בננות - בלוגים / / אורח בבלוג- רוני וגנר
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

אורח בבלוג- רוני וגנר

             

             

                                                    תחי מדינת ישראל!

 

 

במלאת 61 שנה להכרזת העצמאות , האם לא הגיע הזמן שתוקם מדינת ישראל?

 

קוראי בודאי תוהים עכשיו מאיזו הפרעה פסיכוטית אני סובל. ובכן , בוחן המציאות שלי נבדק ונמצא תקין בגבולות הממוצע. אני שואל שוב : מתי תוקם מדינת ישראל ?

 

שהרי  במדינה החוגגת היום את עצמאותה יש הכל : יהודים , ערבים , רוסים ,אתיופים , עובדים זמניים מכל   המדינות העניות ; אבל אין בה ישראלים. אין זהות משותפת לכל מי שחי פה. יש שכבה  בעלת זכויות , שאליה שייך כל מי שנחשב יהודי. בתוך השכבה הזאת יש ריבוד בין יהודים מרובי זכויות לבין יהודים מעוטי זכויות.  על פי חוק ,ללמדן הדתי יש הרבה יותר זכויות מאשר ללמדן החילוני , לעולה החדש יש יותר זכויות מאשר למי שנולד בארץ.  חברתית לאשכנזי הותיק יותר זכויות מלמזרחי הותיק (לדוגמה בקבלה לעבודות מסוימות), לשניהם ביחד יותר זכויות מלרוסי (לדוגמה בקבלה לעבודות מסוימות) ולשלושתם ביחד יותר זכויות מלאתיופי (כנ"ל).

 

מתחת ליהודים נמצאים הפלסטינים אזרחי ישראל. על פי חוק , לאזרח היהודי זכות ישיבה בכל מקום והאזרח הפלסטיני סגור בתחום המושב , וגם זה ננגס בשיטתיות  ע"י השלטון ומצטמצם.על פי חוק, המשטרה ובתי המשפט  מפלים את האזרח הפלסטיני לרעה בעוד שחברתית  הוא מופלה בכל תחום.

 

מתחת לאזרח הפלסטיני נמצא קרובו הנתין הפלסטיני  חסר הזכויות  והנתון לשרירות לב כל. המדינה טוענת  שהיא לא שולטת על רוב הנתינים הפלסטינים, כי הם חיים בשטחי האוטונומיה שלהם. למעשה  היא סוגרת עליהם מכל צד (כולל מהאויר) ושולטת על חייהם , בדיוק כפי ששלטה קודם להסדרי  האוטונומיה ואולי אף יותר. זהו הכיבוש.

 

איפה שהוא בחלל  תלוי  העובד הזמני מן המדינות העניות. על פי חוק הוא חסר זכויות עובד , אך חברתית נוהגים בו בפחות עוינות מאשר בפלסטיני , אזרח או נתין.

 

בתוך בליל המעמדות הגזעיים האלה , אני שואל : איפה הישראלי?

 

אני חולם על היום בו תכריז המדינה שכל הגרים בגבולותיה הם בני קבוצה אחת : ישראלים.

 

לישראלים יש זכויות שוות וסולידריות ביניהם. הם, למעשה, מה שקרוי אומה.

 

כדי שתוקם מדינת ישראל , היהודים, שאני אחד מהם , ייפטרו ממטען השואה . כלומר, ילמדו מה שהיה צריך ללמוד מהשואה. שצריך להיות מקום אחד בעולם שיקבל יהודים נרדפים.

 

אבל שזהו לא הקריטריון הבלבדי לקיומה של מדינה ובטח גם לא קריטריון המנמק  את הרדיפה של האזרחים האחרים במדינה. ישראל תאפשר לקרובי היהודים להגר אליה , אך גם לקרובי הפלסטינים , ויהיה עליה למצוא את האיזון בין אלה לאלה. כיהודי הייתי מעדיף שרוב הפליטים הפלסטינים ישוקמו במדינת פלסטין, שתהיה שכנתנו. זאת בגלל שאני עדיין נתון לפחד ההוא, מן השואה. ישראל הדמוקרטית תאפשר לי ,כמו לאזרח הפלסטיני למצוא מחדש את הביטחון הקיומי.

 

  עלי , היהודי, ללמוד לחיות עם  הפלסטיני אך גם ללמוד לחיות עם סיוטי העבר שלי . למצוא דרך ללמוד מהם מה שצריך וללכת הלאה. לא למחזר אותם.  ליצור מציאות חדשה.  ישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

      

             
                                                     
 
 
 
 
 
 

                                              

 

 

 

 

 

 

11 תגובות

  1. בדברים האלה לבי עמכם, עד תום!

  2. באופן עקרוני אני מסכים עם רוב דבריך. דרוש שויון בתוך ישראל ולהפטר מהשטחים. אבל יש כמה נושאים שהייתי רוצה שתבהיר:

    כתבת " , אך גם לקרובי הפלסטינים " כלומר, בלשון נקיה "זכות השיבה". בכך תפסיק להייות ישראל למדינת העם היהודי.

    האם גם כל החובות האזרחיות יוטלו על כתפי כל האזרחים?

    אתה מבקש (או דורש) שנפטר ממטען השואה. קשה מאד לעשות זאת ביחוד כאשר אויבינו הפלשתינים (שמע את דברי החמאס הנאמרים בפומבי)חוזרים ודורשים את סילוקנו מהאזור. שלא לדבר על מתקפת הטרור האיומה לאחר כשלון קמפ דיויד שלפי גרסת קלינטון הציע בה ברק להחזיר את כל השטחים עם תיקוני גבול שגם הם ילוו בבמסירת שטחים מישראל תמורת אותם אחוזים שנלקחו.

    יש לי תחושה שרוב תושבי ישראל יהיו מוכנים להסכים לרוב מה שהצעת אבל חלק מהתקוות נכזבו בעקבות מה שקרה לאחר עזיבת עזה ובנותיה. אני משוכנע, שאם הפלשתינים היו מנצלים את העזיבה הישראלית לבניה ומראים שפניהם לשלום, תוך שנתיים שלוש היה נחתם הסכם שלום שבו היינו מחזירים את כל השטחים. אך הם במעשיהם הוכיחו שהם לא מעוניינים.

    צר לי עלינו ועליהם.

    • גיורא שלום,

      כן. עלינו להיפטר ממטען השואה. זאת

      אומרת להבין שהחמאס הוא לא היטלר.

      הסיבה שהפלסטינים שונאים אותנו היא

      לא בגלל שאנחנו יהודים אלא בגלל

      מעשינו. ממשלות ישראל לא לקחו מעולם

      אחריות על גירושם ונישולם של

      הפלסטינים , שאנחנו,אזרחי המדינה,

      גרים על אדמותיהם ואוכלים מפריים. כל הסדר שלום יהיה חייב לעבור דרך הסוגיה הכואבת של הפליטים. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהארץ שייכת לשני העמים
      יש להתחלק במשאבים בשויון.הפליטים לא יוכלו כולם להשתקם במדינה הפלסטינית.גם לנו רצוי שהיא לא תסבול מפיצוץ אוכלוסין. לכן , אני קורא לנו
      לשקול קליטה של עד מליון פליטים כצעד
      של תיקון. לשאר הפליטים יוצא פיצוי כספי.קליטת מספר כזה של אנשים לא תסכן את הרוב היהודי במדינה אך תוכיח
      שקיומנו כאן לא מותנה בגירוש ונישול של אחרים. ובא לציון גואל.

      • לרוני
        אני לא חושב שהחמאס הוא היטלר. ולו בזכות העובדה שאנחנו נמצאים היום במצב שונה מזה שנמצאו בו היהודים של לפני 70 שנה.

        ובעניין זכות השיבה (מילון ערבים לישראל של גבולות 67).

        אמרת הכל ואין לי מה להוסיף.

      • לצערי, ביצעת משהו שחורג באופן מסויים מהגינות הדיון.
        כתבת בתחילה שהיית מעדיף שמרבית הפליטים הפלסטינים ישוקמו במדינה פלסטינית, ולכך הסכמתי בנפש חפצה.
        לפתע, "היפלת" על ראשי מיליון פלסטינים שאתה רוצה שאקלוט.
        ובכן, צר לי. השאלה, מבחינתי, אפילו אינה לאומית.
        כישראלי, נמאס לי להפוך משנה לשנה למיעוט קטן והולך מבחינה תרבותית, כאשר אדרש לפתע לטפח את התרבות הערבית, נוסף על הרוסית, האתיופית, המרוקאית וכו' וכו', ואין קץ לדבר.
        אני רוצה להוריש לילדי ולנכדי ארץ ישראלית שבה לתרבות העברית רוב מוחלט ומוחץ.
        מגיע הרגע שבו אתה מתעיף מכשלונו של קיבוץ הגלויות בשל החלוקות העדתיות ונמאס לך להיות סנדק לתרבות פלסטינית שתצמח על חורבות התרבות העברית.
        אני חוזר ומדגיש את הדברים משום שהתרבות העברית חשובה לי יותר מן הזהות הלאומית.

        • שלום גיורא,

          אני מבין את הפחד שלך מהיות מיעוט מבחינה תרבותית. אבל יש כאן במדינה
          הזאת הרבה תרבויות. בעיני הישראליות
          היא המיקס הזה, הבלגן הזה.חלק מהותי
          מהתרבות הישראלית- האוכל ובמידה פחותה
          גם המוסיקה- לקוח לדוגמא מהתרבות הערבית. הדרך החיובית לחבר בין כל חלקי האוכלוסיה היא להגדיר את המכנה המשותף בין כולם. זו מבחינתי הישראליות והיא יכולה להיבנות רק על בסיס של שויון.
          בענין הפליטים,זוהי
          אבן הנגף בדרכנו לתיקון אמיתי של יחסינו עם הפלסטינים. יש להגיע לפשרה
          הוגנת גם בנושא הזה.והוגנת זה אומר להשתתף בשיקום הפליטים במידה שלא פוגעת בזכויותינו הבסיסיות. הישראליות
          המחבקת והמכילה תתן למיעוט הפלסטיני מסגרת הזדהות ולא תהפוך אותו לאויב
          כפי שעושה המדינה כיום

          • לרוני,
            אני משתדל להתנסח בדיקנות. לא אמרתי שאני פוחד להיות מיעוט תרבותי; כתבתי שאינני רוצה להיות מיעוט תרבותי, וזה הבדל גדול מאוד.
            בעיני, התרבות העברית (העברית, לא הישראלית!) אינה מיקס! על כן הדגשתי שהזהות התרבותית שלי (שלי!) חשובה לי יותר מן הזהות הלאומית.
            באשר לשאלת הפלסטינים. גם הם צריכים לללכת מרחק רב כדי לתקן באמת את יחסיהם אתנו.
            למי שנולד בפלסטינה בתקופת המנדט, ההיסטוריה נראית שונה במקצת מכפי שהיא נראית בעיניו של מי שנולד אחרי מלחמת ששת הימים, או קצת לפניה.

  3. רוני וגנר !
    אכן אורח יקר
    ואני שמח מאד לקרוא אותו כאן

  4. רוני, מסכים אתך בכל מלה, ואף הבעתי את דעתי ברוח זו ב"הארץ" וכאן ברשומה 'אחים בדם' –
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4937

    הכל מתחיל בהתפצלות החינוך וממשיך כמלחמת כל בכל. אבל המצב כה רע מבחינות אלה שאפילו לתיקון המצב דרושות אסטרטגיות מתקנות זהירות למדי.
    רמות השנאה והשלילה ההדדית הן חומר נפץ שאי אפשר פשוט להתעלם ממנו.

    • לרוני וגנר

      הצעתי היא שנשאיר מקום פנוי למיליון יהודים

      ובא לציון גואל

      • אני באמת חושב שאנחנו יכולים להפסיק לחשוב ולהתנהג כמיעוט.אנחנו אומה ריבונית שיש בידה כוח להכיל אחרים אך אנו בוחרים לנדותם ולהרחיקם
        בכל דרך אפשרית. מתי כבר נבין שיש בידינו את הכוח הזה?

השאר תגובה ל עדי עסיס ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג