בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / מפגן נוסף של גראפומניה ילדותית להנאת הקוראים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

מפגן נוסף של גראפומניה ילדותית להנאת הקוראים

המגיב הזה שכולם מדברים עליו עכשיו בבלוג של רני ושל איריס אליה הצליח לשכנע אותי שאני מטומטמת, ילדותית, חסרת ערך, פתאטית, מגוחכת, חסרת כשרון ולו במקצת, אישה בגיל העמידה שמתרפקת על הנעורים (שזה באמת הישג מבחינתו בהתחשב בכך שאני בת 37) ושבאופן כללי עדיף שאסתום את הפה.

אני לא כותבת כאן את הדברים הללו כדי שתכתבו לי כמה שזה לא נכון ותנחמו אותי. באמת. בבקשה חיסכו ממני תגובות מסוג זה כיוון שהן לא רלבנטיות  כרגע.

כמו שכתבתי בפוסט הקודם שלי, חבל לי מאד שאני נוטה להאמין לכל מילה רעה שאומרים עלי, זו מין בעיה כזו שאני יודעת היטב לזהות את שורשיה אבל כנראה יידרש עוד טיפול ארוך כדי לפתור אותה, וגם זה בסדר, חסכתי לשם כך סכום לא מבוטל (בעצם הסכום הזה נחסך למטרה אחרת, אבל ברור שהתגובות שקיבלתי בפוסטים השונים שלי מהאיש הזה מצדיקות שינוי חד של המטרות שלי).

הקלות הבלתי נסבלת של האינטרנט מצליחה להשכיח את האנשים שנמצאים מאחורי המילים.

אני למשל- אישה, כלומר אדם. גם האישה שאת סיפורה הבאתי כאן לפני כמה ימים היא אישה. כלומר אדם.

ואת השיר הבא שהוא כמובן מפגן של מיטב הגראפומניה  הילדותית שלי, אני מקדישה דווקא לאדם יקר אחר. (כן, תקופה קשה.)

 

 

בתערוכת הפצעים שלי

הסתובבת

בוחן את הסחורה

ממשש

מתבונן

מעריך במבט של מקצוען.

אחר כך החלטת מה לקנות

וסחבת אותו הביתה.

שם

דרכת עליו חזק

וסובבת את העקב.

 

 

21 תגובות

  1. מירי פליישר

    וואו
    מוחץ לב

  2. המגיב הזה הוא בן אדם אלים והוא כופה עלינו את נוכחותו ואלימותו.וזה מחדל שהוא עדין מסתובב פה .אם אין אפשרות טכנית, בילט-אין, לסלק אותו, כי אז צריך להחליף את כל המערכת/המנגנון הטכני והתכנותי של בננות.

  3. מחבר: ליאת גורן
    תאריך: 19/09/05 09:18

    אחד הכתמים באישיותו רבת הפעלים והכישרון של פרופ' גבריאל מוקד הוא היותו חבר של ———–
    אמנון נבות, שאותו הוא משבח בריאיון ב"אימגו". נבות, שבזמן שהיה מבקר פעיל כינוהו "נבוט", הוא
    אדם ————-. הוא פיתה קבוצה של צעירים תמימים, חלקם כשרוניים אך עדיני
    נפש ובלתי מסוגלים להתמודד עם עול החיים, סיפר להם שהוא יהפוך אותם לסופרים, גזל הון
    ממשפחותיהם והפך אותם לכעין כת הסרה למרותו. אף לא אחד מהם הפך לסופר של ממש.

    הוריהם של אותם צעירים שנבות "סימם" ניסו לתבוע אותו למשפט, אבל הוא, הערמומי, יודע היטב שרק
    אנשי הכת שלו יכולים לתבוע אותו, והם לא יתבעו אותו כי הוא מחזיק אותם קצר.

    על אדם כזה צריך פעם לכתוב כתבת תחקיר אמיתית

    מדוע נלחם מוקד לתת לנבות את "פרס ראש הממשלה", לאדם שאינו זקוק לכסף? למוקד הפתרונים.

    http://www.e-mago.co.il/phorum/read-6-19124-19114.htm

    • למביא את דבריה של ליאת גורן,
      אינני רוצה לנצל את הפוסט של אליענה לתגובה. אומר רק שהכינוי "נבוט" היה המצאה הומוריסטית שלי, וכל הפרטים המובאים בשמה של ליאת גורן מסתמכים על מקורות מפוקפקים, ולא אוסיף.
      מי שאכן ידע את הפרטים בשעתם הוא אני, ולא אוסיף.
      ולאליענה, לבי עמך במצוקתך.

  4. איריס קובליו

    חזק ודוקר השיר אליענה

  5. אני בעד טיפול ולא מפגן סאדו

  6. חזק אליענה

    • אין כמו מילה טובה במקום המתאים

      • רוב התגובות כאן מהממות ומצביעות על הבנה מדויקת של הכתוב. ככה אני אוהבת אתכם.
        ומירי, חנה ואיריס- תודה. אין צורך למחוץ את הלב. שלי למשל פועם ממש כהלכה. הכל בסדר.

  7. איי. שיר כואב.

    אני מתאפקת לחסוך ממך את התגובות שבקשת לחסוך, אבל זה דורש מאמץ. (…)

    כל כך כל כך כל כך אין צורך לקחת ללב אמירות של אנשים שלא רלבנטיים/משמעותיים לך לחיים…

  8. תַּלְמָה פרויד

    השיר מהדהד חזק ואומר הכל.
    מאחלת לך ימים טובים, אליענה יקרה.

  9. לשד אין שיניים

    על ספר של אמנון נבות אמר דן עומר "הרומן הפחות מבטיח של הסיפורת הישראלית בשנות השמונים וגם הגרוע ברומנים".

    (מתוך הבלוג של ציקי ארד).

    • לכותב "לשד אין שיניים",
      למי שמסתמך על דבריו של דן עומר יש בעייה עקרונית קשה: הדובר דן עומר מהווה, כשלעצמו, בעייה באיכות ספרותית, לרבות איכויות תרגומיו.

  10. יופי של שיר. כואב ואמיתי.

    אל תתני למלעיזים לשכנע אותך. ברוב המקרים הם מדברים מתוך השנאה העצמית שלהם, ושופכים על אחרים את מה שהם בעצם חושבים על עצמם.

  11. היי אליענה
    את אולי לא שמת לב, אבל את ועוד כמה אנשים שכתבו כאן פוסטים באותו נושא חברים של יצחק לאור בפייסבוק.
    איך זה יכול להיות???????

  12. אליענה,
    רק עכשיו שמתי לב שגילך הוא מספר ראשוני במתמטיקה.
    חשוב!

  13. השירה שלך יפה וחזקה
    בידידות טובה
    ובפורים שמח
    ממני
    יורם

  14. לי עברון-ועקנין

    הו, שיר קשה עם הפצע.
    צריך כוח כדי להודות בהשפעת דברי אחרים עלינו. כולנו מושפעים והחזקים מודים.
    חיבוק גדול.

  15. אני לא חושבת שיש מישהו שאינו רגיש לגמרי לתגובת האנשים אליו.
    אבל מזה לבנות חיים?
    זו גם ה—- בעיה שלי
    אבל – אם את בונה גבולות בינך ובין הסביבה – הם מחלחלים גם לפוסטים הארסיים ביותר.
    אני משתדלת בעת האחרונה לבנות את "מי אני", מתי אני נגמרת והאחר מתחיל", לדעת שאני לא יודעת הכל על אחרים, ושלא כדאי לי להניח הנחות עליהם, שאני בהכרח משליכה מעצמי עליהם . לדעת שזה הגוף שלי, זה המוח שלי, זה החיים שלי, זה המעשים שלי, זה התגובות שלי, איפה אני קמה איפה אני נופלת, אלו הבחירות שלי, בכל רגע נתון.
    אם אני רוצה – ורציתי המון מון זמן- שכל העולם ואשתו ו פילגשו יאהבו אותי, אז אני נידונה לכלייה רגשית מיידית ואלמולתית קארמתית.
    אם , לעומת זאת, אני יודעת להפריד, שזה הוא אמר עלי, וזה ההיא אמרה עלי, ולהבין שהם מדברים אך ורק את עצמם כל הזמן = לא רק שיש בזה נחמה.
    יש בזה בניית הבית הנשמתי שלי , שהוא בית עם קירות. לא רק כהגנה פסיכופיזית וסייקיק פרוטקשן, אלא להבין שהאנשים מסביבי הם לא אני. יש להם את החיים שלהם והלב שלי דופק בגופי שלי, והמוח שלי עובד – או לא – בקצה ומתחת למעטה שיערי האדמוני.
    ברגע שתביני את זה – התקדמת צעד משמעותי קדימה.
    לא פשוט לבנות את המקום הזה למי שאין עמוד שידרה.
    לרוב האנשים אין את עצמם.
    אבל מי שיש לו עוגן פנימית, יודע לחמול את עצמו ורגשותיו מוזזים במקום לחנות בחניה רגשית שעולה הרבה אנרגיה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג