טיפ טיפה תרה אחר יופי, שוחרת שלום, מחפשת שלווה. וגם פמיניסטית, עוסי"ת, כותבת, מלמדת ושרה.
כל מיני זיכרונות שטים לעברי בימים האחרונים.
נזכרתי ביום ההולדת הגרוע ביותר שהיה לי.
עשרים שנה מלאו לי, והחבר שהיה לי אז, מגיל שש עשרה וחצי, החליט כנראה שיום הולדתי הוא המועד הנכון ביותר לעזוב אותי. כיוון שהוא היה אגוצנטרי ופחדן, הוא לא ראה צורך אמיתי לשתף אותי בהחלטה שלו. הוא פשוט לא הגיע לפיקניק יום ההולדת שתכננו יחד ולא ענה לטלפונים. רק אמא שלו גמגמה בטלפון משהו שיכול היה להסביר לי מה קורה. "אני נורא מצטערת," היא אמרה לי אז.
בערב יום ההולדת אסתר וורד, שתי החברות הכי טובות שהיו לי אז, לקחו אותי להופעה של אבנר שטראוס (ברוך הבא אבנר!) שהיה המוזיקאי האהוב עלי ביותר.
ההופעה הייתה באיזה מקום ברחוב בוגרשוב שכבר לא קיים שנים. אולי קראו לו גלריה בוגרשוב? אני כבר לא זוכרת. אני כן זוכרת איך הקאתי בשירותים הקטנים והמטונפים במשך רוב ההופעה. אני כן זוכרת איך אמרתי לעצמי שוב ושוב: , אליענה, הגוף שלך מגיב על הטראומה של העזיבה הפתאומית, זה תכף יעבור." ואיך אמרתי לעצמי את המשפט שאני תמיד אומרת לעצמי בכל פעם שעצוב: " אליענה, העולם הוא גדול ומלא אפשרויות. משהו טוב יכול לקרות בכל רגע." וצדקתי כמובן, כי כל כך הרבה דברים טובים קרו מאז.
ויום ההולדת הכי טוב שהיה לי.
רק לפני שנתיים או שלוש. בערב לי ולנטלי, (שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי אחרי שאסתר נעלמה מהתמונה וורד מופיעה בה רק לפעמים), הייתה פגישה מסתורית שהייתה קשורה במכורים להירואין, צמח אקזוטי שגדל במקומות רחוקים, וגבר אחד חתיך באופן עוצר נשימה. אחרי הפגישה הזאת שגרמה לי התרגשות ואושר, הלכנו עם אפרים ורוני שלי לאיזה בית קפה שכוח ברמת גן. הייתי מאושרת. היה משהו באוויר. לפעמים צריך דברים ממש קטנטנים בשביל להרגיש אושר. אכלתי שם עוגת גבינה ושוקולד. לכבוד היומולדת. והיא זכורה לי כעוגה הטעימה ביותר שאכלתי אי פעם.
לפנות בוקר התעוררתי כמו מתוך חלום, יצאתי לרחוב והכה בי זיכרון חזק ומוחשי.
נגינת החצוצרה של הילד על הגג בסיום הסרט " ילדה גדולה" של נירית ירון. אותו סרט שהוקרן יחד עם "עורבים" של איילת מנחמי. לאן נעלמו שני הסרטים האלה? את עורבים עוד אפשר להשיג באוזן השלישית ולראות שוב את גילי בן אוזיליו ז"ל עם עיני האיילה הענקיות והמבוהלות שלה. את "ילדה גדולה" לא הצלחתי להשיג בשום מקום. אבל את התסריט שלו קראתי לפני כמה ימים, והבוקר חזרה אלי נגינת החצוצרה הזאת, המכווצת את הלב, ונזכרתי איך הייתי נערה בת חמש עשרה, והכאב על כך שלעולם לא אהיה בת חמש עשרה שוב היה חד ולא ניתן לנחמה.
וכשראיתי לפני שבועיים את "מלאכים בשמי ברלין" בסינמטק, נזכרתי איך ראיתי אותו לראשונה באותו גיל חמש עשרה, וכשיצאתי ממנו, הלכתי לשירותים של קולנוע לב, וכששטפתי את ידי, התבוננתי בראי שמולי וידעתי שמשהו בעל משמעות קרה, ושהעולם כבר לא ייראה לי כמו שנראה היה קודם. לא אחרי כל היופי הזה שנחשפתי אליו פתאום.
יופי יכול לשנות את חייך.
זה המשפט החדש שאני צריכה לומר לעצמי.
אליענה כתבת מרגש,
גם פה גם אצלי
'יופי יכול לשנות את חייך'.
כך חשבתי תמיד עכשיו עלי ללבוש את הצעיף הזה למצוץ את סוכריות המילים המתוקות .
תודה שהזכרת .
יופי יכול לשנות את חייך כל כך נכון אליענה,אותי שבה יופין של מילים, הייתי ילדה קטנה רק למדתי לקרוא וקראתי שיר של רחל, חודשים הייתי מהופנטת מכח יופיין של המילים
כרגיל, את שובה אותה בפשטות המרגשת של כתיבתך על זכרונות נעורים. אני הייתי בשעת הצפייה במלאכים בשמי ברלין באמצע שנות העשרים שלי, וגם אני הרגשתי כך. כעבור שנים כבר לא התפעלתי כל כך מהסרט.
ולגבי החרא שעזב אותך ביום ההולדת, פיכס!!!!!
אליענה היפהפייה, שוב עוררת בי הזדהויות עמוקות.
וכמו שכתבו לך פעם על פוסט אחר "ככה את צריכה לכתוב את הפרוזה שלך" – אני רוצה ספר שלם כזה, בבקשה. 🙂
אמיתי רגיש ומרגש
שבוע טוב אליענה
את כותבת מרגש ומהלב. הזדהיתי מאוד.
יופי יכול להפז את החיים בהבזקים של אור כמו שברי זכוכית הלוכדים לרגע קרן שמש -זה יפה ,אבל זמני.
כל אחד מקווה בליבו,שרגעי היופי האלה יתמשכו לנצח,וחוט של חן ימשך על כל העולם כולו כל הזמן.
שבוע יפה לך אליענה