בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / אני רוצה לכתוב על החמור
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

אני רוצה לכתוב על החמור

אני יודעת שקורות מהפכות ושצריך לכתוב עליהן, ובאמת שאני רוצה, כי מהפכות בדרך כלל מעניינות אותי יותר מהרבה דברים אחרים, אבל אני לא יכולה לכתוב עליהן כרגע כי אני חייבת לכתוב על החמור.

אני מתנחמת בכך שהמוני אנשים אחרים כותבים על המהפכות ועושים מהפכות, ואני יכולה להרפות.

 

החמור

 

בברלין לא הפסיק לרדת גשם. ישבתי בבית קפה ואיש אחד במעיל גדול ומסורבל עמד במשך שעה והביט בי. לא ידעתי מה הוא רוצה. הוא הפחיד אותי. בכל פעם שנעצתי בו מבט זועף הוא זז כמה צעדים ואחר כך נעמד והמשיך להביט בי.

זה היה אחר הצהריים הראשון שבו הייתה איזושהי הפוגה מהגשם. ישבתי בבית הקפה וניסיתי לכתוב, אבל האיש הזה עמד והסתכל עלי ולבסוף קמתי והלכתי.

אחרי כמה צעדים הבטתי לאחור וראיתי שהוא הולך אחרי.

הסתובבתי והלכתי ישר אליו. "מה אתה רוצה?" אמרתי לו בקול רם, כמעט בצעקה, "אתה עוקב אחרי!"

הוא הפחיד אותי. הייתי בעיר זרה שיורד בה גשם, לבדי, וגבר במעיל גדול ומסורבל הסתכל עלי במשך שעה שלמה ואחר כך עקב אחרי.

"מדמואזל," הוא אמר, "את מדברת צרפתית?"

"לא!" צעקתי, "מה אתה רוצה?"

"את כל כך יפה," הוא אמר באנגלית עילגת, "למה את לא רוצה אותי?"

"לא!" צעקתי עליו והרמתי את ידי, כמו מנסה לעצור אותו, כמו ילדים במשמרות הבטיחות שמסמנים למכוניות לעצור ביד פתוחה לרווחה.

הסתובבתי והמשכתי ללכת. התחיל לרדת גשם. גשם חזק, ונעמדתי בפתח של בניין כדי לא להירטב.

לפתע הוא היה שם שוב לידי, הגבר במעיל הגדול. יכולתי לראות כמה הוא צעיר.

"את יפה," הוא אמר שוב, " למה את לא רוצה אותי? למה?"

"אני נשואה!" צעקתי עליו והראיתי לו את הטבעת שעל אצבעי האמצעית, טבעת שאין כל דמיון בינה לבין טבעת נישואים. "יש לי ילדים!" צעקתי עליו.

"לא ידעתי," הוא אמר.

הוצאתי במהירות את המטריה שלי מהתיק והלכתי. מהר, בלי להסתכל לאחור.

כשהגעתי לדירה בה שהיתי נעלתי את הדלת ונכנסתי למקלחת. בזמן שהתרחצתי שמעתי צלצולים בדלת. צלצול אחד ואחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד צלצולים רבים.

אחר כך הצלצולים פסקו.

יצאתי מהמקלחת וייבשתי את שיערי.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שמתי דיסק של ג'ואן באאז שרה את השירים שהייתי שומעת בילדותי.

הרגשתי אבודה.

למה לא רציתי אותו? לא ידעתי. אולי בגלל המעיל. אולי בגלל שעמד והביט בי שעה שלמה ואחר כך הלך אחרי. אולי בגלל שהבהיל אותי. אולי בגלל שעוד לא נרפאתי מהדברים שצריך להירפא מהם.

למחרת זרחה השמש והחלטתי ליהנות מהיום.

הלכתי למוזיאון שיש בו תערוכה של מאטיס ופיקאסו. ישבתי ליד הנהר, כתבתי בקדחתנות ושמעתי מוזיקה. הלכתי שעות על גבי שעות לצד הנהר ושמחתי מאד.

בערב החלטתי לנסוע לפרנצלאוברג לאכול ארוחת ערב בכיכר קטה קולוויץ.

