בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / סיפור ליום העצמאות
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור ליום העצמאות

עדות שמיעה מפי נערים מבית לחם:

אפריל 2009

 

סיימנו את הבגרויות ורצינו לחגוג. הלכנו כמה חבר'ה למטע של המשפחה של אחד מאיתנו. ליד הבית שלו. קנינו שתייה ואוכל, הבאנו מנגל כדי לעשות על האש והבאנו נרגילות.

היינו מאד שמחים והתרגשנו מאד. סיימנו סוף סוף את הלימודים וזה יום מרגש מאד בשבילנו.

חיכינו למסיבה הזאת הרבה זמן.

קנינו הרבה אוכל, הרבה בשר לעשות על האש.

הבאנו טייפ ומוזיקה שאנחנו אוהבים.

כמה זמן אחרי שהתחלנו את המסיבה הגיעו החיילים.

בהתחלה הם הרביצו לנו מכות חזקות.

אחר כך הם הכריחו אותנו לעמוד על הברכיים, על ארבע כמו כלבים.

הם עמדו מאחורינו ודרכו את הנשקים שלהם כאילו הם עומדים לירות בנו. פחדנו נורא. עשינו במכנסיים מרוב פחד שהם ירו בנו.

הם הכריחו אותנו לעמוד על הברכיים עד חמש בבוקר.

הם אכלו לנו את כל האוכל ועישנו את הנרגילות שלנו.

רק בחמש בבוקר הם נתנו לנו ללכת.

 

38 תגובות

  1. מירי פליישר

    נורא

    • מאז שנכרתו ראשיהם של חמישה משבויי גוש עציון כי ביקשו מים וברנר נרצח
      והתעללו בגופתו וטייסים ישראלים שבויי מלחמה נתלו בפומבי נעשים כאן מעשי אכזריות משני צדי המתרס

      מעשי התעללות ראויים לגינוי!

      • …ושרפו את גופו של צנחן ישראלי פצוע במלחמת לבנון ועינו שבויים
        ורצחו שבויים ורצחו ישראלים בפיגועים
        ופצצות חיות והרג מן המארב של אזרחים
        (לא חיילים) וירו בילדה בת חמש בכביש 6 (המשפחה נסעה לטיול) וכן הלאה וכן הלאה סיפורים לכבוד
        יום העצמאות.האכזריות וההתעלות אינה המצאה ישראלית בלעדית – אנו,כעם,לוקחים בזה חלק צנוע יחסית –
        וכמובן,ראוי לגינוי ולחקירה ולבדיקה
        והעמדת האחראים לדין.

      • אני בטוח שברנר לא עולל לערבים כל רע.הוא לא לקח להם את הסטייק.יש לך ידיעה סותרת בנושא,אליענה?

        • יגאל ו- צר לי אבל אני לא מבינה מה אתה מנסה להגיד.
          אם במקרה אתה מנסה להגיד שגם הצד השני מבצע זוועות- כבר ציינתי שאין לי כל ספק בכך.

  2. אהוד פדרמן

    סתם יום של חול בשטחים הכבושים – לא

    נשפך דם, אך האדמה ספוגת שתן וזיעה

  3. זוועהההההההההההההההההה.

  4. רונית בר-לביא

    מחריד.
    את עושה עבודה חשובה.
    לפעמים יש מקום שתראי שזה קורה בשני הצדדים, למרות שזה לא ממעיט מחומרת המעשים.
    את הגדעון לוי של הבלוגייה.

    ומשטרה הוא גוף שאני לא יודעת אם יש לי יותר מילים לגביו. להחליף ומיד.

  5. טובה גרטנר

    היי אליענא
    יש בסיפור המון כאב חוסר צדק, זה סיפור לחיים, על החיים.
    אין ספק שזה ספור על אידיוטים!
    להתראות טובה

  6. יש כאן תגובות בנוסח תחרות "כוכב נולד" של סבל – למי הרגו יותר ואיך שחטו גם לנו.

    אליענה מספרת סיפור אחד מסוים.
    יספר מי שרוצה סיפור אחר.
    אין צורך לקשור ולעשות השוואות.

  7. אין מילים נוכח אכזריות. נורא.

  8. וודאי שאני יודעת שזה קורה גם בצד השני. כולנו יודעים. את הסיפורים הללו לא חוסכים מאיתנו. להפך. אנחנו גדלים עליהם ויכולים לדקלם אותם מתוך שינה.
    אני רוצה לספר את הסיפורים שאנחנו לא שומעים. את אלה שמסתירים מאיתנו. ורק אז, כשנדע את האמת כולה, אולי נרצה ונוכל לשנות משהו.
    יש לי עוד כל כך הרבה סיפורים לספר. אולי זה מה שאני צריכה לעשות בבלוג הזה.

    • אין צד תמים בסיפור הזה

      יש שני צדדים שנלחמים זה בזה

      בכל האמצעים – טובים ורעים.

      לא אשכח:הייתי במילואים,(השנה היתה 87 )ואלינו למחנה הובאה גופת נערה ישראלית שוחרת שלום שביקשה להראות לצד השני צד אנושי ואוהב.
      הם אכן הראו לה את אהבתם תרתי משמע,
      לאמור,גם במובנים שהנייר סובל בקושי.

      וראיתי דברים גרועים מאלה.

      אני תקווה שאת אליענה,זהירה כשאת הולכת לגבות עדויות.

      שלום בין מדינות – קודם כל (וזה יהיה תהליך ארוך) ואהבה וכבוד וחיבה – אחר כך,ובזהירות בבקשה.נהיה
      נא אנושיים ורחמנים ונדאג קודם כל
      לעניים והמוכים והרעבים והחולים וחסרי קורת גג מבני עמנו,לפני שנדאג לגורל הסטייקים של העם השכן.
      מסורת ברנר,סופרים יקרים!

      • הסיפור מזעזע ואין הצדקות.
        אבל באשר ליחס לנשים גם לי יש כמה סיפורים מזעזעים.
        לר רציתי להעלותן בגלל רגישות הנושא כאן.
        לא רציתי לפתוח פצעים וויכוחים.

        שגם ככה קימים.
        אבל לצערי המציאות עולה על כל דימיון.
        מה אומר.

        צריך זהירות מלפגוע בכבודם שמחולל רבות לצערי , וצריך כנשים להזהר מפגיעתם.

        אני עדה.

        • אביטל, את וודאי יודעת שגברים יהודים פוגעים בנשים לא פחות מאשר גברים ערבים.

          • אליענה אין מה להשוות.
            גברים יהודים לא חוטפים נשים ערביות לכפרים שלהם, מתעללים בהם ומכים אותם בפומבי, אונסים ומה לא.
            גם אם ירצו, לא יעזו.
            אני חוששת שאת טועה ובגדול וגם לי יש עדויות.

            אבל איני מתוכחת על סיפורך אלא מגיבה לעדות של המגיב.

          • מתעללים בהן ומכים אותן.
            טעות שלי.

          • http://www.yadleachim.co.il/Index.asp?CategoryID=238&ArticleID=792

            אני משערת שישנן גם נשים שהתאהבו בפלשתינאים ןלהן קשה הרבה יותר לעזור.
            לכי תחלצי אותן משם.
            על הפלישתינאים והישראליות סיפר לי ידיד ערבי.

  9. מזעזע ואירוני.
    מזכיר לי סיפורים שסופרו רק לפני שבוע בערב יום השואה בהקשר של אירועים שהתרחשו לפני 70 שנה בגרמניה.

    כל עוד נרגיש כעם קורבן נמשיך להתעלל בפלשתינאים כמו שהגרמנים הרגישו אחרי מלחמת העולם הראשונה ובהמשך, התפרקות הויימאר.

  10. סיפור מחריד והפרסום כאן חשוב אבל לא מספיק. יש לך נתונים מדוייקים לגבי מקום, תאריך, פרטים על החיילים המעורבים? נראה לי שכדאי לפנות לתקשורת (כרמלה מנשה? מישהו שעוסק בחיילים ולאו דוקא בכיבוש, אם אפשר), ולנסות לגרום לחקירה של מצ"ח. לא שאני חושבת שחקירה כזאת תעזור, ואני יודעת שהסיפור הזה לא יוצא דופן במיוחד, אבל דוקא לכן חשוב לנסות ולטפל בזה בכלים חוקיים וטכניים, שיהססו בפעם הבאה בה יחליטו להתנהג ככה…

    • טלי- אין לי פרטים מדויקים. אולי אני יכולה לנסות לברר פרטים כאלה, אבל יש לי תחושה שזו תהיה אנרגישה שתבוזבז לשוא.

      • מסוכן לספר סיפורים לא מאומתים מפי השמועה. אני קצת מתפלא שאת לא מבינה את זה לבד. וקריאות השבר כאן שאינן עוצרות לרגע לתהות האם זה אמיתי לא מדהימות אותי, בקולקטיב הבננאי אם אליענה ששייכת לקולקטיב סיפרה סיפור ישר נצטרף למעגל החיבוק, נשתתף, נזעק, נשבור שבר ובעיקר נריע לאומץ וליושרה שלה שבלספר סיפור שאינו מאומת.

        סיפור שאינו מאומת יכול להיות אמת ואולי אכן זההמקרה כאן) אבל יכול להיות גם בדיה שהופצה כבדיחה פרטית של מישהו(קריפי קצת אבל יש אנשים ששואבים מזה נחת), ויכול להיות שקר מוחלט שנועד לשרת אינטרסים.

        נורא מסוכן אליענה מה שעשית. לכי
        תבדקי תאמתי ואז חזרי לספר.

        • שמעתי את העדות הזו ממקור ראשון.
          האם זה מספיק?
          אוא אולי צריך לשאול האם זה מספיק כשמדובר בעדות של פלסטינים?

          • לא אליענה , זה ממש לא מספיק. אני אסביר ל א ט ל א ט ואולי זה יהייה מובן יותר.

            זה לא קשור ללאומנות. זה סיפור חמור, על פשעים שבין אדם לחברו כשאחד נמצא בעמדה שיש לו עליונות על השני. זה היה חמור באותה מידה ולא יותרוגם לא פחות אם זה היה קורה בין בני נוער ישראלים משני הצדדים.

            מה שמזעזע אותי כאן זה שסיפור כזה , אם הוא נכון, מסופר כאן בנימה סנסציונית, בשעה שהוא צריך להינתן כעדות בפני הרשות המתאימה. מקומו אינו בבלוג שלך עם עשרה קוראים מריעים ומוחאי כפיים.

            אם הסיפור נכון, אסור שיהפוך לאגדה אינטרנטית אורבנית שקל להתווכח איתה בבלוג של אלמונית בפורטל נידח.
            ואם הסיפור שקרי, אסור שיתפרסם אפילו לא בבלוג של אלמונית בפורטל נידח עם עשרה קוראים מצ'קצ'קים

            האם עכשיו מובן יותר?

            החיים הם קצת יותר מזליגה של דיו וירטואלית על דף ירקרק. אם יש לך קשר עם המספר כמו שאמרת: עדות אישית, והסיפור אמיתי ומזעזע אותך (כמו שמזעזע אותי) הדבר הנכון לעשות הוא לעזור למספרו שהיה נוכח באירוע ליצור קשר עם הרשויות האחראיות.
            אז גם נשמע עליו כולנו באמצעי התקשורת, מדוע בעצם זה לא נעשה?

          • אני גם אסביר לאט לאט.
            אין ביכולתי לכפות על המספרים לפנות לרשויות. הם צריכים להחליט לעשות את זה בעצמם. ולאיזה רשויות בדיוק לדעתך יכולים לפנות כמה בני נוער פלסטינים? מי בדיוק יקשיב להם?
            אתה ואני חיים באותה מציאות. די עם ההתייפיפות המעצבנת הזו. הסיפור הזה אינו יוצא דופן. יש עשרות סיפורים כאלה.
            ומה קורה כשהסיפורים הללו וגרועים מהם מגיעים אל הרשויות המתאימות? מגיעים אל התקשורת?
            אם סיפורים כאלה כל כך מזעזעים אותך אתה מוזמן ללכת ולגבות עדויות. לא תצטרך להתאמץ כל כך- יש המוני סיפורים כאלה.
            ואם כל מה שיש לך לעשות זה להעליב אותי בנימה מתנשאת ומזלזלת, עשה זאת בבקשה במקום אחר. אתה לא רצוי כאן.

          • חבל שאת לא מבינה.

            האישיו כאן אינו את וגם לא אני. אני לא מעליב ואת לא אמורה להיות נעלבת רק כי לא הזנתי אותך בכפית של צוף מחמיא מתקתק.

            האישיו הוא אמינות. ואת כמספרת הסיפור בפומביות (פומביות מצומצמת אבל בכ"ז פומביות) מתנערת למעשה מדרכים אחרות שהיו מאפשרות לפתור את חידת הסיפור. הסיפור הזה עד שלא יאומת הוא חידה, אולי הייה ואולי לא. גם לצד השני יש אינטרסים שעשויים לדחוף אותו להמציא סיפור כזה ומצד שני יש אפשרות שאכן זה קרה בידיי ידיים לא נקיות.

            לא חסרים עיתונאים שעשויים להתעניין בסיפור כזה ושבכוחם להניע את גלגלי המערכת לחקור את אמיתותו ולפעול כנגד האשמים אם הוא נכון. את בוחרת להתעלם מזה כי באמת נוח יותר להניח סיפור זוועה אמיתי או שקרי בבלוג ולהנות מתשואות בטוחות.

            ברגע סיפרת אותו בדרך הפומבית שסיפרת החובה הזו מוטלת עליך ואת אמורה להיות נבונה דייך להבין שמוטב שסיפור כזה יבדק.

          • אין כאן שום חידה.
            אני שמעתי סיפור שהחריד אותי ואני מספרת אותו הלאה.
            הדבר היחיד שאני לוקחת מתוך הדברים שלך הוא ההצעה להעביר אותו לעיתונות.

          • אם כך היגענו להסכמה מלאה.

      • בדיוק בשל תגובות כמו חלק מהתגובות שקבלת כאן, אני חושבת שזה לא יהיה בזבוז אנרגיה- נהפוך הוא.

        אני יודעת שיש הרבה סיפורים כאלה ואני יודעת שהמערכת נוטה לטייח, ועדיין, אנחנו חיים במדינת חוק עם יומרה לנורמות מסויימות, וכשידוע על פרטים מדוייקים של הפרת נורמות כאלה אנחנו יכולים להעביר את הפרטים המדוייקים לגורמים המוסמכים- זה הרבה יותר אפקטיבי מהסתפקות בכתיבת הסיפור. כאזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית, יש לנו את היכולת לתווך בין קורבנות הארוע הזה לבין הגורמים המוסמכים, בדיוק מכיוון שהם עצמם לא יכולים להתלונן ולזכות ליחס רציני.

        ואם את רוצה שאעזור לך בטיפול הטכני בסיפור הזה, רק תגידי.

  11. אליענה קשה לקרוא את זה, קשה מנשוא והבן שלי חייל ,אני חושבת שחל בנו ובצבא שבירת טבואים עמוקה ורשע כשעשוע, לא מסוגלת להכיל את זה

    • זה מה שכל כך מחריד- אנחנו הרי לא מפלצות, הלא החיילים הללו גם הם נערים.
      אבל משהו נורא קורה לנו, וחייבים לעצור את זה.

  12. האם הסיפור הזה בדוק?

    • לא הייתי שם. רק שמעתי את הסיפור.
      איך אפשר לדעת אם זה בדוק?
      וגם אם רק חלק קטן מהסיפור הזה הוא אמת- הוא עדיין מזוויע ולא צריך לקרות.
      ובנוסף- שמעתי כל כך הרבה סיפורים אחרים- גם אם רק מחציתם אמת- עדיין אנחנו בצרות גדולות.

      • הרג ואלימות ,עושק ורצח נמצאים משני עברי המתרס גם אצל הכובש וגם אצל הנכבש. אלימות גוררת אלימות ואיבה גוררת איבה בשני עברי המתרס, רק אהבה תצמיח אהבה , ואת האהבה צריך ללמוד צריך להתמתח למעלה לקראתה. עד אז ימשיכו סיפורי הזוועה להתרחש בשני עברי המתרס זה מספר את סיפורו וזה מספר את סיפורו ושניהם סיפורינו העצובים. עד שילמדו

        • עוד משהו משל יהודה עמיחי שהמסר שלו אונברסלי

          "מן המקום שבו אנו צודקים,
          לא יצמחו לעולם
          פרחים באביב


          אבל ספקות ואהבות עושים
          את העולם לתחוח
          כמו חפרפרת כמו חריש,
          ולחישה תשמע במקום
          שבו היה הבית
          אשר נחרב"

          רק באהבה ובספק ובבדיקה העצמית המתמדת ,ותמיד בשני עברי המתרס כאן וגם שם. אצלנו ואצלם

  13. לי זה לא משנה אם הסיפור אמת מוחלטת או בדיה מוחלטת (והרי כבר נאמר שבכל סיפור יש לפחות גרעין של אמת). אני יודע שנפגשתי עם אנשי "שוברים שתיקה", קרי: חיילי צה"ל ששירתו בחברון ובסביבותיה. והם סיפרו לי על חוויותיהם מן השירות בשטחים. רשמיהם מסמרי שיער. די לי בכך כדי לדעת שאנו חברה הנמצאת על מסלול של אבדן דרך ואבדן ערך (כן, אני יודע שכבר כתבתי את זה בעבר בהקשר אחר).

    נכון, אני מגדיר עצמי כשייך לשמאל הציוני, כלומר זה שמסרב להטיח ביקורת חד-צדדית בישראל לבדה ולטמון ראשי בחול בכל הנוגע לפגמים בחברה הפלסטינית. ידוע לי היטב שבנוסף לכיבוש הפיסי הישראלי, מתקיים גם כיבוש מנטלי פלסטיני (כזה שמונע מהחברה הפלסטינית לבנות מוסודת שלטון ראויים, לשים קץ לפיצול החברתי-פוליטי בדמותם של זרמים ופלגים, המושכים לכיוונים מנוגדים, להשיג עצמאות לעמם ולהקים להם מדינה, שתכיר בזכות של העם היהודי למדינה לצידם).

    בשורה התחתונה (וזה לא חדש לאיש): הכיבוש משחית. הוא מוביל לזילות בחיי אדם, לקהות חושים ולפיחות בערכו של האחר. רצוי שנשמע סיפורים כאלה כדי שנדע שבמקום שבו אנו צודקים, אנו גם מאבדים את דרכנו וערכינו. יש מקום להתבייש בעצמנו.

    ועוד שורה תחתונה: היום ערב יום הזכרון. אני יכול לכתוב את דעתי כאן בשפה העברית גם בזכות הקרבן האדיר שהנופלים הקריבו למעני ולמעננו. אני מכבד אותם, שבזכותם ובזכות הנהגה חכמה (שהיתה לנו) יש לנו כברת אדמה שעליה כוננו מדינה עצמאית ריבונית. כשאני מביט כמה ק"מ מזרחה (או דרומה), אני מבין עד כמה זה לא מובן מאליו.

    • תודה על דבריך.
      הקול השפוי והמאוזן שלך חשוב לי מאד.

      • שירתתי בשטחים כל ימי היתיפאדה הראשונה וחצי מהשנייה.
        לפחות מאתים חמישים יום במקובץ.
        אני יכול להעיד שהיתה אכזריות ביחס
        לפלשתינאים אצלנו בגדוד – אבל היא לא הייתה נפוצה.היו כמה חיילים כאלה,אבל סיננו אותם והם עצמם חדלו
        מלוא,התחמקו.
        אני יכול להעיד על מקרים רבים מאוד
        של התאכזרות שבין הפלשתינאים לבין עצמם.ביניהם מקרים מזעזעים.
        מדובר בחברה שבטית משפחתית,מרובדת מבחינה הירארכית,עם חוקים נוקשים ביחסי אני אתה,וחוקים נוקשים עוד יותר ביחס לנשים.
        כלפי אשה שנחשדה בדבר מה ,אפילו קל ערך,לא היו רחמים.השיטה היתה – הלקאה בצינורות גומי..השחתת הפנים
        באמצעות סכין מלובן.רופא הגדוד דיווח על מקרים מזעזעים,ולא אחד ולא שניים.
        המחלקה שלי שיחררה אשה שהיתה כלואה במרתף שנים.
        היחס כלפי ילדים היה נוקשה והחינוך המקובל היה מכות רצח.
        היחס למשתפי פעולה – שהיה שם קוד
        כמובן ,שום שיתוף פעולה, יותר נטוב שלא אתאר כאן,במילים.
        לעומת זאת,אני יכול לציין שהמערכת המשפחתית שבטית דואגת היטב – ולא נמצאו חסרי קורת גג,מזון או לבוש,
        כבחברה שלנו.
        ונדיר מאוד שצעירים בחברה הזאת חוגגים במזון ומשקאות (!) אלא בחדרי חדרים.מי ששותה אלכוהול שלא בסתרי סתרים אללה ירחמהו.הטיפול של החיילים
        -אם הדיווח נכון,היה נחשב עדין ומתחשב,יחסית.
        ובניגוד למה שסבורים כאן,הצעירים אינם שולטים ברחוב,וכמעט כל השתוללות
        רחובית נעשית ברשות.
        החברה הפלשתינאת היא חברה לוחמת בראש וראשונה,ובכל האמצעים,כולל המאבק בדעת הקהל.ובעדויות הללו יש לנהוג זהירות רבה.חיילים ישראלים אינם מסתובבים סתם ככה ברחובות ובמקשאות,אלא בליוי קצין או בעל דרגה,שספק אם היה מסתבך בגזל מזונם
        ומשקאותיהם.
        זאת בלא לכפור בעיקר – לא בנזקי הכיבוש או במידת אמינותו של הדיווח.

        ובניגוד לסברה,זוהי חברה משכילה יחסית,מספר בוגרי התיכון בה רב,
        ובוגרי האוניברסיטה אינם בטלים בשישים.אין להם לאן לתעל את השכלתם
        ולהפכה למעמד כלכלי או חברתי,משום
        שהכלכלה ,התיעוש והמיחשוב מפגרים בשלושים שנה לפחות.אין לחתרגם זאת בשום פנים לחשיבה תרבותית במובן המערבי,להומניזם מכל סוג שהוא,לעידון וליטוש.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג