טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

בגידה

בראשית היו נהר ונערה. הנהר, כדרכו זרם. הנערה עמדה מולו והביטה בו כדרכן של נערות. היא הייתה מאושרת. היא הניפה את שערה אל מול האור. היא כתבה במחברתה. היא שרה חרש. היא חיכתה עד שירדה השמש ובאור הירח הקלוש שהשתקף במימיו הלכה לביתה.

היא הייתה מאושרת. הוא המשיך לזרום. כדרכם של נהרות ונערות.

בראשית היה ים, ונשיקה ראשונה על המזח. ומישהו שכתב על החול : מורד האתמול כותב, רק שמות נותרים לנו במערומיהם".

בראשית הייתה נערה שכתבה מתחת לכתובת הזו בהתלהבות נערית: " גם ים מוחק שמות כתובים בחול".

בראשית הייתה בורות ובערות. תודעה כוזבת. תמימות. חוסר ידיעה.

 

אחר כך עבר זמן רב.

במחברת אחת היא מצאה עדות למעשה שהיה. תיאור של אהבה. של מגע, של גוף.

בתחילה עבר בה הקור.

בחוץ זרחה שמש של סוף קיץ ואף עלה לא נע.

בגופה עבר קור. אבל היה זה קור משעמם.

אחר כך הגיע הבוז.

בוז גדול.

כמובן שגם הכאב הגיע. אך גם הוא היה חיוור. אמנם הוא פעם בעוצמה וגרם לדמעות רבות לזלוג על הלחיים שאינן כבר לחיי נערה, אבל הוא החוויר לצד הכאב הגדול באמת.

על כך שכבר אין נהר ואין ים, והתודעה הכוזבת התחלפה בתודעה, והבורות בהשכלה.

על כך שכל אחד יכול להיות זה שבוגד. כמה קל שזה. כמה פשוט.

כמה קל לשקר גם לזו שאתה אומר לה: " אני אוהב אותך."

כמה קל לשכוח הכל.

 

בסוף היו אש ואישה.

האש כדרכה שרפה. האישה התחממה בה ובחנה את פוטנציאל ההרס שלה. היא אספה את שיערה אל מול הגחלים.היא הרגישה געגועים אל הנהר.

דמעותיה כיבו את האש, אבל לא יצרו נהר.

אין צורך להגזים אף פעם.

האש כבתה. גם האישה. גם הדמעות כבר ביקשו את קיצן.

למי יש כוח.

הקור משעמם, הכאב חיוור. ורק הידיעה מפעמת בלי הפסק.

 

14 תגובות

  1. חזק אליענה. סוף עידן התמימות של הנעורים והיקיצה למציאות האמיתית, הכואבת, השורפת. לימוד מושג מאוד חשוב בחיים הבוגרים: בגידה.
    כמה נכון, ככה כואב.

  2. אוי אליענה, איזו כתיבה חדה וכואבת. חיבוק גדול.

  3. קשה. מדי אפילו.

    • המגיבים משקרים!

      • מי שלא תהיה, אתה פשוט חלאה.
        במקום להעליב בצורה נבזית שכזאת אתה יכול פשוט להגיד את דעתך בנימוס, או טוב מכך- לשתוק.
        אתה איש קטן ועלוב שיושב בבית מאחורי המקלדת המרושעת שלו כמו איזה גרגמל ומפיק הנאה מהעלבה פחדנית של אחרים.
        לא עדיף שתתאבד?

        • אני אומר את מה שכולם חושבים
          הרבה יותר נוח להיות סוכריה על מקל.

          • שלום, איזו שמחה והילולה אצלי בבלוג.
            קודם כל, אל תתאבד, החיים יקרים כל כך.
            ושנית, מי זה כולם אם מותר לי לשאול? עשית סקר? נבחרת לנציג הבלוגואיסטים? או אולי לנציגו של עם ישראל?
            אז באמת, מי זה כולם?

          • מי זה כולם זאת שאלה מעולה. בשם מי אתה מדבר בדיוק?
            נו?

  4. כולם זה בטח לא אני, כי קראתי את הקטע הזה פעמיים ויש בו עוצמות רגשיות לא מבוטלות כלל וכלל וסמליות יפה ועדינה. המעשה הזה בנערה, באישה, פשוט ריגש אותי. אליענה, אהבתי. רני

    • תודה רני, דעתך מאד מאד חשובה לי.

      • שוב.. ושוב אני נכנסת ומחפשת עוד שיר שלך שמתחולל בו תהליך.. עוד סיפור שיש בו גבורה של אנשים חזקים, שנצחו את המוות…(קרב איגרוף).
        ועוד אמת ,שלאורך כל השנים אנחנו , החזקות , המשכילות , בעלות השליטה העצמית מתכחשות לה וזו האפשרות שנבגוד.
        ואז פתאום בזרם החיים הלא פשוט, הטורדני, המתסכל, היפה.. מתגלה בפנינו הסנה הבוער באש צהובה כתומה עם מעט שחור, הוא קורה לנו להרגיש להתחמם להעז ,לשבור גבולות…
        ואנחנו מושיטות יד לעברו כן אני רוצה להתחמם, רוצה להתרגש..!!!!!!!!!!

        ואני מתרגשת ואני מלטפת ואני מתאהבת ואני בוגדת !

        ולבסוף אני מתעוררת מהחלום ויודעת שלא היה סנה ואש לא קראה לי אלא צורך עז לאהבה חילחל בתוכי, הרצון להרגיש שווה מחוזרת…
        עצוב כמה שאנחנו אנושיות….

  5. "כולם" זה גם לא אני.

    חזק כמו אגרוף ושורף כמו אש.

    ועצוב עצוב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג