בננות - בלוגים / / הסיפור על בני הנהג
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

הסיפור על בני הנהג

הסיפור על בני הנהג

 

היא הרגישה כל כך צעירה. צעירה בכל המובנים שיכולים להיות למילה הזאת, או בעצם בעיקר במובנים הלא חיוביים של המילה. צעירה. פעורה. נאיבית. לא מבינה חצי ממה שקורה סביבה.

ומה קרה סביבה? בסיס צבא גדול. בסיס הדרכה, עם חיילים צעירים עטויים בשרוכים בכל מיני צבעים, חיילים קצת פחות צעירים שמדריכים אותם ומלמדים אותם דברים שהיו עלומים ונסתרים מעיניה, טבחים, רסר"ים, מפקדים, שקמיסטים, מרפאה עם חובשים, היא ושתי החברות שלה שהיה להן משרד משלהן והיו עסוקות כל הימים והלילות בלהמציא חוויות חינוכיות לחיילים, טיולים, ערבי תרבות, מורשות קרב.

היו שם גם נהגים.

היא הרגישה צעירה כל כך. התלתלים שלה אסופים בקוקו הדוק על ראשה. הגוף שלה אסוף במדי חקי הדוקים על עורה. עור פניה אסוף בתוך הנקבוביות הצרות והמבוהלות שלה, מחשבותיה אסופות בתוך מוח שאין לו מנוחה. רגשותיה אסופים בתוך לב שעומד להתפקע.

צעירה.

שנתיים שלמות בבסיס הצבאי הזה.

פעם אחת מתאהבת בנמרוד שהוא מדריך ספורט ויש לו גוף של גבר מהסוג שמעלם לא העזה אפילו לחלום עליו. הם מנגנים ביחד בגיטרה. מתים על דני רובס והולכים לראות אותו מופיע. הם ידידים טובים, אבל בסתר היא רוצה שהגוף שלו יגע בזה שלה.

פעם אחת אחד המכונאים יושב מולה בארוחת הערב ואומר לה- "את איתי הלילה" והיא מסמיקה ולא יודעת מה לומר ואחר כך במשך שבועות הוא מחזר אחריה בעדינות וגמלוניות והיא מסרבת ומסרבת עד שהוא מתייאש.

פעם אחת אחד הקצינים מבקש לבוא לקחת אותה מביתה בשבת בשש בבוקר כדי לטייל יחד בנחל הזאכי. הוא רוצה שתיקח את חייליו לטיול בנחל הזה, והוא מגיע עם הג'יפ שלו בשש בבוקר בשבת. הם נוסעים לצפון. היא שקטה מאד ועייפה. מכנסיה קצרים ורגליה נשרטות מהקוצים דרכם הם עוברים אחרי שהלכו לאיבוד בדרך. שריטות דקות וארוכות מעטרות את שוקיה. בדרך חזרה היא נרדמת במושב שלידו. הוא מניח לה לישון כל הדרך חזרה לתל אביב ולא מנסה ולו פעם אחת לגעת בה למרות שעיניו משוטטות עליה כל העת ברעבתנות  מהולה בעצב.

רוב הימים היא מסתובבת בבסיס. מנחה ערב תרבות לחיילים שלומדים להיות טכנאים, מקרינה סרט לחיילות שלומדות משהו שמתואר במילה שיש בה ראשי תיבות מסובכים. בכל שבוע היא יוצאת להדריך טיול אחד לפחות. לובשת שוב את מכנסיה הקצרים, הולכת בראש קבוצת החיילים, מספרת להם בהתלהבות אנקדוטות היסטורית, אנקדוטות ארכיאולוגיות, סיפורים על עצים ושיחים.

צעירה כל כך.

יש לה כל מיני חלומות על העתיד. אף אחד מהם לא בהיר ואין להם צורה. רק רצף של תשוקות ומשאלות שמאיימות להתפרץ מתוך החזה שלה שנתון בגופיה לבנה מתחת לחולצת החאקי.

היא לא מרגישה פופולרית במיוחד בבסיס הזה. היא לא מהחיילות המגניבות האלה שכולם מסתכלים עליהן בהערצה. שמעשנות מאחוריי הצריף של הרס"ר, או יושבות בגופיות בחדר המבצעים. היא יושבת לפעמים במרפאה ומדברת עם בועז החובש. היא מדברת הרבה עם החברה הטובה שלה. הן ישנות יחד באתו חדר ומדברות אל תוך הלילה.

היא הייתה רוצה מאד להיות כבר אישה, אבל היא לא בטוחה שהיא יודעת מה זה בעצם להיות אישה. נדמה לה שהפתרון לכך טמון בצנצנות של קרמים לפנים ובקבוקים של מי פנים וחלב פנים וקצף אמבטיה. אבל גם כשהיא מרוקנת לגמרי את הצנצנות והבקבוקים היא לא מוצאת בהם את מה שביקשה.

הכי היא אוהבת לטייל במדבר. שם, כשהיא נעה בין החול והסלעים, כשהיא מחפשת בעיניה יעלים ושפני סלע, כשהיא מחפשת בליבה נמרים, כשהיא מרגישה את החום של היום ואת צינת הלילה, כשהיא נזכרת בספרים שקראה על המדבר, כשהיא  מטיילת שם עם גברים צעירים כשבתוכה הידיעה של כל נגיעה שהייתה רוצה לגעת בהם, של כל נגיעה שהייתה רוצה שיגעו בה, אז היא שלמה ומאושרת.

היא אומרת לעצמה שכשיגיע השחרור תלך לגור במדבר.

היא רוצה להיות האישה שהולכת לגור במדבר. היא יודעת מה זה מדבר. יודעת מה זה לגור, יודעת מה זה ללכת. לא יודעת מה זאת אישה.

שבועיים לפני  השחרור, היא יוצאת לטיול הכנה בכרמל. הם ארבעה במכונית. היא- יושבת שקטה במושב שליד הנהג, במושב האחורי אורן ומשה, שניהם מדריכים שהיא אוהבת, מעריכה. הם מיודדים. את אורן חשוב לה במיוחד להרשים.

ליד ההגה יושב בני הנהג.

בני הנהג חדש בבסיס, ולמרות זאת כבר יצא לו שם של מסוכן. משוגע קצת. בלתי צפוי.

למרות שאינה יודעת מה זאת אישה, היא יודעת בוודאות שבני הנהג הוא גבר.

הוא גבוה מאד וחסון, והאיברים הארוכים שלו מתפזרים במושב הנהג. הידיים שלו נוגעות בהגה, ברדיו, במוט ההילוכים, בפנים שלו, נדמה שהן זזות כל הזמן.

גם הרגליים שלו זזות. נוגעות בדוושת הגז, בברקס, בקלאץ', מתופפות איזה קצב שאיש לא שומע מלבדו. הכל בו ארוך ומוצק. פנים ארוכים ומרובעים. עיניים בהירות מתרוצצות.

הוא מביט בה מזווית העין. נוהג במהירות רבה. כמעט בפראות. יש משהו מבוהל בתוך המכונית.  פתאום היא מבינה שאורן ומשה מפחדים ממנו.

הוא מתחיל לדבר איתה.

אורן מבקש ממנו לנהוג יותר לאט והוא מתעלם ממנו וממשיך לדבר אליה.

שואל אותה שאלות.

היא עונה לו בהסתייגות. בהתנשאות. בקול של זו שיודעת שהיא טובה יותר. זו שיודעת היא שייכת אל אלה שיושבים מאחור, ולא אל זה שיושב קדימה.

הוא מביט בה בבוז. היא יודעת עמוק בפנים שהרוויחה את הבוז הזה ביושר.

הוא שואל אותה אם היא מכירה את התקליט החדש והראשון של זמר עלום שם. אביב גפן קוראים לו. היא מכירה והוא מתחיל לשיר לה את אחד השירים.

"שנינו שווים, פחות או יותר"

הוא שר לה

"רק לך יש עוד טמבל ששונא לדבר,

ואהבתי אותך והלכתי ממך

נתת לי הרגשה שאף פעם לא נתראה.

אוהב אותך אך את לא מאושרת…"

הוא שר לה. הקול שלו יפה, ובבטן התחתונה שלה משהו מתחיל להתעורר. להתמרד.

משהו זז בתוכה. נע בפנים כמו עובר שמתחיל לפתע לבעוט. משהו בועט בה. מבפנים החוצה.

בני הנהג מרגיש את הבעיטה הזאת ומביט בה בתמיהה. חוטים לא נראים נמתחים מתוכו ויוצאים אליה. נוגעים בעור המבוהל שלה.

"מה את הולכת לעשות אחרי השחרור?" הוא שואל אותה.

והיא מוצאת את עצמה מדברת אליו. מספרת לו שכל מה שהיא רוצה לעשות בעצם זה לקרוא ספרים טובים ולראות סרטים טובים ולשמוע מוזיקה טובה ולמלא את עצמה בכל הדברים הללו שממלאים אותה ומרגשים אותה.

הוא שואל אותה איזה סרט היא הכי אוהבת, והיא מספרת לו על מלאכים בשמי ברלין.

"זאת הפעם הראשונה שאני שואל אותך משהו ואת עונה לעניין." הוא אומר לה.

ניכר שהוא מרוצה.

הוא נוהג בפראות. משה ואורן מבקשים שיאט. דורשים. אבל נדמה שהם בכלל לא שם. הוא בכל אופן מתעלם מהם לגמרי ומגביר את המהירות. הוא שר. הוא מדבר בקול רם. הוא מסתכל עליה ובעיניים שלו יש משהו שהיא לא מכירה.

בדרך חזרה לבסיס הוא ממשיך לנהוג בפראות. אומר דברים שמביכים את שלושתם.  איש לא מדבר במכונית חוץ ממנו.

היא יודעת שאם עד הנסיעה הזאת היא הייתה איתם, הייתה חלק מהם, עכשיו היא כבר במקום אחר. היא מרגישה שמבטיהם דוקרים את גבה בהאשמות של בגידה. של עלבון. של הידיעה שהחוטים שיוצאים ממנו מושכים אותה אל תוכו, ויש לו משהו שהם לא מעזים להוציא מעצמם, והם בזים לו. בזים לה.

הוא עומד ברמזור אדום ומסתכל עליה.

"למה שלא תבואי אלי הביתה," הוא אומר לה, " ונזדיין?"

היא ממלמלת איזה סירוב קטן.
"כדאי לך," הוא אומר, " אני אזיין אותך חמש שעות רצוף."

במושב האחורי יש תזוזות מהוסות. משהו קורה שם.

בני הנהג מדבר בקול רם.

"חמש שעות רצוף?" היא שואלת בנימה שמנסה להיות סרקסטית, לעגנית.

"בטח," אומר לה בני הנהג, " נעשה כמה מספרים, את תיהני מזה."

הוא ממשיך ומספר לה מה יעשה לה. כמה היא תהנה. כמה טוב יהיה לה.

"אני אזיין אותך חמש שעות רצוף," הוא אומר לה, " נעשה כמה מספרים," הוא אומר לה.

במושב האחורי לא שקט, אבל גם לא רועש.

במושבים הקדמיים בני הנהג מדבר בקול רם. היא שותקת.

אחר כך הם מגיעים לבסיס והיא יוצאת מהמכונית והולכת למשרד שלה.

יש לה עוד שבועיים בבסיס הזה, ובמשך שבוע שלם היא מסתובבת ומחפשת את בני הנהג. לא באמת מחפשת, כי הלא היא יודעת בדיוק איפה הוא נמצא. הוא נמצא בהאנגר של הנהגים, שם הנהגים כולם יושבים ומעשנים, שותים, מדברים, קוראים עיתוני ספורט, מפליצים, מגדלים זיפי זקן שחורים, מלטפים את אשכיהם השעירים.

היא מספרת על מה שקרה לזוהר, הנהג של השלישה, שהוא עדין נפש ואצילי בעיניה,  ובאותו יום היא רואה את בני הנהג בחדר האוכל והוא אומר לה בטון של נזיפה, "שמעתי שאת מדברת עלי."

"לא, אני לא." היא ממלמלת.

עוד יומיים עוברים עד שנובטת בה ההחלטה.

היא פוסעת במהירות אל עבר ההאנגר של הנהגים. כשהיא פותח את הדלת לכדי סדק, אחד הנהגים פונה אליה והיא מבקשת ממנו שיקרא לבני הנהג.

הוא מגחך וקורא לבני שיבוא.

"אני יכולה לדבר איתך בחוץ?" היא שואלת את בני כשהוא מופיע בפתח.

והוא יוצא ועומד מולה במלוא גובהו ואיבריו הארוכים ארוכים ופניו המרובעים ועיניו הבהירות והסיגריה שהוא מעשן. הוא עומד מולה.

"רציתי לשאול אותך," היא אומרת, "אם ההצעה שלך עוד בתוקף."

בני הנהג נרתע. נבהל ממנה.

היא לא מבינה. האם לא זה מה שהוא רצה? שהיא תסכים? תגיד לו כן? תבוא אליו הביתה כדי שיזיין אותה חמש שעות רצוף?

אבל בני הנהג נרתע ממנה. הוא לוקח שאיפה מהסיגריה. מתרחק ממנה.

"לא" הוא אומר. כמעט ממלמל. " לא בתוקף." והוא נכנס בחזרה להאנגר של הנהגים ומשאיר אותה עומדת שם.

היא מסתובבת והולכת חזרה אל המשרד.

היא לא מבינה כלום.

היה נדמה לה שסוף סוף הבינה מה זה אומר להיות אישה. הבינה שהתשובה אינה טמונה בצנצנות קרם פנים, שהתשובה טמונה בהחלטה הזאת שלה. בידיעה שלה שזה מה שהיא רוצה. ביכולת שלה לבוא ולבטא את הרצון הזה.

היא דמיינה איך תבוא אליו. איך ישמח בה. איך יחבק אותה בזרועות הארוכות האלה שלו והיא תרגיש את חלציו נלחצים אל אלו שלה. איך יכתוב על פתק את כתובת הבית שלו. איך תבוא אליו. איך יזיין אותה חמש שעות רצוף. איך יעשו כמה מספרים. איך תהיה שמחה.

אבל במקום זה היא חוזרת למשרד שלה. נותרו לה רק כמה ימים בבסיס והיא מקבלת רשות לבוא בבגדים אזרחיים.

יומיים אחר כך הוא רואה אותה בג'ינס שלה ובגופיה הלבנה. "את נראית טוב באזרחי" אומר לה בני הנהג.

ביום האחרון היא לובשת שמלה. היא עורכת שתייה לפרידה. והוא עובר לידם, ליד כל המדריכים, טכנאי המחשבים, החובשים והרופא. הוא לא מוזמן. הוא עובר ועיניו לא מרפות ממנה, והשמלה שלה נמצאת שם רק עבור עיניו, אבל הוא ממשיך ללכת ולמחרת היא בבק"ום. משתחררת.

למדבר כבר לא הלכה. לא חייתה שם. דברים אחרים לגמרי קרו.

שלוש או ארבע שנים אחר כך, כשהסתובבה במסדרונות בית חולים השרון, שם סבתה האהובה עליה כל כך הייתה בימיה האחרונים, פתאום היא ראתה אותו. את בני הנהג.

הוא ניגש אליה. הם דיברו. סיפרה לו על סבתא שלה. סיפר לה על אמא שלו שעוברת ניתוח.

יכלה לראות את הבדידות שלו. את המצוקה. יכלה לראות את מה שנרגע בו. או אולי הובס.

יכלה לראות את התבוסה שלו.

אבל מתחת לתבוסה זה היה הוא. בני הנהג. אותם אברים ארוכים. אותם חוטים שיוצאים ממנו.

נפרדו בנימוס. איחלה החלמה מהירה לאמא שלו.

הסתובבה והלכה ממנו.

ובבטנה אלפי יתושים רוחשים, מזמזמים, קורעים בבשרה. הבעיטה הנושנה בועטת שוב.

איך אמר לה את כל המילים האלה שאמר לה.

היא מרגישה שהפסידה משהו כל כך חשוב. כל כך בסיסי במה שיכול היה להפוך אותה לאישה שהיא משתוקקת להיות.

היא מרגישה ששום דבר לא יפצה על ההפסד הזה.

וכל השנים, כל השנים היא ממשיכה להתהלך עם הבעיטה הזאת בבטן. הזמזום הזה של אלפי יתושים.

"ההצעה שלך עוד בתוקף?" היא רוצה לשאול אותו.

היא רוצה לשאול את בני הנהג.

 

 

11 תגובות

  1. מירי פליישר

    נפלא אליענה!

  2. סיפור יפה ורגיש אליענה
    היא כל הזמן רצתה לדעת איך זה להיות אשה

  3. איציק אביב

    רגיש בתוכנו ובאופן כתיבתו. גם קולח בקריאה.
    חלק מהתחושות והמחשבות שלה, לטעמי לא הייתי כותב במפורש כל דבר, אלא לתת לקורא לחוש זאת גם מבלי לומר שכך היא חושבת ומרגישה.
    סיפור יפה.

  4. לבנה מושון

    סיפור מעניין, אפשר להתחיל אותו: שבועיים לפני השחרור יצאה לטיול הכנה בכרמל… והוא מתהדק מאליו.

  5. רבקה גילעד

    אליענה,הסיפור מקסים.מרגש.חתרני.תחושת האי נוחות עם ה"צעירות",הכמיהה להיות אישה.התחושה שהמעבר,שהמהות בלהיות אישה-טמונים בבחירה.והשבירה הזו,של החברה,של בני הנהג- שהבחירה וההחלטה היא שלו.ותחושת הפספוס.פספוס היא התחושה של הנשים התוהות.כתבת את זה כ"כ נכון.תודה.(נכנסתי בעקבות רוח חדשה ושמחה שמצאתי את הבלוג שלך:-)

  6. היא מרגישה שהפסידה משהו כל כך חשוב. כל כך בסיסי במה שיכול היה להפוך אותה לאישה שהיא משתוקקת להיות.

    היא מרגישה ששום דבר לא יפצה על ההפסד הזה.

    סיפור מאוד יפה אליענה. לא יודעת מה יעשה לקול הגבר הקורא, אבל בקול האשה מתרוצצים באמת אלפי יתושים. פיתוי ואכזבת נצח. ועל מה? נושא נצחי וסיפורים רבים לו, והכאב תמיד פרטי וייחודי, והסיפור שלך נגע בו היטב.

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג