בננות - בלוגים / / אני והדוכס החיוור בפנימית ט
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

אני והדוכס החיוור בפנימית ט

זאת לא הפעם הראשונה שדיוויד בואי מציל אותי.

אני זוכרת את הפוסטר שלו מביט אלי מעל גבי קיר החדר  שלי כשהייתי בת 14, 15, 16. הפנים היפהפיים שלו  העניקו לי שלווה ונחמה כבר לפני כל כך הרבה שנים.

יש משהו סוריאליסטי בלשבת במיטה במחלקה פנימית ט באיכילוב, אנטיביוטיקה מטפטפת לאיטה אל תוך הוריד שלי, ואני קוראת את הביוגרפיה של הדוכס החיוור והרזה שכתב מארק ספיץ.

סוריאליסטי כי בדיוק כשבואי מקשיב לראשונה לוולוט אנדרגראונד, אצלי מודדים חום, וכשהוא רואה לראשונה את סיד בארט פורט על הגיטרה באמצעות מצית הזיפו שלו, מוציאים לי את המחט מהוריד.

בואי מגלה את העולם ובונה את עצמו כאחד המוסיקאים החשובים בהיסטוריה של המוסיקה ואני מתפללת למכתב שחרור שיחזיר אותי הביתה, שם אוכל לשבת במרפסת בלילה ולהקשיב לשירים המופלאים שלו.

אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו כאן בפנימית ט.

ולא שכל כך נורא, האחיות נחמדות, גם הרופאים, גם שכנתי לחדר מתוקה מאד, ואני נמצאת כאן בסך הכל בגלל איזה זיהום מוזר ביד שמאל שלי ומקבלת כמויות אדירות של אנטיביוטיקה, שום דבר מסובך או מסוכן. סתם מטרד.

אבל השהייה כאן למשך שלושה ימים ושני לילות במחיצת דיוויד בואי המחייך אלי מעל עטיפת הביוגרפיה שלו הזכירה לי את הדבר שאני נזכרת בו בכל פעם מחדש. איך מוזיקה היא הכל.

כמובן שכשאני כאן אני קודם כל יודעת שבריאות היא הכל. אבל אחרי הבריאות באה  המוזיקה.

כבר ימים שאני חיה על you and who's army  של רדיוהד לארוחת בוקר צהריים וערב. בשבוע שעבר במופע לכבוד שנה לקפה גיברלטר נהרסתי כשמוריס אל מדיוני ניגן ביד אחת ואחר כך כשעלה לבמה נינו ביטון עם השיער הכסוף שלו והצלילים הכבדים, הנכנסים אל תוך הוריד לא פחות מהאנטיביוטיקה שלי נהרסתי עוד יותר.

אני יודעת שיש אנשים שלא מרגישים ככה בקשר למוזיקה. יודעת אבל לא מבינה.

אולי זה גם בגלל שבגילי שהוא כבר לא גיל ההתבגרות ולא קרוב לשם, אני עדיין גרופית בנשמה, ונהנית מכל רגע של זה. זה גורם לי אושר.

לקרוא את הביוגרפיה של בואי, עם כל השמות האלה של הלהקות שגדלתי עליהן, שעיצבו את מי שאני לא פחות מהספרים שקראתי, מהסרטים שראיתי, מהחברים שהיו לי. להיחשף אל הסיפור הזה של הרוק אנד רול, אל דמותו שתמיד הייתה אניגמטית ומושכת עבורי. איזה תענוג.

לפניי כמה ימים ישבתי בערב במרפסת שלי שהופכת אט אט להיות הפינה החביבה עלי ביקום ושמעתי את אביב גדג' שר "אני צריך אותך".

זה היה לפני שהיד השמאלית שלי התנפחה ולפני שהופיעו עליה כתמים אדומים וחומים וצהובים, ולפני שהגעתי באמצע הלילה לחדר מיון מלא בשיכורים מעולפים (ככה זה כל יום שישי, אמר לי חטיב, האח המקסים שעבד שם).

אז ישבתי במרפסת, הקשבתי לרדיוהד ואחר כך לאביב גדג'. הוא שר:

"אני צריך אותך

צמא ורעב על אדמה שחורה

ואי אפשר לחזור להתחלה.."

ואחר כך:

" וזאת הפעם האחרונה שאני הולך לישון עם בטן חתוכה וגוף שבור"

חשבתי על זה שזה בדיוק מה שמוזיקה עושה לי. היא חותכת לי את הבטן ושוברת לי את הגוף אבל גם מרכיבה הכל בחזרה יחד.

כשהתאשפזתי בפנימית ט השעה הייתה ארבע בבוקר. בערך בשש הגיעה אולגה האחות ומצאה אותי ממררת בבכי.

"מה קרה?" היא שאלה אותי.

"אני רוצה להיות בבית," אמרתי לה.

"למה בבית?" היא אמרה, "מה רע כאן? תראי איזה חדר יפה יש לך ואת יכולה לנוח כמה ימים, צריך לטפל ביד שלך, זאת היד שלך, לא חבל עליה?"

והיא צדקה כמובן. נחתי כמה ימים, טיפלו ביד שלי, וזאת הרי היד שלי וחבל עליה. אמנם החדר לא היה יפה כל כך, אבל המוזיקה הייתה יפה כתמיד, ותהיה תמיד. וזאת ידידיי, נחמה גדולה מאד בעולם הזה.

 

4 תגובות

  1. שלום אליענה.
    באתי להשלים. אף על פי שלא ממש רבנו.
    אבל הייתי בלתי נסבלת ואני יודעת את זה עכשיו. מאחלת לך החלמה מהירה. ושהמוזיקה לא תשבור לך יותר מדי דברים בגוף ושהשבור זה מכבר יתאחה. פוסט מקסים ואת מוזמנת אלי לבלוג להעביר ביקורת בלי כל חשש אבל אל תשכחי גם להחמיא קצת לפעמים כי אי אפשר בלי זה. בדיוק לפני כמה ימים עמדתי מול חלון ראווה של צומת ספרים ושקלתי אם לקנות את הביוגרפיה הזאת של בואי. החלטתי לחסוך ואני קצת מצטערת. בזכותך, הדבקת אותי בקדחת המוזיקה. החלמה מהירה!
    שרה

    • אליענה אלמוג

      תודה שרה! בכלל לא רבנו והכל בסדר גמור:)
      אהבתי מאד את השיר האחרון שפרסמת, אגיב אצלך בבלוג.
      אני שמחה להדביק אותך בקדחת המוזיקה היא קדחת מענגת, ואם יש לך איזשהם סנטימנטים אל הדוכס החיוור אני ממליצה מאד מאד לקרוא את הביוגרפיה שלו.

  2. אליענה יקירה ,נגעת בי עם המוסיקה שלך את מטיבה לפרוט על נימים דקות כשאת מתארת אותה
    החלמה מהירה ,נשמה גדולה שכמותך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג