בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / מאמן כדורגל,פרה, קרפיון ועלבון
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

מאמן כדורגל,פרה, קרפיון ועלבון

 

כל מיני דברים קורים. כל יום יש כמה דברים שאפשר לכתוב עליהם, אבל בדרך כלל אני לא כותבת. לפעמים נדמה לי שאי אפשר לכתוב בכלל כי איך אפשר לתאר את הכל? לתת מקום לכל מה שיש לומר?

ובכל זאת יש כה דברים שהייתי רוצה לספר.

 

המאמן

 

למאמן הכדורגל שלי יש לב רחב עשוי מזהב. הוא חדש אצלנו בקבוצה. זו הפעם הראשונה שהוא מאמן נשים שמנמנות ולא כדורגלנים מסוקסים  ולמרות זאת הוא מאד סבלני כלפינו. מעודד, נותן פידבקים חיוביים. הוא כמובן גם חתיך הורס כמו שרק מאמני כדורגל יכולים להיות.

אימוני הכדורגל קשים לי. אני לא מוצלחת במיוחד, למרות שאני מאד רוצה להיות שחקנית מעולה ואני גם מאד נהנית מכל העניין. פעם אחת הוא אמר לי שאני שחקנית הגנה מעולה. זו הייתה המחמאה שהכי לא ציפיתי לקבל אי פעם בחיי, ושמחתי עליה כמו ילדה. סיפרתי לכל מי שרק הסכים לשמוע שאני שחקנית הגנה מעולה.

שלשום לקראת סוף המשחק נתפס לי שריר התאומים. נתפס חזק ולא יכולתי להמשיך לרוץ. זה קרה כמה דקות לפני סיום המשחק וצלעתי לשבת בצד. בסוף המשחק הוא בא אלי ואמר, " אליענה נשמה טובה שלי מה קרה?"

ניסיתי לחשוב מה אומרת עלי העובדה שהמשפט הקטן ומלא החן הזה הפך אותי למאושרת. בהתחלה חשבתי שאולי זה אומר שאני מרגישה בודדה נורא בזמן האחרון וזקוקה למילים טובות (בעיקר מגברים חתיכים), אחר כך חשבתי שאולי אני פשוט רגישה לניואנסים אנושיים פשוטים ושמחתי על כך.

 

לוד

 

פעם בשבוע אני נוסעת ללוד. אני מנחה שם קבוצה של נשים חד הוריות מובטלות במטרה להחזיר אותן לשוק העבודה ולסייע להן להתקדם מבחינה תעסוקתית. אני מאד אוהבת את הקבוצה הזו. מאד אוהבת את העבודה הזו. מאד לא אוהבת את לוד.

נטלי ברוך אמרה לי פעם שהיא חושבת שאלהים שכח את לוד. אני לא יודעת אם זה אלוהים, אבל מישהו שכח את העיר הזו. בכך אין ספק.

מול בנין הרווחה בו אני עובדת יש כספומט (אבל לא של מזומנים). קצת מפחיד שם. אולי לא בדיוק מפחיד אבל בלי שום ספק לא נעים להיות שם.

אני יודעת תמיד שהגעתי ללוד כי המערכת באוטו שלי מפסיקה לעבוד. היא לא מצליחה להתמודד עם הכבישים המשובשים. כבישים כאלה מוזנחים ומוכים לא ראיתי בשום מקום אחר בארץ.

בדרך לרווחה אני רואה כל מיני דברים. הרבה ילדים קטנים שמשוטטים על הכביש.

אתמול ראיתי פרה. היא עמדה לצד הכביש. מצידה הימני הייתה תחנת דלק ומצידה השמאלי בניין משרדים. ביניהם היה שיח והיא עמדה ולעסה את עליו. העטין שלה היה אדום, מודלק. היא נראתה רזה, שלווה ומקבלת עליה את הגורל.

כשראיתי אותה שם,תלושה , לא לגמרי ברורה לצד הכביש המשובש, נזכרתי בקרפיון.

 

הקרפיון

 

כשעוד גרתי ביד אליהו המופלאה, הלכתי בערב שבת אחד לטייל ברחובות עם אושיק ז"ל. טיילנו והסתכלנו מסביבנו, נבחנו על חתולים (אושיק נבח, אני חייכתי במבוכה), רחרחנו שלוליות שתן בלתי נראות (אושיק רחרח אני רציתי ללכת הלאה) ופתאום ראינו את הקרפיון.

הוא היה מונח על המדרכה. קרפיון ענק. הגדול ביותר שראיתי, בגודל של כלב קטן. שלם לגמרי וחסר חיים.

עמדנו והבטנו עליו. לא יכולתי להינתק ממנו. הוא הילך עלי קסם.

קרפיון גדול, דומם, שלם, על המדרכה ביד אליהו בערב שבת.

רציתי להתכופף אליו וללטף אותו, לנחם אותו על מותו בעודו שלם, מושלם, יפה תואר וגדול כל כך, אבל לא עשיתי דבר.

אושיק רחרח אותו, נבהל ונרתע ממנו. הוא היה כלב חכם וידע שהקרפיון הזה אינו במקום בו הוא אמור להיות. גם אושיק אהב מאד מים והיה שחיין מעולה.

אחרי כמה דקות הסתובבנו וחזרנו הביתה. עצבות שררה בינינו ולא אמרנו דבר.

 

העלבון

 

בשבת נעלבתי. אני לא אוהבת להיעלב. כועסת על עצמי כשאני נעלבת. הייתי רוצה להיות חסינה לכל העלבונות. בעיקר לאלו הקטנים, הקטנוניים, אלה שהייתי צריכה לא לשים לב אליהם כשהם קורים, לא לזכור אותם אחר כך.

נסעתי ליריד התרבות בקיבוץ עין השופט.

באירועים כאלה אני תמיד מרגישה קצת מבוהלת, נבוכה ומעט חסרת ערך.

אני לא שייכת לשום קליקה, לשום ברנז'ה. אני לא יודעת איך להשתייך ולא בטוחה שאני בכלל רוצה.

פגשתי כל מיני מכרים, מעט חברים, ומכרה אחת בירכה אותי לשלום ואמרה לי: " מה את עושה כאן? מה לך ולכאן?"

לשבריר רגע הייתי בטוחה שהיא מתלוצצת, שזו מין בדיחה שאני לא מבינה ושאני צריכה לענות באיזו שנינות אניגמטית משלי. כשחלף השבריר הרגשתי את הפגיעה וגם את הפליאה.

אני לא מצליחה להבין למה היא אמרה לי אמירה פוגענית כזאת. אני בדרך כלל לא מצליחה להבין מדוע אנשים עוקצים אנשים אחרים.

בכל מקרה היא עשתה עבודה מצוינת. הרגשתי אחר כך את כל חוסר הביטחון ותחושת חוסר הערך מתקיפות אותי התקפה חזיתית ומדויקת. רציתי רק ללכת משם וזה מה שעשיתי.

 

מחשבות אחרונות

 

אני תוהה האם יש דרך להפוך את הרגישות לסלקטיבית.

הייתי רוצה לשמור על האושר שגורמות לי מילים קטנות וחמימות כמו מילותיו של מאמן הכדורגל שלי ולוותר על הכאב שגורמות לי מילים קטנות וקרירות כמו של אותה מכרה. אבל אני לא בטוחה שזה אפשרי.

אני אחשוב על כל זה עוד קצת.

 

 

17 תגובות

  1. זה אומר גם (גם התגובה שלך וגם כל שאר הקטעים בטקסט הזה, ובכלל) פשוט שיש לך נשמה טובה.

    ואין ברירה אלא להציב סוג של מסננת רגשית, אם היא לא חשוב לך או מעניינת אותך מה אכפת לך מה היא חושבת? מה גם שבאמת יכול להיות שהיא סתם התפלאה לפגוש אותך, לא התכוונה להיות נבזית או להעליב, אולי אצלה זה התקשר לקליקה ספציפית של אנשים שהיא ציפתה לפגוש שם ואותך לא ציפתה? זו לא אמירה רעה, סתם הפתעה.

    מאחלת לך שתצליחי לסנן…(-:

  2. זה אומר גם (גם התגובה שלך וגם כל שאר הקטעים בטקסט הזה, ובכלל) פשוט שיש לך נשמה טובה.

    ואין ברירה אלא להציב סוג של מסננת רגשית, אם היא לא חשוב לך או מעניינת אותך מה אכפת לך מה היא חושבת? מה גם שבאמת יכול להיות שהיא סתם התפלאה לפגוש אותך, לא התכוונה להיות נבזית או להעליב, אולי אצלה זה התקשר לקליקה ספציפית של אנשים שהיא ציפתה לפגוש שם ואותך לא ציפתה? זו לא אמירה רעה, סתם הפתעה.

    מאחלת לך שתצליחי לסנן…(-:

  3. מירי פליישר

    כמו שאמר לי פעם המורה לציור המופלא שלי. להקשיב רק למחמאות!
    כתבת נהדר ועדין כרגיל. תודה. הקרפיון הזה מזכיר לי סרט של קוסטריצה שבו מידי פעם עובר את המסך דג שאיננו במקומו. עכשיו הוא אצלי בראש ובהחלט לא במקומו, וכשאני חושבת שמישהו השאיר אותו שם אני חושבת על טרגדיה אחרת אולי.

    • תודה מירי. יש לי זכרון עמום של קרפיון בסרט של קוסטריצה אבל אני לא זוכרת איזה סרט זה היה. אולי במקרה את זוכרת? אולי זה היה חלום אריזונה? אני לא בטוחה.

      • מירי פליישר

        כן חלום אריזונה , נדמה לי אבל גם בעוד סרט אחד לפחות,אולי שעת הצוענים יש ריחוף כזה. אולי יעל ישראל בלילה…תיזכר.

  4. איריס קובליו

    אליענה, כתיבה מרתקת, רגישה ובא לקרוא עוד ועוד, המעברים מקטע לקטע, החוטים הסמויים ןהגלויים שמצטרפים לאמירה אחת. אהבתי לקרוא

  5. יהונדב פרלמן

    פוסט נוגע ללב. מאוד הזדהתי. המעבר בין הפרה לקרפיון נפלא. יש צייר אחד שצייר קרפיונים. אינני זוכר את שמו. הראשים שלהם בשוק, הם עצמם בבריכות הפלסטיק הכחולות . . . .

  6. אליענה,
    את לא יודעת כמה אני מקנא בך שאת מסוגלת לשחק כדורגל ואני כבר לא!
    כשהייתי בן 7 חשבתי שאהיה השוער הגדול ביותר בעולם.
    זה היה ברור לי משום שידעתי שביאליק הוא המשורר הגדול ביותר בעולם.
    כשגדלתי הייתי שוער נבחרת בית-הספר החקלאי ואח"כ שוער נבחרת ביה"ס החקלאיים, ואח"כ…
    לא נהייתי למשורר הגדול ביותר בעולם!
    אז אני מקנא במגינה הטובה ביותר בעולם!

    • זה היה אז. והיום אתה עדיין חושב שביאליק הוא המשורר הגדול ביותר בעולם?

      • בשבילי, בתוך לבי פנימה, ביני לבין עצמי, בלי ניתוח "אובייקטיבי", ברגעי ההרהור העמוקים ביותר, כשאני שומע רק את תקתוק לבי — כן!
        ביאליק הוא עדיין המשורר הגדול ביותר בעולם בשעות ההן.

  7. אהבתי את קטעי ההתבוננויות האלה יש בהן רגישות ,חמלה וכנות
    והאנשים הרגישים הם אנשים קלופי עור , תמיד יחושו יותר ולא סלקטיבי, זה כתוב בעור, אליענה
    לאמנים יש כשרון מולד(לעומת החסרון המולד הזה)לתעל רגישות זו לאמנות , והנה עשית זאת

  8. את כותבת נפלא.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג