בננות - בלוגים / / סיפור ישן
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור ישן

סיימתי את טקס יום הזכרון שלי. ישבתי מול ערוץ 33 עד שהופיע שמו של אודי.
אחר כך יצאתי להליכה ובכיתי.
עכשיו אפרסם כאן שוב את הסיפור שכבר פרסמתי לפני שנה.

ביום רביעי היא הולכת לרמאללה לפגוש את מחמוד דרוויש

 

קוראים לה צדף. זה שם שהיא בחרה לעצמה. היא רוצה שיגע בה החול, שפירורי חול יכנסו לתוכה, שיגעו בה המים, שתוכל לנוע ממקום למקום עם המים, בלי להחליט, רק להיסחף.

היא נולדה בשם רבקה. היא שונאת את רבקה המקראית, זו היא שהחלה הכל, שהעדיפה את יעקב על אחיו, ורימתה, ושיקרה והונתה ובלבלה, וסכסכה ויצרה קנאה ושנאה ואדנות ויוהרה. היא לא חושבת על רבקה כעל אחת מארבע האמהות שלה, גם את רחל היא לא רוצה. במקומן היא בוחרת בהגר השפחה וברחב. הזונה. היא אומרת למי שמקשיב לה: "אלה ארבע האמהות שלי: שרה והגר ולאה ורחב."

היא חיה את חייה בשקט יחסי. יש הרבה דברים שהיא אוהבת. היא מרבה להקשיב. למילים ולמנגינות.

ביום הזיכרון הטלוויזיה שלה פתוחה. היא רואה את השמות של עשרים ואחד אלף חיילי צה"ל. חללי צה"ל. ליד השמות מושמעים שירים עצובים.

היא לא הולכת לישון בלילה. היא מסתכלת על השמות. היא הייתה רוצה לזכור את כולם, אבל אי אפשר לזכור עשרים ואחד אלף שמות. חלק מהם היא בכל זאת זוכרת: רב"ט שלום מועלם נהרג בפברואר 1986, סמל אבנר בן זקן, נהרג באפריל 1985, סגן יוחנן רוזנברג, נהרג באוקטובר 1986.

בין השמות יש אנשים שהכירה. בין השמות יש שם אחד שכנראה לא תשכח אף פעם: אודי. נהרג בקיץ 1994. בלבנון.

היא שרה עם השיר בטלוויזיה:

"גן נעול

לא שביל אליו, לא דרך

גן נעול…"

אחר כך היא ממשיכה לשיר אחר:

"נזמר נא את שיר אליפלט…"

בשעה אחת עשרה בבוקר נשמעת צפירה שנמשכת שתי דקות. אחר כך יש טקס זיכרון בהר הרצל וצדף מרפה לכמה דקות מרצף השמות ועוברת לערוץ אחר כדי לראות את אריק שרון נואם בטקס הזיכרון. הוא השמין וזה מפתיע את צדף. כשהיא מודאגת היא לא מסוגלת לאכול, ונראה שאריק מצליח לאכול למרות הדאגות הרבות שיש לו. ואולי הוא בכלל לא דואג, חושבת פתאום צדף.

אריק  נואם  והיא מסתכלת עליו אבל היא לא מצליחה לשמוע את המילים שהוא אומר. היא מחפשת את הכעס שלה. את השנאה שלה. היא אומרת בקול רם: "אודי מת בלבנון. אריק שלח אותו לשם. אודי מת בלבנון. אריק שלח אותו לשם." היא חוזרת על המילים ומחכה לכעס, אבל במקומו באה בושה גדולה.

צדף חוזרת לשנן את רשימת הנופלים. היא מצליחה לזכור שמות חדשים: סג"מ עמוס דגן, נהרג ביוני 1987, סגן ציון לוי, נהרג באוגוסט 1988, רב"ט אברהם אלבחרי, נהרג בספטמבר 1989.

צדף חולמת הרבה חלומות בלילות שבהם היא ישנה. לעתים קרובות חוזר החלום שבו היא פוגשת את אודי. היא פוגשת אותו שוב ושוב בלילות, אבל תמיד היא מתעוררת לפני שתדע מתי יפגשו שוב. כאילו היא נידונה לפגוש אותו לנצח, אותה פגישה ראשונה מבוישת- שבחלום,  אף פעם אין לה המשך .

החלומות מוחשיים מאד ומחזירים אותה לאביב הנעים של 1994. כמו תמיד כשלא היה מה לעשות היא ישבה במרפאה, לובשת מכנסי מדים וגופיה לבנה, מפטפטת עם בועז החובש ומחייכת לקראת כל חיל שנכנס פנימה. בכל פעם כשנפתחה הדלת ומישהו נכנס נשמה צדף עמוק בתקווה שיכנסו דרך הדלת הנפתחת לרגע ניחוחות של פריחה מבחוץ. היא החליטה בלב החלטה: "מי שיביא אתו ריחות של פריחה מבחוץ, ינשק אותי."

הדלת נפתחה פעם אחר פעם, והריחות שנכנסו היו ריחות של זיעה ומדים שלא כובסו וצדף כבר כמעט התייאשה, ואז נכנס אודי. אבל גם עם אודי נכנס ריח חריף של זיעה ואבק. צדף נאנחה לעצמה.

בועז החובש קם לקראת אודי בלי חיוך. הוא אמר לו: "אמרתי לך לנעול רק סנדלים, או מקסימום נעלי התעמלות, אבל בשום מצב לא נעליים צבאיות, אתה לא מבין עברית?"  אודי חייך חיוך נבוך ולא ענה. בועז הוציא גיגית ומילא אותה בפונגציד ואמר לאודי: "לפחות חצי שעה ותבוא שוב בערב." אודי התיישב ליד צדף וחלץ את נעליו, וצדף ידעה שכל סיכוי לריחות פריחה עבר ולא יחזור. הוא הוריד את הגרביים והכניס את רגליו לתוך הגיגית המלאה, וכך הם ישבו, אודי וצדף, שותקים, זה לצד זו. צדף הסתכלה בו מהצד: נמוך, רזה, מדים מאובקים ומלוכלכים, כומתה אדומה מונחת ברישול מתחת לכותפת, עור בהיר, מנומש קצת, עיניים חומות-ירוקות וכיפה סרוגה מונחת על צד הראש. זה הצחיק אותה, הכיפה הזאת שכל רגע הולכת ליפול.

צדף הסתכלה, ואחר כך הזיזה את הראש לצד השני, ואז הסתכלה שוב, ופגשה את מבטו. חיוכים מבוישים, מבוכה. הוא יושב ברגליים יחפות, טבולות בתוך גיגית ישנה בצבע חאקי, מלאה בפונגציד, וצדף עם הגופייה הלבנה, שיש בה חור בבית השחי, והקוקו הזה שכל כך לא מחמיא לה.  

   אחר כך מדברים. המבוכה כל כך גלויה. אבל צדף ואודי מתגברים עליה כי הם צעירים וכל החיים מחכים להם שיבואו לגלות אותם, והם שמעו סיפורים על אהבה, למרות שעוד לא ממש חוו אותה בעצמם, והם יודעים שהיא יכולה להיות מתוקה ואין סופית ונצחית. אודי וצדף לנצח, שתי נשיקות במצח.

אחר כך אודי מוציא את הרגליים שלו מהגיגית. הוא מנגב אותן, גורב בחזרה את הגרביים ונועל את הנעליים. צדף קמה גם היא. היא מלווה אותו אל הפלוגה שלו, הם קובעים להיפגש שוב בערב במרפאה. יד מושטת, אצבעות מרפרפות על אצבעות. מבוכה. היא מסתובבת והולכת. גם אודי הולך. על הפנים של צדף חיוך גדול כל כך עד שנדמה שלעולם לא תוכל להפסיק לחייך, כאילו שרירי הפנים שלה נתפסו בחיוך הזה, ולא ידעו יותר לתפוס שום צורה אחרת. גם אודי מחייך, לא יכול להפסיק. הוא מושיט את האצבעות שלו אל פניו ונוגע בהן בשפתיים.   

כאן תמיד נגמר החלום. צדף מנסה בכוח להמשיך לישון, להמשיך לחלום, אבל אף פעם לא מצליחה.

בליל יום הזיכרון היא לא ישנה ולכן גם לא חולמת. אבל זה לא מונע מפניו של אודי להופיע בתוך המחשבות  שלה. כל כך הרבה חיוכים שחייך אליה, כל כך הרבה מילים שאמר לה וביניהן מילים שלא אומרים סתם כך, אלא רק אם באמת מתכוונים.

ביום הזיכרון בחמש אחר הצהרים כבר מגיעים ברשימת החללים בטלוויזיה ל1991 וצדף יודעת שעוד מעט הוא יופיע. היא משננת עוד שמות: סגן רן נחשון, נהרג באוגוסט 1991, רב"ט מיכאל נפתלי, נהרג בספטמבר 1991, סמל יגאל מעוז, נהרג בפברואר 1992, רב סמל מוחמד סועד, נהרג במרץ 1992.

צדף מחייכת לעצמה. השמות רצים על המסך. לכל שם מוקדשת פחות מדקה, אחרת לא יספיקו להקרין את כל השמות, וצדף שואלת את עצמה מה יהיה בעוד שנה, שנתיים, שלוש, כשביום הזיכרון לא יהיה כבר מספיק זמן להקרין את כל השמות שיתאספו. אולי יוותרו על חלק מהשמות. אולי יקרינו רק את השמות של אלו שמתו מוות הרואי במיוחד, או רק שמות של ילידי הארץ, או רק שמות של דתיים.

אם יבחרו רק בשמות של דתיים או של ילידי הארץ, השם של אודי יישאר, אבל אם יבחרו בשמות של חיילים שמתו מות גיבורים, היא לא בטוחה שתראה את שמו של אודי. המוות שלו היה פשוט עוד מוות, סתמי,  שום מעשה גבורה ראוי לציון.

בטלוויזיה הגיעו כבר ל 1993 וצדף לוקחת לה משהו לשתות מהמקרר. המיץ הקר מכאיב לשיניים שלה, ומעביר בה רעד. צדף בוכה ומופתעת מהבכי. צדף צוחקת ומנסה לשיר עם הטלוויזיה:

"אחי הצעיר יהודה

האם אתה שומע

האם אתה יודע…"

צדף חושבת פתאום שצריך אולי לכתוב על אודי. לכתוב עליו סיפור, או אולי עדיף שיר. שזכרו ישמר גם אחרי שלא יהיה  בטלוויזיה זמן בשביל השם שלו. היא רוצה לכתוב שיר שיזכיר אותו, וגם אותה, ואת כל מה שהיה להם יחד. שיר שיזכיר גם לה כי ככל שעוברות השנים לא נשאר לה כמעט כלום חוץ מהפגישה הראשונה הזאת שחוזרת אליה בחלומות ולא עוזבת.

צדף חושבת לעצמה שהיא לא תוכל לכתוב את השיר הזה. בשבילו צריך משורר אמיתי. משורר טוב שידע להזכיר את אודי. המשורר הכי טוב שהיא מכירה הוא מחמוד דרוויש שיודע לכתוב על עצב ומוות ושכול וגם על אהבה.

צדף מציצה בטלוויזיה. כבר 1994 והיא יושבת על המיטה ומחזיקה בשתי הידיים בקצוות הסדין. כששלמה ארצי שר את "הרדופים" מופיע שמו של אודי על המרקע. שמו המלא – יהודה, עם הדרגה שלו – סגן, והתאריך שבו נפל.

צדף עוצמת עיניים לרגע, וכשהיא פוקחת אותן כבר עלה שם אחר. היא מכבה את הטלוויזיה ואורזת תיק קטן. בקבוק מים, שקית במבה לדרך, ניר ועיפרון. מחר יום רביעי והיא הולכת לרמאללה לפגוש את מחמוד דרוויש.    

 

15 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי אליענה
    סיפור עצוב, ממחיש את הכאב הקונקרטי בחיים זה לא סיפורי דיקנס
    להתראות טובה

  2. אליענה, סיפור שמסופר בקצב ומתח רגשי כה מכווננים.
    רק את הסוף כפואנטה בכלל לא הבנתי. היא יכלה באותה מידה ובאותו סוג של פואנטה ללכת לפגוש גם את כהנא.
    יש פה כנראה עוד איזה גשר של רעיונות שנעדרים מן הסיפור.

    • היי אמיר. כתבתי אותו מזמן. אני זוכרת שהייתה לי פואנטה. אני משערת שזה היה משהו שקשור לשירה, לאמנות שהיא חוצה הכל.
      קשה לי לחשוב עכשיו על הפואנטה. קשה לי לחשוב עכשיו על כל דבר. זה יום כזה.
      בכל מקרה אהבתי את הביטוי " גשר של רעיונות". תודה.

  3. צר לי להשבית מעט את שמחת דרוויש, האיש שהיכרתי לפני כ-50 שנה כאשר לימדתי אותו עברית.
    מרבית חייו בילה דרוויש כשהוא מתפרנס מכספי טרור, כלומר כספים שהגיעו לאש"ף מדמי סחיטה, מעמלות זנות, מעמלות סחר נשק וכו'.
    אין ספק שהיה משורר גדול, אולם חייו בתוך עולם הטרור (הוא מעולם לא השתתף בפעולת טרור) מעוררים בי מחדש כעס מסויים על תמימותנו.
    הוא גם מי שהתנגד במל"פ לניהול מו"מ אוסלו ומשום כך התפטר מן המל"פ עוד בטרם נודע בציבור על קיומו של המו"מ.
    אני אומר את הדברים בחום לבי, בצער על ידיד שנפרד מחיי ב-1967 ושהצליח לתעתע ברבים מחברינו הטובים.

    • לפעמים אני תוהה למה שום דבר לא יכול להשאר נקי.
      הייתי רוצה שהזכרון של מחמוד דרוויש ישאר נקי.
      פשוט משהו חייב להיות נקי כי אחרת איך אפשר להמשיך?
      ישראל התלכלכה לי כבר מזמן. כל כך הרבה דברים שהאמנתי בהם- כרב אי אפשר להאמין בהם.

      • אליענה,
        הזיכרון של דרוויש אינו יכול להישאר נקי, דווקא משום שהיה כה חכם וכה מוכשר.
        וכדי להניח למת בקברו אני נמנע מלצטט שיחת טלפון שניהלנו בהיותי באירופה ב-1974.
        זאת ועוד, אינני מנקה את מצפוני מכל חטאינו ופשעינו אולם אין זה יכול להיות על חשבון נקיון מצפונם של מי שחיו (ועדיין חיים) על כספי טרור.

      • אפשר להשאיר נקיון
        אם את רוצה את יכולה להתעלם מהסיפור על דרוויש.
        יש מה להרוויח מעולם אביבי וילדה שרצה אחרי פרפרים בגן של פרחים, הלוואי על כולנו להיות הילדה הזו.
        כמובן שהמשמעות היא לחיות בגן עדן של שוטים.
        את מסוגלת?
        אני למשל לא.

        • לצערי אני לא מסוגלת.
          ולפעמים אני באמת מצטערת על כך.
          מצד שני אני גם יודעת שתודעה כוזבת היא סוג של גהנום מחויך.

  4. תגובתו של גיורא לשם תמוהה בעיני ואני תוהה האם לא מדובר בהוצאת דיבה?
    "כספי טרור"?
    אותו הדבר אתה יכול להגיד גם על כל התושבים של מדינת ישראל שהם נתמכי הסעד של האמריקאים – מקבלים כסף ומפתחים אמצעי לחימה. זה לא טרור?
    תבדוק שוב מהיכן הגיעו הכספים לאשף. לא כל דולר היה מעמלת זנות וסחר בנשק. בשנות השישים תמכו באשף אנשי עסקים פלסטינים גולים שתרמו למען חלומם – לשוב למדינת פלסטין על גבו של יאסר ערפאת.
    לא שאני מצדיקה את הכתוב למעלה . אני לא אסע יותר לרמאללה כי היום הצפירה תפסה אותי ממש בבאב אל וואד וראיתי את הרכבים שממשיכים לנסוע ולא נעצרים וככה אנחנו חיים במדינה חצויה.
    וגם אני חצוייה. הייתי מאוד רוצה לא לראות אותם לידי היום בצפירה – כן – את תושביה הערבים של מדינת ישראל – ואני – שמאלנית מחורבנת נהייתי ליברמן.
    אני לא אגיד לאליענה שצריך לבחור צד. את איתנו או איתם? גם אני כאליענה כואבת את כאבם של המשפחות שאיבדו את יקירהם לשווא ! כן – לשווא משני הצדדים. אבל אני בהחלט מפוכחת – השלום רחוק מאיתנו כשנות אור עד השמש.

    • לאורנה,
      מדוע תגובתי תמוהה בעיניך?
      כלום בדקת את הדברים?
      אם תשימי לב היטב סייגתי את דברי לשנות השבעים, לאחר רצח הספורטאים הישראלים במינכן, בעוד שאת מדברת על שנות השישים.
      תנוע דעתך, אורנה, לא מדובר בהוצאת דיבה, והלוואי שהיכרת את דרוויש כמוני, על מעלותיו ועל חולשותיו!

      • בלי קשר לפוליטיקה, נשמע סיפור מרתק. אולי תוכל לשתף אותנו?

        • לכל הסקרנים,
          לצערי עוד לא הגיעה העת לספר את כל הסיפור הזה.
          אחדים מאלה שהשתתפו בו (טובים ורעים) עדיין בחיים ופטפוט מיותר עלול לגרום לנזק, לאו דווקא לישראלים.
          אך את דברי אמרתי באחריות, מתוך כבוד למשורר המת אך בכעס כלפי טרור נגד אזרחים!
          אני מבקש להבחין בין ניסיון לפגוע בחיילים לבין ניסיון לפגוע באזרחים!
          ההבחנה הזאת חיונית לתפיסה מוסרית המצדדת במאבק לחרות.

          • אני לעומת זאת לא עושה שום אבחנה בין פגיעה באזרחים או בחיילים
            גם אני הייתי חיילת וילדי חיילים ומבחינתי טרור זה טרור.
            בכלל לא מצדיק בעיני שום מאבק שנעשה באמצעות כלי נשק לא שלנו ולא שלהם
            ואגב – גיורא- מוסד? או סתם עוד אחד שמסיט לווינים?

          • אני דווקא מבין מאבק של עם כבוש בכובשיו, ואין לנכבש אמצעי להסיר מעליו כיבוש אלא בפגיעה בצבא השולט בו.
            אם דוחים את ההבחנה הזאת, לוחמי המחתרת הצרפתית בנאצים היו פושעים, בדומה לפארטיזנים של טיטו, ללוחמי גטו ורשה ורבים אחרים.
            ואני, גיורא לשם, עסקתי במשך 22 שנה בפיתוח תוכנת מחשבים, על-פי רוב בתחום הרפואה.
            לאחר רצח הספורטאים במינכן הזדמן לו להבחין במשך שנים אחדות באופן שבו כספי טרור נאספים, מועברים ממקום למקום ומגיעים לידי שימוש, לאו דווקא בהקשר הפלסטיני בלבד.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*

קטגוריות

  • אין קטגוריות

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג