בננות - בלוגים / / דבר שיכול היה לקרות. אולי.
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

דבר שיכול היה לקרות. אולי.

כשהייתי בת 24 או 25 נפרדתי מהחבר שהיה לי אז. חזרתי לגור אצל ההורים שלי והרגשתי שאני לא ממש יודעת איך להמשיך לחיות. הלכתי לפסיכולוגית. קראו לה שושנה ונהגתי לנסוע אליה בקו 25. עליתי עליו בקינג ג'ורג' וירדתי ביהודה המכבי. אני לא זוכרת הרבה מהטיפול הזה. אני משערת שהיא הייתה לא רעה. אני זוכרת שהייתה מאד נחמדה.

כשהייתי יוצאת ממנה היה בדרך כלל כבר חושך בחוץ.

הייתי מחכה בתחנה לקו 25 ונוסעת בו חזרה לבית הורי.

פעם אחת עליתי על האוטובוס ולא היה מקום לשבת. עמדתי ולא רחוק ממני ישב (או אולי גם עמד? אני כבר לא זוכרת) בחור גבוה עם שיער קצת ארוך, ומראה מעט מלוכלך. לא ממש מלוכלך. מראה כזה של רוקיסט, אבל רוקיסט עדין. אני זוכרת שהיו לו מכנסי ג'ינס דהויים עם חור בברך כמו שהיה נחשב אז מאד מגניב. נדמה לי שהיה לו מעיל עור, אבל אולי אני רק מדמיינת.

בכל מקרה הבחור הזה לא הפסיק להביט בי. את זה לא דמיינתי, ובערך באמצע הדרך מיהודה המכבי לקינג ג'ורג' הוא קם וניגש אלי.

"אף פעם לא ראיתי," כך הוא אמר לי, " מישהי עם פנים כל כך חזקים וגוף כל כך רך."

אני לא זוכרת מה עניתי לו. אני לא זוכרת כמעט דבר ממה שקרה עד שירדתי מהאוטובוס. אני רק זוכרת שהייתי נבוכה, ומסמיקה, ומלאת תקווה, ומבויישת.

גם הוא היה מבויש. הוא נראה כאילו הוא לא לגמרי מאמין שהוא באמת אמר לי את המשפט הזה. נדמה לי שישבנו אחד ליד השנייה. שותקים ומתביישים. הייתה בו עדינות כמו בחצב. למה חצב? אולי היה אז סתיו. גם את זה אני לא זוכרת.

הייתה בו עדינות כמו בגרגר אפונה. עם השיער הקצת ארוך שלו ומכנסי הג'ינס.

אחר כך ירדתי מהאוטובוס. הוא המשיך לנסוע.

חיכיתי שבוע שלם לפגישה הבאה שלי עם שושנה, קיוויתי לפגוש אותו שוב באוטובוס, אבל לא פגשתי אותו מאז אף פעם, למרות שכל שבוע חיכיתי מחדש.

אחר כך עברתי לגור בכפר גבירול ברפת ישנה שהפכו אותה לבית, ואחרי כמה חודשים החבר ההוא שהיה לי, שלא ידעתי איך להמשיך לחיות כשנפרדנו, הגיע לשם בוכה ונסער והתחנן שנחזור להיות יחד. "הבנתי שאני לא רוצה לחיות בלעדייך," הוא אמר.

והיינו יחד עוד ארבע שנים. אחר כך כבר לא וזהו.

לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי כל כך ביישנית מופנמת חרדה ומדוכאת. תמיד נדמה לי שהחיים שלי היו יכולים להיות אחרים לגמרי. שהייתי יכולה להיות מישהי אחרת, עם ביוגרפיה אחרת, עם אושר אחר.

כמובן שאין לי שום דרך לדעת מה היה קורה.

ומדהים שאני עדיין זוכרת מקרה קטן כזה בקו 25 מרחוב בן יהודה לקינג ג'ורג'.

ומוזר שאני זוכרת את הבחור העדין קשוח הזה, ואת המשפט המוזר שאמר לי.

הפנים שלי עדיין חזקים. הגוף רך הרבה יותר.

 

 

18 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין

    גם אני הייתי זוכרת… אני זוכרת מישהו שעמד וחיכה לטרמפ בעין כרם ואפילו לא אמר לי כלום :).
    הכתיבה שלך כל כך מרגשת, אליענה… ותחושת ה"לא יודעת איך להמשיך לחיות" אחרי פרידה – זה קרה לי בגיל 18 אבל לחזור אליו לא הסכמתי, לחיות איתו היה הכי בלתי אפשרי.

  2. נהניתי לקרוא אליענה.
    אכן הרבה אפשרויות בלתי ממומשות אחנו מותירים אחרינו…

  3. אליענה, כך בדיוק את צריכה לכתוב את הפרוזה שלך. כך בדיוק.

  4. אליענה, כמה שאני מזדהה! אפקט "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב" בסדר,לא כל יום אולי פעם פעמיים בחיים, ומה יכול היה לקרות, חיים שלמים אחרים, או לא, והמשפט שלו מקסים, אבחנה משוררית, נהנית לקרוא אותך

  5. מירי פליישר

    אליענה נהדרת שכמוך.
    מגעך בכתיבה רך וחזק גם יחד.
    הוא באמת היה דק הבחנה ודיבור. אבל לכי תדעי…

  6. איציק אביב

    רגיש. עדין.

  7. יפה כתיבתך ,נגעת בי

    • "היתה בו עדינות כמו בגרגר אפונה
      היתה בו עדינות כמו בחצב"
      -שורות שהן שירה, אליענה

  8. איך שהדבר הזה לא נגמר, בכל גיל, בכל תקופה, יושבת מישהי על פני החלד וחושבת, תמיד נדמה לי שהחיים שלי היו יכולים להיות אחרים, שהייתי יכולה להיות מישהי אחרת, עם ביוגרפיה אחרת, עם אושר אחר. מחשבה נברנית ומכרסמת שאינה מרפה ומעמידה סימן שאלה לאורך הפרצוף, והאמיצים מודים בה בגלוי.

  9. סן פרנסיסקו על המים

    אני משתדל שיהיה לי גם סיפור אחד שקרה על עשרה שלא קרו. מן איזון שהוא נחמה לעניים, אבל נחמה. נסי לראות גם את המים שבכוס: זו לא חייבת להיות חצי כוס, מספיק כמה טיפות: את עדיין צמאה, אבל את יודעת איך מרגישים המים.
    מוכן לספר לך בהזדמנות סיפורים משני הסוגים.

  10. נעם רחמילביץ'

    התחושה הזו של ההחמצה של משהו שלא ידעת מהו דוהה קצת כמו אדים על שמשה ברגע אחד לא צפוי – כשפתאום ההרים והרחובות והשמים מתנערים, ושמחה חמה מציפה אותך – ונשארת. נראה לי (מניסיון) שאת נוסעי האוטובוסים אפשר לחלק לאלה שאיבדו מישהו ולאלה שאיבדו מישהי.
    את כותבת נהדר.

    • נועם,בהמשך לתגובתך
      יצחק בן נר בספרו המקסים "בוקר של שוטים" מתאר את מסע החיפושים של הגבור אחר אלכסנדרה שלו שחייכה אליו פעם באוטובוס ,ומאז לא ראה אותה
      ומאז הגעגועים נושאים אותו אל הדרכים מתוך תקווה למצוא אותה

  11. מקסים ומרגש לקרוא.
    אני חושבת שכולנו מצטערים על הזדמנויות שפספסנו, על חוויות שלא חווינו, ובמקרים רבים גם מאשימים את עצמינו.

    גם אני ביישנית, ואני מניחה שפספסתי הרבה סיפורי אהבה.

    ובלי קשר – את כותבת נפלא ומתארת בעוצמה את החוויה, וזה פשוט כיף לקרוא.

    • תודה רבה רבה לכל מי שהגיב. יש לי עומס נוראי לאחרונה ואני מתקשה למצוא את הזמן להיכנס לכאן ולמרות שהייתי רוצה להגיד תודה לכל אחד בנפרד, אני לא מספיקה לעשות את זה. חשבתי לעשות את עכשיו אבל היה יום ארוך ואני כל כך עייפה. אז בינתיים תודה קולקטיבית, אבל מכל הלב. הפרגון שיש כאן כל כך משמח, וכמה דברים משמחים כבר אפשר למצוא בעולם?

השאר תגובה ל לי עברון-ועקנין ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג