יודע.." אני מרגישה את הדמעות, כהות וחריפות, "אתה לא יודע דבר."

בהוספיס בתל השומר אריאל התיידד עם בחור שגסס מסרטן בלבלב. כשהייתי באה לבקר אותו הוא היה יושב עם יואב, כך קראו לבחור ההוא, ומסרב לדבר איתי או אפילו להסתכל עלי. "לכי הביתה," הוא היה אומר לי, " אין לך מה לחפש כאן."

"אלה תסמינים נוירולוגיים," אמרו הרופאים, "הוא מלא בגרורות, כל מערכת העצבים שלו פגועה, אל תיקחי את זה באופן אישי." אמרו הרופאים.

"לכי הביתה," אמר לי אריאל בלי להסתכל עלי.

פעם אחת כשהייתי בת ארבע הוא הביא לי במתנה גור כלבים שמצא ברחוב. כלבלב קטן וחום, עם אוזניים שמוטות ויבבות קורעות לב. "קראתי לו פוקסי," הוא אמר, " הוא בשבילך." הוא ליטף את פוקסי הקטן וראיתי כמה קשה לו לוותר עליו ולהעביר אותו אל ידיי בת הארבע השמנמנות והגמלוניות שלי. " הנה קחי," הוא אמר והמשיך ללטף אותו, "הבאתי אותו לך. הוא יהיה כלב השמירה שלך. הוא ישמור עלייך שלא יאונה לך כל רע מעכשיו ועד לעולם." הוא חייך אלי והעביר בהדרת כבוד את הכלבלב הקטן אל ידיי המושטות.

בהוספיס בתל השומר אריאל אמר לי, " אני לא יודע מי את בכלל," והסתובב אל יואב ואחז בידו.

"אל תיקחי את זה אישית," אמרו הרופאים, " זאת תופעה מוכרת בשלבים כאלה של המחלה. כדאי שתשלימי עם המצב כי זה לא עומד להשתנות."

"תקשיב," אמרתי לשועל הלבן שהיה מוטל מתנשף וקירח על המדרכה הרטובה. " אולי רק אנסה ללכת אל יוהנס הלילה. אריאל יסתדר בלעדיי לילה אחד, נכון?"

השועל הנהן בראשו. גם אני הנהנתי. גם יוהנס הנהן.

כפות רגליי היו רטובות בתוך הנעליים, בדיוק כמו לפני שנה פחות שבוע, ביום ההוא בו ניסיתי לחפור באדמה הבוצית. ביום בו אחזו בי בכוח והוציאו את המעדר מתוך ידי.

כל שנה ביום הזה יהיו כפות הרגליים שלי רטובות. את זה ידעתי לבטח.

התחלנו ללכת יוהנס ואני לכיוון הרכבת התחתית. "אנסה ללכת אל יוהנס הלילה," אמרתי אל השועל שעוד דידה מאחורינו. "אנסה הלילה ונראה מה הלאה."

כפות רגליי הרטובות, ואני צומחת מתוכן. שרה פתיה. עיזה ששרה.