לרגל יום האישה- אורחת מהממת בבלוג

לרגל יום האישה שחל אתמול אני רוצה לארח בבלוג שלי את ורד זליג, בת 15, אחת מתלמידותי האהובות ביותר שלומדת בסדנת הכתיבה שלי ושל מתי שמואלוף.

שוביניסט מודרני/ורד זליג

 

תאהב אותי יותר אם החצאית שלי תהיה יותר קצרה?

ותאהב יותר אם הנעליים יהיו יותר גבוהות? והחזייה יותר מגדילה?

תאהב אותי יותר אם אני אהיה יותר רזה?

עם עצם או שתיים בולטות?

תאהב אותי  יותר אם אני אהיה בלונדינית?

ואם אני אתאפר, תאהב יותר?

תאהב יותר אם אחכה לך בבית אחרי העבודה?

ואם אבשל ואכבס ואתפור, תאהב?

תאהב אותי יותר אם אני רק אגדל ילדים?

ותאהב אותי יותר אם לא תהיה לי זכות בחירה?

תאהב אותי יותר אם לא אוכל ללמוד?

ואם, אם אני אהיה יותר לבנה, אז תאהב יותר?

ואם יהיה לי קשה לנשום, בגלל המחוך, גם אז?

ואם השערות שלי יתלשו מהתסרוקת ההדוקה כ"כ?

ואם יהיה אסור לי לדבר, תאהב יותר?

ותאהב אותי אם לא אוכל לדבר בכלל?

ואם הפה שלי יהיה קשור, אז תאהב?

ואם גם הידיים והרגליים?

ואם אהפוך לסחורה, אז תאהב אותי יותר?

ואם אני אהיה רק כלי?

צעצוע?

ואם אני אהיה בסה"כ משחק בידי הגברים?

 

אז, אז כבר תוכל לאהוב אותי?

 

 

 

15 comments

  1. שיר חזק ומרגש ביותר – כל הכבוד ורד!

    ונדמה לי שאת יודעת, אבל אני מרגישה צורך להגיד שאז זאת בכלל לא תהיה אהבה ("אז" של סוף השיר ולא רק), לא חשוב איך יקראו לזה, אהבה זה לא).

    אליענה – אשרייך שיש לך תלמידים/ות אהובים/ות ומוכשרים/ות כאלה, איזה כיף! (-:
    והשיר הזה מתחבר לי להרבה מהמילים שלך, בחרת מועמד מתאים מאוד לאירוח הזה.

    • תודה טלי. זו זכות גדולה ללמד. וזו זכות גדולה עוד יותר ללמד מישהי כמו ורד.

  2. איריס אליה

    שאלות נהדרות, ורד מתוקה. אבל הבעיה היא שאלו שאלות שאנחנו קודם כל צריכות לשאול את עצמנו, ולהודות על האמת, אם אני אשאל את חלקן את עצמי, אני בוודאות אשיב על כמה מהן בחיוב, ואני לא חושבת שאפשר לקרוא לי שוביניסטית. כך למשל, אני אוהבת את עצמי רזה יותר, עם עצם או שתיים בולטות, אני מסתובבת על נעלי עקב, וכשאני מאופרת אני בהחלא יפה יותר בעיני עצמי, וכשאני יפה יותר אני אוהבת את עצמי יותר. גם כשאני מגדלת את הילדים שלי, עם או בלי בעלי, אני אוהבת את עצמי הרבה יותר. בקיצור, אני לא חושבת ששוביניזם או פמיניזם ניתן להגדרה על פי אמות המידה האלו. זה הרבה יותר מורכב, לטעמי,ונוגע בשאלות של איזונים ופרופורציות.
    בכל מקרה חזקי ואימצי על השתתפותך בסדנת כתיבה, זה נפלא!

    • איריס תודה. את צודקת כמובן שהכל הרבה יותר מורכב, ושצריך איזונים ופרופורציות. יחד עם זאת הייתי ממליצה לך לקרוא קצת על הפנמת דיכוי.

      • איריס אליה

        תעלי, אליענה יקרה, אשמח לקרוא את דעותייך. אם כי אודה שדי קשה, בגילי המופלג, לשכנע אותי אחרת. אני די מעורה בשיח הסו קולד פמיניסטי, ומתקשה לקבל רבות מסיסמאותיו. וכן. אני מוצאת שהרבה מתכניו סיסמאתיים ומדוקלמים מידי.

  3. יעל ישראל

    גרם לי עצב השיר הזה. עצב שילדות אשר יכולת להיות בתי, עדיין צריכות להרגיש ככה. זה שבכלל עולה במוחן מרי כזה, מוכיח שכל כמה שהתקדמנו, אנחנו עדיין תקועות מאחור. מין רגרסיה כזו. הרבה באשמת המדיה לדעתי.

    • יעל ישראל

      הנה קטע מספר שלי שנכתב מזמן:

      "אבל אני הייתי עסוקה באותו רגע בבדיקת כושרי להיות כל מה שהוא רצה: מלכת שבא או גננת, מלצרית או חשפנית, שפית בקלאב-מד או מנהלת חשבונות מורשה. רק תבחר, מאמי, ואני מבטיחה, עד חצי המלכות פלוס כל הטיפים שאני מרוויחה."

      אבל אני מהדור הקודם. חשבתי שהבנות של היום כבר יהיו הרבה פחות כבולות מאיתנו. ושהמחאה שלהן תהיה אחרת. כמה עצוב.

      • יעל יקרה, אני מזדהה עם העצב שלך. הרבה דברים שצריכים להשתנות עדיין לא השתנו. הדיוכי עדיין כאן. ערמומי וסמוי אבל מאד כאן.

  4. רונית בר-לביא

    את….. מחקת אותי,
    או שאני טועה ?

    קצת מבהיל למען האמת.

    • אני לא יודעת.. קרה כאן משהו מוזר. מחקתי תגובה אחרת שחששתי שתפגע בכותבת, ואחר כך ראיתי שנמחקה גם התגובה שלך וגם התגובה שלי לתגובה שלך.
      בכל מקרה לא הייתה כאן שום כוונה למחוק אותך.

      • רונית בר-לביא

        אה, אוקיי,
        סליחה,

        כבר הרגשתי מותקפת …

        🙂

      • רונית בר-לביא

        אה, אוקיי,
        סליחה,

        כבר הרגשתי מותקפת …

        🙂

        • יעל ישראל

          יש באג במערכת תגובות ולא מסדרים את זה משום מה. כשמוחקים תגובה, גם תגובות השרשרת שאחריה נמחקות אוטומטית.

  5. וואוו

  6. יפה, וחזק. לא מקנא בבנות הצעירות שנמצאות במצב הזה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*