ביום האחרון שלי בברלין אני יושבת בבית קפה בכיכר סאוויני ומתרגמת.
הכל השארתי מאחוריי.
את הירכיים היפות שלך שכבר איבדו מיופיין בעיני.
את החתול האדמוני שמתכרבל לצידי בלילות.
את החום המהביל שמספרים לי עליו בכל ערב.
את הנשים שאוהבות אותי.
את הגברים שלא.
את הספרים שלי.
את המזגן במטבח שלא מקרר.
כאן, באלמוניות המבורכת הזאת אני יכולה להיות כל אחת.
הולכת ברחוב ומחייכת.
שרה לעצמי ברכבת התחתית.
כורכת צעיפים סביב צווארי. רצה בגשם.
שותה אספרסו אחרי אספרסו. לובשת ארשת חשיבות.
טובלת את רגליי בנהר.
אני יוצאת להרפתקה הגדולה של חיי.
אני יוצאת אליה עם שמחה גדולה ולב שמתרחב.
הנה הכלב הגדול שמטייל בכיכר הזאת מדי בוקר.
גולדן רטריבר זהוב ומחייך.
אני דומה לו.
גם אני זהובה ומחייכת בעיר הזרה מוכרת הזאת.
מחר אני חוזרת.
את מקסימה.
גם גברים שמכזיבים, אולי בכל זאת אוהבים, למרות שהרבה יותר קל לחוש נאהבת עם נשים…
חזרה נעימה, מחכה לך בחיבוק. {}
מקסימה
מקסים
מרחיב את הלב וגם את החיוך (-: