שיר שנעלם

בפסח הראשון כתבנו הגדת חופש

והיינו חופשיים לאהוב זו את זה.

תשוקה עמדה בינינו

ולא היה בעולם זין גדול מזה שלך.

בשבועות ישבנו כל הלילה וקראנו

את אנדריאה דבורקין.

בדיעבד

זו הייתה בחירה לא מוצלחת.

אחר כך נסעתי בפעם הראשונה

והשדים החלו להתנחשל בנפשי.

משתוללים, חורשי מזימות ורוע.

אתה אמרת משפטים שבסופם סימני קריאה. או נקודות.

אף פעם לא פסיקים.

לא הייתי טובה מספיק

כמעט אף פעם.

ואני בעצמי נלחמתי

כמו לביאה עיוורת שאין לה גורים

ואין לה דבר להילחם עליו

מלבד כמה שדים

שיושבים בנפשה

ועושים בה כשלהם.

האינך מבין?

אני גדלתי ושדים בתוכי

ילדה שעסוקה כל הזמן בשמירה על השקט

בשמירה על החיים.

אבל איני עוד ילדה

ועכשיו איני רוצה בהם יותר

בשדים הללו.

אני רוצה להיות האישה החושנית בחצאית

ומגפיים.

אני רוצה להיות זו שיודעת לקרוא בכף יד

זו שגברים מוכנים למות בשבילה.

הצוענייה שיודעת לשיר ולרקוד.

ורק אותך ארצה.

רק אותך.