כשעליתי מהרכבת התחתית ראיתי את החמור.

הוא רבץ על גבי ספסל בשדרה מוזנחת למדי. עין אחת הייתה חסרה לו אבל פרט לכך הוא היה מושלם. חום וענקי ומושלם. עשוי פרווה רכה, שוכב על הספסל בשדרה בשקט מופתי. בשלווה.

נעמדתי והבטתי בו. הוא הילך עלי קסם.

הוא היה כל כך גדול ושלם, כל כך לא במקומו ועם זאת לגמרי במקום.

צילמתי אותו. דיברתי אליו בשקט. אהבתי אותו.

פעם הוא היה שייך לילד או ילדה, אבל עכשיו הוא שייך לשדרה, לעיר, לעולם, לעצמו. עצמאי לגמרי, לבד וביחד עם העיר כולה.

הבטתי בו וידעתי שהחמור הזה הוא בן דמותי בעיר הזאת. הוא ואני דומים כל כך. גדולים ושלמים. לבד וביחד. שייכים לעצמנו ולעיר.

אחר כך אכלתי ארוחת ערב במסעדה צרפתית שבה טבח שמקציף את כל המנות.

אכלתי מרק פטריות מוקצף, וכדורי סלמון שעליהם רוטב חרדל מוקצף, וקינוח שהיה לא אחר מאשר לחם מטוגן, כמו של ימי שבת בבוקר, עם שמנת מוקצפת מעליו.

שתיתי כוס יין מבעבע והייתי גדולה ושלמה ומאושרת.

כשחזרתי אל הרכבת התחתית ראיתי אותו שוב, את החמור. הוא כבר לא שכב אלא ישב כשפניו אל גב הספסל, מביט אל מעבר לשדרה, רגליו מקופלות תחתיו והוא נראה כמהרהר.

שוב צילמתי אותו ודיברתי אליו וידעתי שהחמור הזה עשה עבורי חסד בעיר הזאת שבה גברים במעילים גדולים מביטים בי והולכים אחרי, שבה אני לא מבינה כמעט אף מילה שנאמרת, שבה יש נהר שמערפל לי את כל החושים, שבה אני רוצה לראות הכל ולעשות הכל ולרקוד ולשיר ולחיות כל כך הרבה עד שאין מקום.

נפרדתי ממנו. הודיתי לו.

בלילה ההוא ישנתי היטב. הדלת הייתה נעולה, ואני הייתי צפונה לבטח בתוך השמיכה, והיה לי נעים וחם וידעתי שאוכל לחזור הביתה בידיעה שהספקתי לעשות את כל מה שרציתי, גם אם לא עשיתי מאום.

 

8 תגובות

  1. אליענה, לאחרונה אני מבקר לעתים רחוקות במטע ולמקרא הסיפור שלך, אני מצטער שכך

    יופי של סיפור. מאלה שנשארים הרבה אחרי שהמהפכות נשכחות

    • אליענה אלמוג

      תודה רבה אהוד. גם אני לא מגיעה לכאן הרבה ובדיוק עכשיו קראתי את השירים שפרסמת ואהבתי, בעיקר את השיר הראשון, ומזל טוב ליומולדת…

  2. לא עדיף היה לומר לא בנימוס שיש לך בנזוג? ומה הקטע עם החמור המעפן הזה?
    יאללה תמצאי אהבה ותשתכרי נראה לי שאת ברלין פיספסת בגדול!

  3. ספור יפה הממחיש את אווירת הניכור בעיר הגדולה : האיש עם המעיל הגשם היורד, הלבדיות – ממש חשים את האווירה ומטיילים איתך שם.
    החמור יוצר איזושהי חמימות אנושית
    יש בו גלמודות של טבע שנשכח שנדחק הצידה בעיר הגדולה השוצפת
    אוהבת את כתיבתך

  4. איריס אליה כהן

    יש משהו בקצב הסיפורים שלך, אליענה מתוקה, שאי אפשר לעזוב ולהניח. קראתי את הסיפור לפני יומיים, ושבתי כדי להגיד לך את זה. חזקי ואימצי, חיבוק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג