יש עטלפים
בראשי עצי הפיקוס
ברחוב בו גדלתי.
מכוניות חונות.
אני מחפשת את המוריס השחורה הישנה
והיא איננה.
במושב האחורי שלה
נהגתי לעצום עיניים
לנסות לנחש לאן כבר הגענו.
הייתי ילדה
ובבית היו המון ספרים.
רבים כל כך
שאי אפשר לספור.
עכשיו נוסעות ברחוב מכוניות.
מישהו ריסס כתובת
על חומת הבטון הנמוכה
שסובבת את הבית בו גדלתי.
איש
שיערו לבן
פוסע באיטיות אל רחוב המלך ג'ורג'
אני יודעת
זהו אבא.
ליענה,אל תשתפי פעולה , לא פופיקית ולא גרועה, שיר מרגש!
לבת יענה אל תשתפי פעולה.טמני את הראש עמוק בחול ולפופיק הידד!
קשה היא מלאכת הכתיבה ממלאכת
ביקורת הכתיבה, כפי שקשה יותר
להיות שור החורש בשדה מאשר יתוש
העוקץ את ישבנו.
היום הכל הפוך!
זה שיר יפה במיוחד, באמת מרגש!
אני רואה את התמונה ואת האווירה ואת ההרגשה לנגד עיניי.
(בשביל מה הכותרת הזאת?! מיותר!)
תודה רבה גבריאלה וחני.
אולי אני באמת אוריד את הכותרת הזאת. יש לי נטייה נשית לשתף פעולה עם ביקורת שמופנית כלפיי. תמיד מתוך אמונה שאם קיימת ביקורת, וודאי יש בה אמת.
למחוק תמיד כדאי.הבעיה היא הלכתוב
ולא הלמחוק.המילים אינם כובע קסמים
כובע חדש מקושט בנוצה,העושה כל מה שאת רוצה
והנטייה הנשית לא קשורה לעניין.
הי אליענה היקרה
את יודעת, מזמן שמתי לב לתופעה הבעייתית הזו שיש לנשים לדאבוני, לפתוח את דבריהן, בין אם זה בכנס אקדמי ובין בהקשר אחר, בהתנצלות ולסייג את דבריהן החכמים שתיכף יבואו. כאילו שההתנצלות מנטרלת את הביקורת.
אם הדברים מטופשים הביקורת תגיע גם תגיע ואם הם חכמים למה להמעיט מערכם? אני מחכה לנשים כמו רוני הלפרן, כמו תמר אלאור ועוד רבות, שפותחות את דבריהן מתוך השקט והידיעה של עוצמתן. אל תתנצלי, אשה יקרה, דברי. מקשיבים לקולך. אני מקשיב וגם אחרים.
השיר יפה. צובע מריחות שמן של מציאות יומיומית לא אפורה על קנבס החיים המתקיים בזכרוננו. תני לנו לחלום את האימפסטו הנמרח לו לאיטו. אל תפריעי בהתנצלות.
אהבתי. הזדהיתי.
אין סיבה שתשתפי פעולה עם חבורת גסי הרוח המשחרת לריב מתמיד בשם פטרונות שתפסה באלימות מילולית על הספרות העברית.
אין סיבה אליענה שתרגישי שמתלהמים מתמידים – צודקים! נהפוך הוא הם מתלהמים בגלל צרכים פרטיים שלהם.
שיר עדין אליענה כמו תמיד כשאת כותבת על אביך. בבקשה בבקשה כותרת אחרת . מגיע לך ולו .
היישר ללב שלי את קולעת, אליענה.
שיר אנושי ונוגע מאוד, לפחות בי.
אין לי מושג לגבי מה שרוחש פה מתחת לפני השטח ובתגובות, לא יודעת מאיפה זה בא ולמי זה מגיב אבל אני מסכימה עם מיכה ומה פתאום לצטט ביקורת שקבלת? אם את מסכימה איתה- תערכי, תשני, תשפרי. אם את לא מסכימה- תזרקי לפח. להשמיץ את עצמך זה מיותר לחלוטין.חבריי השחקנים לימדו אותי שכשאת עולה על במה לעולם אל תתנצלי.
כלומר- תתנצלי אם פגעת במישהו בחייך האישיים, אל תתנצלי על עצם היותם או על יצירה שלך או משהו שיש לך לומר, תעמדי מאחורי הדברים שלך בגב זקוף.