בננות - בלוגים / / סיפור קצר (ואולי לא כל כך, אבל בכל זאת)
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור קצר (ואולי לא כל כך, אבל בכל זאת)

 

 

 

לוטרה

 

שבוע לפני הנסיעה שלי אלון מתחיל להתווכח איתי.

"מה זה צריך להיות הסיפור הזה?" הוא שואל אותי בקול רם, כמעט צעקה, "מה פתאום את עוזבת שתי ילדות קטנות בבית ונוסעת לאיזה אישה שאת אפילו לא מכירה?"

"אני חייבת לנסוע." אני אומרת לו.

התשובה שלי מרגיזה אותו.

"את חייבת להישאר עם הילדות שלך," הוא צועק,  "זה מה שאת חייבת, ואני בכלל לא מתחיל לדבר אפילו על העבודה שלך או עלי. יש לך ילדות קטנות, איזו מין אמא את?"

"אני חייבת לנסוע." אני אומרת לו.

עכשיו הוא כבר ממש כועס.

"דניאלה!" הוא צועק עלי, " תפסיקי עם השטויות האלה! את לא מכירה את האישה הזאת בכלל. מה את מנסה להשיג? את רק מנסה להרגיז אותי."

"אני כן מכירה אותה." אני עונה.

עכשיו הוא מנסה בטוב. אסטרטגיה שונה.

"תקשיבי מותק," הוא אומר לי,  "אני מבין את הקשיים שלך. אולי כדאי שתחזרי לטיפול. אני אשלם. אבל לנסוע לצד השני של העולם לאישה שאת מכירה מאיזו קבוצת תמיכה באינטרנט זה לגמרי מטורף. את בכלל לא יודעת אם זה יעזור לך. ואם היא משוגעת? אם היא תפגע בך? את יודעת טוב מאד איזה נשים מסתובבות בקבוצות תמיכה האלה."

"אני חייבת לנסוע." אני אומרת לו.

הוא מתפוצץ.

"מה זה חייבת?" הוא צורח. אני שומעת את טליה מתחילה לבכות בסלון. תכף עדה תצטרף אליה ואני לא אצליח להרגיע אותן במשך שעות.

"ששש.." אני אומרת לו. אבל הוא לא מפסיק. אני שומעת את הבכי של עדה מצטרף לזה של טליה והולכת אליהן להרגיע אותן.

מאוחר בלילה, כשאנחנו במיטה, כל אחד מעמיד פנים שהשני לא באמת שם, הוא מתחיל שוב לדבר בקול שקט. "תסבירי לי," הוא אומר, ואני שומעת את היבבה בקולו, " רק תסבירי לי. זה כל מה שאני מבקש."

"לא טוב לי." אני לוחשת. קולי כמעט ולא נשמע. "לא טוב לי ואני לא מסוגלת להמשיך ככה אלון. אתה יודע את זה כבר המון זמן. אני חייבת שמשהו יקרה, משהו שבזכותו אני אוכל לחזור אליכם ולחיות אתכם, אבל ככה אני לא יכולה. אני לא יכולה."

"ניסיתי טיפול," אני אומרת לו. " ניסיתי את הקבוצה הזאת באינטרנט. וזה עזר קצת, לדבר עם נשים כמוני, אבל זה לא מספיק. אני חייבת לנסוע."

"אבל מה את יודעת על האישה הזאת?" הוא שואל. " מה את יודעת עליה חוץ מזה שהיא גרה בתוך סירה?"

"אני יודעת שהיא כמוני." אני אומרת לו. " וזה מספיק."

 

 

בשדה התעופה, כשאני מחכה לטיסה, אנחנו מדברות בטלפון. "אני לא מגיעה לאסוף אותך בנמל התעופה," היא אומרת לי. "המכונית שלי התקלקלה." היא אומרת. " תיקחי את האוטובוס הזה לעיר," היא אומרת, " ואחר כך תיסעי ברכבת התחתית ותרדי בתחנה שליד הנהר," היא אומרת, " ואז תיכנסי אל החורש שליד הנהר ותיספרי שבעה בתי סירה. אני בבית השמיני. יש לי חלקת אדמה ליד הסירה. את תראי פרחים ושיחים גדולים של בזיליקום."

"בסדר," אני אומרת לה, מנתקת את הטלפון וטסה במטוס אליה.

במושב שלידי יושב איש שחור גדול כל כך עד שאני מתקשה לנשום. על זרועותיו וכתפיו החשופות קעקועים של חתולים שחורים וכתומים. "מיאו" הוא מיילל אלי כשהוא רואה שאני מסתכלת. אחר כך הוא אומר, "לאן את נוסעת?" ואני מספרת לו הכל. על הזיכרונות, על סימני השאלה, על הכאב שלא מפסיק לרגע, על הילדות הקטנות שלי טליה ועדה,על אלון שלא מספיק כדי להקהות את הכאב, על האישה שגרה בבית הסירה.

"מיאו," הוא אומר כשאני מסיימת לדבר.

אחר כך אני יורדת מהמטוס וגוררת את המזוודה הכבדה שלי לאוטובוס ההוא ולרכבת התחתית ובמעלה שבעה בתי סירה, עד שאני מגיעה אל בית הסירה השמיני.

הסירה גדולה וכהה. שביל מרוצף באבנים לא סימטריות מוביל אליה. אני מבינה רק ברגע ההוא שזו סירה שלא שטה לשום מקום. זהו בית שצורתו סירה ונמצא על פני המים במקום על פני האדמה.

ליד בית הסירה חלקת אדמה לא גדולה. היא יושבת שם בגבה אלי על ספסל שנראה כמו עומד להתפרק בכל רגע.

כשאני פותחת את השער היא מסתובבת אלי ומביטה בי.

שיערה קצר. נראה כאילו גולח במכונה. אפור. עיניה קשות ורכות. פיה מתעקל בחיוך שנדמה לי לגלגני ואצבעותיה מפותלות אלו באלו כמו להקת נחשים.

היא לא קמה לקראתי אלא מחכה שאבוא אליה.

אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט.

"הגעת." היא אומרת.

"הגעתי." אני חוזרת אחריה בשפה שלי.

היא מחייכת אבל עיניה אינן מחייכות.

הערב יורד במהירות והיא מראה לי את בית הסירה.

בפנים קטן צפוף ומחניק. ריח של עץ ושל זיעה, ומשהו טחוב עומד בינינו. ממלא את החלל.

היא מראה לי את המיטה היחידה בבית הסירה. "כאן נישן." היא אומרת לי, ומוציאה מארון הקבוע בקיר שמיכת צמר חומה ומעט מלוכלכת. " בטח יהיה לך קר בלילה."

מאותו ארון היא מוציאה מגבת לבנה.

" את יכולה להתקלח." היא אומרת לי ומובילה אותי בידה אל המקלחת הקטנה.

כשאני עומדת מתחת למים אני שומעת אותה מדליקה רדיו ושרה עם המוזיקה. אני שומעת קומקום שורק. אני שומעת את האוויר יוצא מתוך בלון הכאב שבחזי בשריקה קטנה ודקה. הנה אני יכולה לנשום.

אני יוצאת בשיער רטוב והיא ניגשת אלי וכורכת מגבת סביב שיערי. בעיניה אני רואה את השתקפות פני. חדים ורטובים ומלאים בכמיהה.

היא עוצמת את עיניה ודמותי נעלמת.

היא מוזגת קפה לכוסות זכוכית ואנו יושבות ליד שולחן. היא מדברת.

"אתמול בערב ראיתי כאן  לוטרה." היא אומרת. " היא שחתה ממש כאן, לידנו. אני רוצה לראות אותה שוב. זאת הלוטרה הראשונה שראיתי כאן אי פעם ואני כאן כבר שש עשרה שנים."

"ראית את השיניים שלה?" אני שואלת.

"לא." היא עונה. " למה את שואלת?" היא מסתכלת בי במבט מרוכז.

"השיניים שלה כתומות," אני עונה. " ללוטרות יש שיניים כתומות."

אני רוצה שהיא תאמר משהו. שתעריך את הידע שלי. שתתפעל ממני. אבל היא לא אומרת דבר. היא לועסת את קצה אצבעה. היא לוגמת מהקפה. היא מתבוננת בנקודה לבנה על הקיר הלבן.

"אני רוצה לראות אותה שוב." היא אומרת. "היום כבר מאוחר ואת צריכה לישון, אבל מחר נצא ונחכה לה עד שהיא תבוא."

אנחנו שוכבות במיטה ומחכות לשינה.

היא קרה וקשה כנגדי ושערה דוקר את סנטרי. מדי פעם אני אומרת משהו. היא לא עונה.

עורה קשה וקר. שערה קשה וקר. שדיה קשים וקרים ואני נחפזת להתכסות בשמיכת הצמר.

"אל תזוזי." היא אומרת לי. "תשתדלי לא לזוז."

"את זוכרת?" היא שואלת. קולה קשה וקר. " את זוכרת הכל?" ואני לא עונה.

אני רואה אותה חולמת בשנתה. עפעפיה נעים במהירות ושפתיה נפרדות זו מזו וביניהן נפער חלל כהה. אצבעותיה קפואות. רגליה נכרכות סביבי ואני נרדמת.

 

בבוקר אנחנו יוצאות החוצה לחכות ללוטרה. היא מושיטה לי תפוח ירוק וחמוץ ואנחנו יושבות זו לצד זו ליד המים. רגליה יחפות וציפורניה שחורות מבוץ שהתייבש.

אנחנו מחכות ללוטרה.

אני מנסה לספר לה כל מיני דברים.

"הלוטרה היא חיה מאד טריטוריאלית," אני אומרת לה.

היא מביטה בי. "אני לא רוצה שתיכנסי למחסן שמאחורי הסירה," היא אומרת לי. " אין לך מה לחפש שם. זה מקום פרטי."

"הלוטרה חיה בבדידות," אני אומרת לה.

"הלוטרה שוחה נגד הזרם." אני מוסיפה.

היא מביטה בי בלעג.

בלילה היא מספרת לי שכבר שנים שאיש לא בא לבקר בבית הסירה. שאני הראשונה מזה זמן רב. היא מספרת לי שהעירייה רוצה לפנות את כל בתי הסירה. היא אומרת שלא תתפנה. היא אומרת שיצטרכו להרוג אותה לפני שתלך משם.

בבוקר אנחנו יוצאות לחכות ללוטרה.

"הלוטרה אוהבת לשחק." אני אומרת לה. "לפעמים שתי לוטרות נפגשות זו עם זו ומשחקות ביחד. הן שוכבות על הגב ומתגלשות על גדות הנהר, כמו במגלשה."

"הלוטרות יוצאות החוצה בלילות." אני אומרת לה, " אבל הן עושות את זה רק בגלל בני האדם. כדי שלא יצודו אותן. הן לא חיות ליליות. לא באמת."

"הפרווה של הלוטרה מאד יקרה," אני אומרת לה. " לכן צדים אותן."

היא מושכת בשערי. " בשביל מה את צריכה את כל השיער הזה?" היא שואלת. היא מביאה מספריים גדולים וגוזזת את שערי קרוב לקרקפת. מהשער הגזוז היא קולעת צמה עבה ומכניסה אותה לכיסה.

"את טועה." היא אומרת לי. " הם צדים את הלוטרות בגלל שהן שוחות נגד הזרם. לא בגלל הפרווה שלהן."

 

יום אחרי יום אנחנו מחכות ללוטרה שתבוא. יושבות ליד הנהר. זו לצד זו. הימים חמים ואנחנו מתפשטות מבגדינו ויושבות שם עירומות. אחורי ירכינו מתלכלכים בבוץ שחור שמתיישב גם תחת ציפורני רגלינו וידנו. הבוץ השחור נכנס לחרכי גופנו, צובע אותנו בצבעי הסוואה.

אנחנו יושבות עירומות לצד הנהר ומחכות ללוטרה שתבוא. המים זורמים כהים ועירומים גם הם.

הלוטרה לא מופיעה.

יום אחרי יום המים מלטפים את כפות רגלינו. דגים שוחים למרגלותינו. שמש מחממת אותנו מלמעלה.

אנחנו כבר כמעט ולא אוכלות. מפעם לפעם אחת מאיתנו תולשת איזה עשב מחלקת האדמה שליד הסירה. אנחנו מאכילות זו את זו בעשבים הללו. לפעמים יש להם טעם מוכר.

אנחנו רוכנות אל הנהר וממלאות את כפות ידנו הקעורות במים ושותות.

"ללוטרה יש שיניים כתומות." אני אומרת לה. "הפרווה שלה יקרה מאד."

כף רגלה בועטת בבוץ . על בטנה הלבנה מריחות שחורות של בוץ. אני גוחנת ומלקקת אותו. טעמו מוכר לי.

"מה את זוכרת?" היא שואלת אותי.

"אני זוכרת את הלוטרה." אני אומרת לה. " אני זוכרת איך היא שיחקה על גדת הנהר לפני שהכל התחיל. אני זוכרת אותה שמחה ומשתוללת. מתגלשת על גדת הנהר הבוצית. גולשת אל תוך המים. שוחה נגד הזרם."

"מה את זוכרת?" היא שואלת אותי.

"אני זוכרת את הלוטרה." אני אומרת לה. " אני זוכרת אותה דגה דגים ונוגסת בהם בשיניה הכתומות. אני זוכרת אותה נהנית מהטעם."

"מה את זוכרת?" היא שואלת אותי.

"אני זוכרת את הלוטרה." אני אומרת לה. "אני זוכרת אותה בורחת מבני האדם. אני זוכרת אותה מתחבאת בימים ויוצאת בלילות. אני זוכרת אותה מבינה שבני האדם ציידים. אני זוכרת אותה מפחדת."

"מה את זוכרת?" היא שואלת אותי.

אני לא זוכרת דבר.

 

הלילות קשים וקרים.  מיטתנו מלאה בבוץ שחור שדבק בנו ובשמיכות הצמר בהן אנחנו מכסות את גופינו העירומים והדביקים.

הלילות קשים וקרים. הלוטרה לא מופיעה אפילו בחלומותינו.

אנחנו מחכות לה שתבוא.

 

בבוקר אנחנו יושבות זו לצד זו על גדת הנהר.

"מה אכלת?" היא שואלת אותי.

"השיניים שלך הפכו כתומות." היא אומרת. "מה אכלת?"

גם לשיניים שלה יש גוון כתום. היא מכניסה יד אל תוך מי הנהר וכשהיא מוציאה אותה היא אוחזת בדג מפרפר. היא קורעת אותו בשיניה הכתומות ומושיטה לי חתיכה ממנו.

אנחנו אוכלות.

 

הלילות קשים וקרים. דגים מפרפרים במיטתנו ושיננו הכתומות מתנגשות אלו באלו.

הלוטרה אינה מופיעה.

 

באחד הימים יורד גשם. הטלפון שבבית הסירה לא מפסיק לצלצל אבל נדמה כי אינה זוכרת איך עונים, ואף אני איני יודעת מהו המכשיר הזה. אני יודעת לדוג דגים בידיים חשופות. אני יודעת לקרוע את בשרם בשיניים כתומות. אני יודעת לשתות ממי הנהר. אני יודעת את עורה הקר והקשה. אני יודעת את שיניה. את ירכיה.

אני יודעת לחכות ללוטרה. לצפות לבואה.

באחד הימים יורד גשם ואיש אחד שנראה לי מוכר עומד בשער חלקת בית הסירה.

אנחנו מסתתרות מהצייד. מסתתרות בתוך הנהר. מסתתרות בתוך שמיכות הצמר שבמיטה.

אנחנו יוצאות שוב רק בלילה. יוצאות לצוד לנו דגים. יוצאות לשבת ולחכות.

 

הימים קשים וקרים. אנחנו מתחבאות מהציידים. יוצאות רק בלילה. גופנו צבוע בצבעי הסוואה. פרוותינו קצוצה. שינינו חדות.

בימים אנחנו מתחבאות מבני האדם. בני האדם שהם ציידים ורוצים לצוד אותנו כדי שנהיה שלהם.

בלילות אנחנו יוצאות לצוד ולחכות ללוטרה שתבוא.

כשאני מסתכלת בה אני רואה אותי. הפכנו זהות. יונקים ימיים. אינטליגנטיות כמו דולפינים. שקטות וענקיות כמו לווייתנים.

כשאני מסתכלת בה אני רואה אותי. הזיכרונות שלי הם שלה. גדלנו יחד בנהר.

 

יום אחד באים ציידים רבים.  אנחנו מסתתרות על גג בית הסירה ומציצות עליהם מלמעלה.

הלוטרה לא מופיעה.

בערב הציידים הולכים. רק אחד מהם נשאר. יושב על הספסל הרעוע שליד בית הסירה.

אנחנו רעבות. אנחנו צמאות. השמש חיממה אותנו כל היום,  ועכשיו כשיורד הלילה מתחיל להיות קר והפרווה הדלילה שצמחה על גופינו לא מספיקה כדי לחמם אותנו.

היא מביטה אלי. לדבר כבר הפסקנו. רק נהמות קטנות יוצאות מפינו.

אני רואה איך היא משחררת אותי. נפרדת ממני.

הלוטרה כבר לא תבוא.

"לא." אני נוהמת אליה. "נמשיך לחכות. בסוף היא תבוא."

"לא." אני נוהמת אליה. "הלוטרה שוחה נגד הזרם."

אנחנו יורדות למטה. אנחנו שותות ממי הנהר הכהים. הירח מאיר את הנהר באור חיוור.

כשהיא גוחנת למלא את כפות ידיה במים אני רואה פתאום את הלוטרה שוחה אלינו.

"תראי." אני נוהמת אליה, ופניה מתמלאים בנהרה.

הצייד מתקרב אלינו. הוא מוכר לי מאד.

"בואי." הוא אומר לי בשפתי שלי. זו שאני כבר לא מדברת.

"בואי הביתה." הוא אומר.

הלוטרה שוחה ישר אלינו. פיה פעור בחיוך ושיניה כתומות באור הירח.

אנחנו מחייכות אליה בחזרה.

היא שוחה היישר אלינו ונעצרת לידנו.

"בואי הביתה." אומר הצייד.

"הלוטרה מושיטה לנו את ידה. מלטפת את פרוותינו. היא עולה על גדת הנהר ושלושתנו משחקות יחד. שוכבות על גבינו על הגדה וגולשות אל תוך המים המוארים באור ירח.

"בואי הביתה." אומר הצייד.

כשאנחנו מסיימות לשחק אנחנו שוכבות על הגדה ונושמות אל הירח.

הלוטרה מביטה בנו.

"שלום." היא אומרת לנו.

"בואי הביתה." אומר הצייד.

אני מכניסה את ידי אל תוך המים וכשאני מוציאה אותה יש בתוכה דג מפרפר.

"בואי." אומר הצייד.

כשאני מסתכלת הצידה הן כבר לא שם. הן שוחות נגד הזרם. אני יכולה לראות אותן מרחוק.

אני צועקת אליהן. הכאב מתיישב בבטני כמו אבן גדולה.

"בואי הביתה." אומר הצייד.

אני איני זוכרת דבר.

 

4 תגובות

    • וואו. תגובה ראשונה לסיפור שלי. אני מעריכה את זה מאד.
      ועם זאת, אפשר קצת בשר בתגובה הזאת? מה לקצר? איפה לקצר? משהו?

      • Hi Eliana
        The story is very Flowing
        At first, when I saw it's length I did not think I will read it all
        But as I read, I suddenly found that it ended
        U kept a very good level of mystery and interest
        But, at the end, looking back, I am a bit confused
        I do not know what is it about.. It is an open story

        I think that if it is an open story on purpose, then, indeed it can be shorten
        If u will close it, then the level of interest will then determine if the story would have been long or not

        Yet I liked it.
        Ami.

  1. נהנתי, תודה. אהבתי את תחושת הזרות שנוצרת ומתעבה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג