טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

זילות הזיכרון

 במסגרת היותי עובדת עירייה באחת הערים הגדולות בארץ, נכחתי הבוקר בטקס יום השואה שארגנה אותה עירייה לעובדיה.

נכחתי ובכיתי.

יש כמובן המון סיבות לבכות היום. אחת מהן, אחת מהסיבות שהביאו אותי לבכות הבוקר הייתה – אני מתקשה למצוא לה שם הולם. אולי זילות הזיכרון.

אני מתכוונת לאופן שבו אנו זוכרים ומזכירים.

עשרות טקסים כאלה כבר ראיתי ושמעתי. שוב מדקלמים את אותם טקסטים שמרוב שהם שחוקים ובנאליים כבר אינם אומרים לנו דבר. שרים את אותם שירים עם הזיוף הקבוע. לא מרגישים כמעט כלום.

מה אני מנסה לומר?

אני מנסה לומר שהייתי רוצה שניצור לעצמנו טקסי זיכרון שבאמת גורמים לנו לחוש משהו. שגורמים לנו לחשוב. שבאמת גורמים לנו לזכור ולא לשכוח.

ואני לא מדברת על טקסי הזיכרון האלטרנטיביים למיניהם.

אני מדברת על משהו אמיתי. משהו שבא מן הלב ויוצא אל הלב. לא עוד טקסט שתלמידת כיתה י"א למדה בעל פה בלי להבין מה בעצם כתוב בו ושאותו היא מדקלמת כשהוא נכנס לאוזן אחת של המאזינים ויוצא מהאוזן השנייה.

בתום הטקס, עלה ראש העיר לבמה ונזף/גער/צעק על עובדי העירייה שמה שקורה כאן הבוקר הוא חרפה ובושה וזלזול במתים. הוא התכוון מן הסתם למיעוט המשתתפים שנכחו בטקס.

הוא צדק בעיני. זו באמת הייתה בושה. חרפה. זלזול במתים. אבל החרפה לא הייתה מיעוט המשתתפים. הזלזול היה בכך שביום השואה של שנת 2009  אנחנו שוב מקיימים טקס שהוא רק בא לצאת ידי חובה.

אני לא יודעת מה בדיוק אני מנסה לומר.

אולי שאני מפחדת שבתוך כל הטקסים הללו היום הזה הולך ומאבד ממשמעותו. אולי שמפחיד אותי מה יודעים או חשים ילדים ובני נוער שחיים היום וניזונים מהטקסים הללו. אולי שאני מרגישה שבשום תחום אנחנו לא מצליחים להיות כנים ולהרגיש משהו באמת.

 

25 תגובות

  1. מה שקורה זה שהטקסים ה"ממלכתיים" הפכו לבמה עבור פוליטיקאים נפוחים שמדקלמים טקסטים רבי רהב. לכן הם נמאסו והתרוקנו מתוכן.

    • זה נכון חנוך. וזה עצוב שזה מה שנשאר לנו- פוליטיקאים נפוחים מחשיבות עצמית וחסרי תוכן אמיתי.

  2. אני מבין על מה את מדברת ,אבל אני מקווה שהטקסים בבתי הספר טובים יותר ומוקפדים.
    עד כמה שאני יודע בכל בתי הספר בארץ מתקיימים טקסים ביום השואה. ברוב בתי הספר יש מורים לספרות ומוזיקה שמשתדלים למצא חומר חדש מדי שנה ועובדים באופן רציני עם התלמידים.
    בררי מה המצב בבתי הספר וספרי לנו.
    בסופו של דבר אצל בני הנוער צריך לטמון את זרעי הזכרון ואת הלקחים הלאומיים והכלל אנושיים שצריך להסיק מהשואה.
    למיטב ידיעתי, היום בערב בתוכנית פוליטיקה בערוץ הראשון יהיה דיון על הנושא וישתתף בו מנהל בית הספר שלי אריה ברנע ואחד מתלמידי עומרי סעדון.

  3. מה שכתבת הוא רק קצה הקרחון. האמת העצובה קשורה לשימוש הציני שעושים גורמים אינטרסנטיים כדי להצדיק באמצעות השואה מיני עוולות מקומיות, מתוך ראיה צרה שהיא לחלוטין א-היסטורית. הלקח האלמנטרי של השואה קשור כולו בהומניזם. מבינים את זה בכל מקום בעולם, רק כאן מתכחשים לכך. מתבצע תהליך של דה-הומניזציה של כל מי שאינו יהודי ישראלי, כמו שראינו בסרטון ההפגנה בבילעין. ישר לפרצוף.

  4. אנחנו, בני הדור ש"ידע את יוסף", הרגשנו ומרגישים ועוד איך. גם אנחנו דור שני. אבל כשאני חושבת כיצד להעביר את זה לדור הצעיר, אין לי מושג, ממש ככה. לפעמים אני חושבת, אפילו שזה מבעית, שאולי יותר טוב ככה. שיחיו בי הסבל התהומי על זה על הראש. כי לנו נהייתה טראומה ענקית מזה. לא יודעת, סתם מחשבות. ובדיוק כתבתי פוסט על "סבתי" ניצולת השואה, בהקשר לזה שאנחנו, הדור של אחרי המלחמה וקצת אחריה, שנות ה-50-60, ינק את זה באוויר.

  5. זה נושא שצריך ללמד לאורך כל השנה, טקס יחידני חולף ומתמסמס.

  6. אני לא הייתי קוראת לזה זילות הזיכרון. ישנה בעיה של ממש באשר לדרך שבה צריך ואפשר לציין את זכר השואה, בהתחשב במרחק הזמן ההולך וגדל. אני לא מצפה מעיריות שיידעו איך לפתור את זה.
    כל שנה יוצא לי להשתתף בטקס כזה במערכת החינוך – בדרך כלל במוסד זה או אחר של השכלה על תיכונית. ושם אני דווקא מתרשמת שלוקחים את זה מאד ברצינות. הטקסטים שאני שומעת אינם שחוקים, השירה אינה מזוייפת, ואני גם מתרשמת שהקהל כן "מרגיש משהו באמת". במיוחד אני מתרשמת כל שנה מהעובדה שאנשים צעירים מקפידים להשתתף בטקסים האלה במספרים גדולים, למרות שלהלכה היו יכולים פשוט להתחמק ולברוח לדשא, שהרי איש אינו מפקח על נוכחותם. העובדה שהם מקפידים על כך אולי מעידה במשהו גם על החינוך שקיבלו בעניין בשלבים המוקדמים יותר של חייהם.

    ראיתי שכתבו כאן למעלה על המסר של הומניזם שנעדר מההתייחסות לשואה בארץ (וגם עם זה אני מתקשה להסכים) – אני רק רוצה להזכיר דבר אחד בהקשר הזה: בתי נסעה לפני שנים אחדות למסע המוכר בפולין – לא במסגרת בית הספר אלא דווקא עם תנועת הנוער שלה. המארגנים דיווחו להורים מדי ערב, באינטרנט, מה עשו ילדיהם באותו יום. קיבלנו דיווחים מצולמים מכל הטקסים שנערכו שם, למשל. המסר המרכזי בכולם היה במוצהר: "ובחרת בחיים". כלומר, לא התרכזות בסבל, בנקמה ובשנאה – אלה הלקח האנושי החיובי שכל אחד יכול לשאת עימו מתוך התהום. אני לא רואה בזה שום זילות.

    • עדה,
      במושב בו אני מתגוררת מתקיים מדי שנה, כמו בכל יישוב יהודי, טקס לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל. בטקס שהתקיים לפני שנתיים עלו בנות המושב לשיר, גילאי עשרה. הייתה תחושה שהן שרות כמו באודישן ל'כוכב נולד', כלומר כל מיני קישוטים וסלסולים ווקליים אקספרסיביים נורא שנועדו להרשים צוות שיפוט דמיוני. בשנה שעברה עלו רק מבוגרים לשיר.

      • למירי –
        ומה זה מוכיח? אולי זה מוכיח שמארגן הטקס (מן הסתם לא ילד בעצמו) לא הצטיין בטעם משובח. האם אפשר להסיק מזה על זילות הזיכרון בחברה הישראלית?
        העיקר בעניין הזה הוא שאי אפשר להשאיר את כל עניין החינוך הקשור לשואה לטקסים (ולמיטב ידיעתי גם לא משאירים). יש טקסים מוצלחים יותר ויש מוצלחים פחות, והבעיה של כולם היא מידה מסויימת של פורמליות מלאכותית, שנגרמת מעצם הגדרת המלה "טקס". לכן גם מתחבטים בשאלה מה אפשר לעשות במקום. התשובה על זה איננה פשוטה, אבל מנסים.

        • מזדהה עם כל מילה שאמרת, אכן זילות הזכרון, עלה תאנה ומס שפתיים. לקחי השואה ועוצמת הזכרון יבחנו ביום יום בבדק בית האישי, החברתי והלאומי שנעשה פנים וחוץ.תודה על כנות דבריך ,אליענה

        • זה בדיוק העניין של זילות הזיכרון – הגחכת ההיררכיות. הפורמט ("לעמוד על במה ולשיר סולו"] משתלט על התוכן ["האומה מרכינה את ראשה"]. אני חושבת שלהשליך את כל זה לפתחו של מארגן הטקס זה פתרון קל מדי. אותן נערות עברו כך וכך שנים דרך מע' החינוך, הן לא הגיעו לטקס כשהן לוח חלק. במקום דקלומי טקסים צריך לחזור אל האותנטי, אל הביטוי האישי. מה גם שבחברה קרועת קונצנזוס קל הרבה יותר לדקלם נוסחאות אֶבֶל מוכנות מאשר להתמודד עם המשמעות (למשל, הקשר בין רדיפת יהודים בגולה לבין דיכוי עם אחר, או העובדה שהשכול הולך וגדל משנה לשנה כמו גזירת גורל כשאין התמודדות אמיתית עם שאלת מלחמת אין ברירה/יש ברירה. וכו']. סוף ניסן תחילת אייר היא עונת עלי התאנה הקולקטיביים.

          • למירי –
            ויש בני נוער אחרים שעברו דרך מערכת החינוך ומופיעים בטקסים באופן שונה. השאלה היא תמיד על פי איזו דוגמה רוצים להסיק מסקנות ולהגיע להכללות. על כל פנים אני מסכימה אתך שהטקסים אינם צריכים להיות העיקר.

            בעניין של "הקשר בין רדיפת יהודים בגולה לבין דיכוי עם אחר" – אני כבר כתבתי את זה בבלוגיה הזאת ובאחרות הרבה פעמים, וכבר מרגישה כמו תקליט שחוק, על כן אשתדל לקצר:
            ההמלצה שלי היא להשאיר את השואה על הפלנטה הנפרדת שעליה הניחו אותה ולא לערב אותה ללא הרף בשיח על ענייני השעה. על כיבוש ודיכוי של עם אחר אפשר לדבר בהצלחה מרובה גם בלי להתייחס לשואה, למרות שזה מאד אופנתי כן לקשור בין שני הדברים. והסיבה שאני אומרת זאת היא לא כדי לעשות לעצמנו הנחות, אלא בדיוק כדי להאט את התהליך (הבלתי נמנע ממילא) של גימוד השואה (בכוונה אינני אומרת זילות, אני לא אוהבת את המונח הזה).

          • יש להבדיל בין זכר השואה כזיכרון הסטורי ביוגרפי כאוב לבין זכר השואה בהיבט הרחב יותר שלו, האוניברסלי, ההומניסטי. אם רוצים להקנות תוכן לסיסמה 'לא עוד', אסור לשים את השואה בתוך ויטרינה. ההיסטוריון תום שגב אמר באיזו תכנית טלויזיה שמדינת ישראל משלמת מחיר, יום יום שעה שעה, על מה שקרה בשואה. אני נגד סטריליזציה של הזיכרון, מה שאת מציעה לא הגיוני משום בחינה. ההתייחסות אל השואה כאל אירוע חדפעמי בדברי ימי האנושות משחקת לידיהם של כל עושי העוולות על רקע גזע/מוצא/אמונה/אידיאולוגיה. רק אם תחלחל עמוק ההבנה שהשואה נגרמה על ידי בני אדם לבני אדם אחרים, ניתן יהיה לאחד כוחות מול רמיסת כל 'אחר'.

          • אני באמת חושבת שיש בשואה משהו "חד פעמי", לפחות בכל הנוגע להשוואה עם מה שקרה לפניה: בנוגע למה שעוד עלול לקרות אין לי דרך לדעת, אבל אני בהחלט מקווה שהיא תישאר בחד-פעמיותה.

            לא מדובר על "ויטרינה". מדובר על כך שאפשר להילחם בעוולות מכל סוג גם בלי להשוותן לשואה. ההשוואות האלה אינן מביאות תועלת למאבק בעוולות, ולמרבה הצער גם תורמות לגימוד שעליו דיברתי. בנוסף לכך הן גם אוטמות את אוזניהם של חלקים נכבדים מציבור השומעים-הנמענים: ברגע שאומרים "שואה", הם מפסיקים להקשיב. (אגב, לא מדובר רק בהקשר של הכיבוש. אני עוד זוכרת היטב את התגובה של אימי ביום הראשון או השני של ההתנתקות, כששמעה התבטאויות של המפונים מעזה וההשוואות שהם עשו בעניין).

            על הכיבוש אפשר למחות גם בלי לדבר על השואה, על מה שקורה במחסומים אפשר להתריע גם בלי לדבר על קלגסי האס-אס , ואת המצב ברמאללה אפשר לתאר בלי להזכיר את אושוויץ. ההשוואות האלה אינן עושות טוב לשום צד במשוואה, והפלסטינים בכלל זה. יתרה מזו: אנשים משכילים שיש להם ידע וניסיון בשימוש מדוייק במלה הכתובה אמורים להיות מסוגלים לדון בדברים האלה, גם בצורה נוקבת, בלי לעסוק בהשוואות האלה.

          • לא מדובר בהשוואות, ממש לא. ההשוואה כהשוואה, מי סובל יותר, מי מסכן יותר – לא מעניינת בעיניי, היא לרוב שטוחה. השאלה האמיתית בעיניי נמצאת במישור הכי פרקטי: איך לרתום את האימה האנושית [מפני אירוע בסדר גודל כזה שמוכיח מה בני אנוש מסוגלים לעולל] על מנת לדכא את הדחף האנושי [הטבעי?] לרוע.

          • יתכן שהמחאה היחידה שעוד אפשרית בימינו היא שתיקה רועמת!

          • למירי:
            בהשוואות של סבל מוטב גם בעיני לא לעסוק בכלל, אבל אני דיברתי על ההשוואות לגבי הגרימה של העוול.
            היות שאת אומרת שחשוב לך העניין הפרקטי, אני אומרת שוב: בעיני, השוואות לשואה מזיקות גם במישור הפרקטי. אולי בעיקר בו.

            לגיורא לשם: בדרך כלל שתיקה רועמת לא מובילה לתוצאות. בימים שבהם הכל מתנהל ב"זעקות", אנשים בקושי מקשיבים לדיבור – הקשבה לשתיקה מסובכת הרבה יותר.

          • עדה, אני חושבת שיש בינינו קצר תקשורתי, כי אני שבה ואומרת שמבחינתי היתכנות ההשוואות מבוטלת ולא מעניינת, והמשמעות הפרקטית בעיניי היא אחת ויחידה, הומניסטית ואוניברסלית. אני לא מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת השוואות במישור הפרקטי. אני לא משווה את חיילי צה"ל לקלגסים נאציים, אני רק אומרת שהלאום היהודי חייב להיות רגיש יותר מאומות אחרות לעוולות. זו בעינייך השוואה?

            לגיורא, בעניין השתיקה – העידן הזה גס מכדי לשתוק בו. שתיקה לא תעזור.

          • למירי:
            לא, זאת אינה השוואה, ולא על זה דיברתי.
            הלוואי שבאמת היינו רגישים לעוולות יותר מאחרים. למרבה הצער, הציפיה (ההגיונית) ממי שסבל להיות יותר רגיש לסבל הזולת איננה מתמלאת בדרך כלל. לסבל, ברב המקרים, אין ערך מזכך. רוב האנשים שעוברים סבל גדול נעשים מרוכזים יותר בעצמם ופחות רגישים לסבל הזולת (אני לא אומרת שאין יוצאים מן הכלל).
            התפקיד של החינוך הוא באמת לדאוג שזה לא יקרה. מה שאני מנסה לטעון הוא, שאפשר לעורר מודעות לעוולות ולסבל הזולת בלי לחזור ולבחוש בעניין השואה – ושאולי אפשר אפילו להגיע כך לתוצאות יותר טובות.

            גם אני מתרשמת שיש קצר תקשורתי – על כן אולי הגיע הזמן לשקול ברצינות את ההצעה של גיורא לשם :)

  7. טקסים לאומיים באופן כללי קשים לי, בטח טקסים "לאומיים" שמנסים לקחת חוויות רגשיות והסטוריות זוועתיות ולעשות להן תהליך אסתטיזציה.

    ראיתי השבוע את תחילת הטקס הממלכתי ואמרתי שצריך לרענן קצת את החומרים מסוג "אלי אלי" שכבר הפכו למעוקרים מתוכן מרוב שחיקה בשימוש.
    ואז שרו שיר של אהוד מנור ("אי שם עמוק בתוך תוכנו טמונים קולות וזכרונות…"). לכאורה- זה בדיוק מה שבקשתי, ואפשר אפילו לפרש את הטקסט באופן שלגמרי מתאים להקשר, וזה בכל זאת הרגיש לי צורם ומציק עד שכיביתי את הטלויזיה. אין לי פתרון מספיק טוב, האמת…

    ואני מסכימה עם כל מילה בתגובה הראשונה של מירי וגם עם חלק גדול משאר המילים בשאר התגובות, אבל גם עם חלק מדבריה של עדה- דיון סבוך ומורכב מדי בשבילי לעכשיו…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג