טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

ג'ויס

חשוב לי לספר על ג"ויס.
ג"ויס הייתה מהגרת עבודה מניגריה שהגיעה לכאן לפני אחת עשרה שנים כדי לעבוד ולפרנס את המשפחה שלה.
קרו לה כאן כל מיני דברים שלא אכנס אליהם מפאת צנעת הפרט, אבל רק אומר שלא היה לה קל כאן. משום בחינה וגם חייה האישיים עברו טלטלות קשות.
יחד עם זאת היא פגשה כאן גם כמה אנשים טובים, אנשים שעבדה אצלם שנים רבות בניקיון ונישבו בקסם האישיות הכובשת שלה. ג"ויס היתה אישה מלאת קסם וחן, אחת כזו שאי אפשר שלא להתאהב בה.
לפני קצת יותר משנתיים גילו אצלה סרטן בשד.
אני לא בטוחה שכולם בקיאים בחוקים המפלצתיים הקשורים למהגרי עבודה בכלל ולעניינים הקשורים בבריאותם של מהגרי עבודה. רק אגיד שבאופן רגיל ג"ויס הייתה נידונה למוות- כלומר, לגירוש חזרה לניגריה, כיוון שביטוח הבריאות שמקבלים כאן מהגרי עבודה אינו כולל מקרים כמו סרטן, ובניגריה אין מערכת בריאות שהייתה יכולה לעזור לג"ויס באופן משמעותי.
אבל כאמור, ג"ויס פגשה כאן כמה אנשים טובים שהחליטו לממן את הניתוח שלה ואת הטיפולים והאישפוזים וג"ויס אכן עברה בהצלחה ניתוח והמשיכה לעבוד בניקיון ככל שיכלה ולשלוח כסף הביתה ולגדל לבד את ילדתה בת הארבע שנמצאה איתה כאן.
אחר כך הופיעו גרורות בראש של ג"ויס והיא עברהעוד ניתוח.
בערך בזמן הזה ראיתי מודעה קטנה תלויה על לוח המודעות של המרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב שם עבדתי באותו זמן. מודעה שחיפשה מטפלים מתנדבים לטפל במהגרי עבודה במרפאה של "רופאים לזכויות אדם".
וכך פגשתי את ג"ויס. מדי שבוע הייתי צועדת לרחוב גולומב בדרום העיר ופוגשת את ג"ויס לשעה של שיחה, טיפול, פסיכותרפיה מהסוג המוזר ביותר, בשפה שאינה שפתי.
וזה היה טוב. ג"ויס ואני נקשרנו זו לזו וחיכינו לפגישות הללו. למרות שג"ויס הייתה סגורה ומופנמת, למרות שאחת ממטרות הטיפול הייתה לעמת את ג"ויס עם מצבה שהיה אז כבר קשה מאד, וג"ויס סירבה להכיר במצב הבריאותי שלה. היא הייתה נוצריה אדוקה מאד והאמינה שאלהים יציל אותה ויאפשר לה להבריא.
היא המשיכה להאמין בכך גם כשהופיעו שוב גרורות במוח. גם כשהיא נאלצה לעבור ניתוח נוסף, גם כשאיבדה חלק מהראיה שלה, גם כשהיה ברור כבר לכולם שאין תקווה וזה רק עניין של זמן.
בפעם האחרונה שראיתי את ג"ויס היא כבר לא יכלה להגיע למרפאה וביקרתי אותה בדירה הקטנטונת שחלקה עם אחותה ועוד כמה נשים.
זה לא היה ביקור קל. המצב שלה היה נורא. גם הדירה חסרת החלונות הייתה נוראית.
ג"ויס החליטה לחזור לניגריה.
היא אמרה לי ששם היא תבריא ותחזור לארץ.
היא נסעה לניגריה והתאשפזה בהוספיס לחולים סופניים.

בדיוק עכשיו קראתי בעיתון הארץ כתבה על כך שבמדינות אפריקאיות רבות לא נותנים לחולים סופניים הסובלים מכאבים מורפיום כי מפחדים מהתמכרות ופשע.
אני מקווה שג"ויס לא סבלה מכאבים איומים.
היא נפטרה לפני שבוע בניגריה.
כשקיבלתי את ההודעה על מותה של ג"ויס הרגשתי בנוסף לכאב האבדן גם בלבול. בלבול כי אולי באיזשהו מקום ג"ויס הצליחה לשכנע גם אותי שאלהים יציל אותה ולא הצלחתי להבין למה זה לא קרה.

אז חשוב לי לכתוב על ג"ויס שהייתה אישה יפה וגאה ומקסימה וחכמה ומצחיקה.
וחשוב לי לכתוב על כל האנשים האלמונים שמימנו את כל הטיפולים שלה והאישפוזים שלה.
וחשוב לי לכתוב על "רופאים לזכויות אדם" ועל המרפאה שהם מפעילים בתל אביב שנותנת מענה ותמיכה לכל כך הרבה אנשים שאין להם שום מענה ושום תמיכה.
וחשוב לי לכתוב על אטימות של מדינה שמפקירה את העבדים שהיא מכניסה לתחומה כדי שיעשו את העבודות שאף אחד אחר לא רוצה לעשות. על מדינה אטומה ואכזרית ועיוורת.
איזה מזל שבמדינה הזו יש בני אדם שמסוגלים לעשות אחרת.

8 תגובות

  1. זה אמיתי או לא?
    בכל מקרה זה יפה.

  2. אוי אליענה.
    הגוף שלי מלא בכאב. הכל צמרמורת ודמעות. הפכנו להיות כל כך ציניים ומרושעים כמדינה וכחברה. לאן נעלמה החמלה היהודית שלנו? והמוסלמית? והנוצרית? מה קרה ללקחי השואה? הם הפכו לשדולה יהודית?

    • מיכה יקר
      אני לא יודעת למה הפכנו. כמדינה, כעם, זה לא ממש נראה טוב.
      אבל החמלה עוד קיימת. אני מאמינה בקיום שלה, ודווקא הסיפור של ג"ויס מראה אותה כי באמת היו שם כל כך הרבה אנשים, גם מ"רופאים לזכויות אדם" וגם אנשים אחרים שהכירו אותה שעזרו ותרמו מכספם ומזמנם.
      אבל נכון, כמדינה אנחנו רעים ואטומים.
      דווקא יש לי הסבר על איך זה קרה, אבל את זה אני אשמור פעם לאיזה כוס קפה או משהו…

      • הי
        יש אנשים טובים, אבל החברה כחברה, כישות נפרדת מאנשיה היא אטומה וצינית. הכל נמדד בשלהם ושלנו, הכל נמדד ביופי וכסף.
        במוצאי יום כיפור ראיתי שלוש נשים הודיות גוררות מזרון זוגי ברחוב והצעתי להן להעלות אותו לטנדר שלי ושאביא להן אותו הביתה. הן ברחו ממני.
        אני מבין מה הן חשבו. הן חשבו שהנה עוד גבר שרוצה לנצל אותן מינית, עוד אחד שיאכיל אותן את המרורים שלהם כבר זכו במנות לא קצובות. ובכל זאת מעצבן אותי, שהזוהמה של החברה הישראלית מונעת ממני כגבר לעשות מעשה טוב ופשוט. משהו קטן ולא גרנדיוזי. סתם להסיע מזרון.
        אני מנסה לחשוב כמה רוע הן ספגו כאן ואולי גם בהודו עד שהפכו להיות כל כך חרדות וחוששות ונעשה לי רע.

  3. כל סיפור על עובד זר מביא אותי ליאוש. איזו חברה איומה אנחנו וכמה מעט נשמע ועוד יותר מזה כמה מעט נעשה.
    ציידים צדים בני אדם ברחובות בשם איזו החלטה מרושעת שהם מפריעים למישהו, או שהם "גוזלים מקומות עבודה" (אם לא היה מזוויע כל כך בטח היה מתחיק).

    תודה שעשית וכתבת .
    אני עובדת בחינוך יהודי פלורליסטי והאמת שכבר התייאשתי מלהעלות את הנושא הזה כדוגמא לאיך ומה צריך להדאיג אותנו.
    בכל מקום – ממש בכל מקום – קיבוצים, שכונות עוני, ישובי העשירון העליון, דתיים, חילונים, מסורתיים, ימין, מרכז, שמאל- כמעט כולם – מביטים בי באימה כאילו אני איזו מטורפת ומה זה בכלל קשור ולמה לקלקל את השימחה.
    שוב תודה!

    • מירי פליישר

      תודה אליענה ששיתפת בכאב ובצער שלך אותי המתעלמת הסדרתית מצער העולם מטעמי הגנה עצמית. לרגע הוסרה ההגנה.
      שמת מצבה במילים לג"ויס.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג