טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

אני נערת רוק

בעצם הדבר הכי מחייה אותי היא המוזיקה. יותר מספרות. יותר מקולנוע. קשה לי לומר על משהו שהוא יותר מספרות כי ספרות היא הכל. אבל המוזיקה מחייה אותי.

או נכון יותר לומר, מחיה את האלתר אגו שלי. מחייה את מי שאיני אבל כל כך הייתי רוצה להיות.

נערת רוק. זה מה שהייתי רוצה להיות

לבושה בג'ינס צמוד  שחור, כנראה בלי תחתונים מתחת, ואולי עם. אני עוד צריכה לחשוב על העניין הזה.

מאופרת בשחור. אודם אדום. ציפורניים אדומות. או שחורות. או כחולות. גופיה גברית. מדליקה סיגריה בסיגריה. זאבה בודדה. אבל כמה נחשקת.

ושוכבת עם מוזיקאים. אבל רק עם כאלה מכנסיית השכל או מאלג'יר. גם עם  אלה ממינימל קומפקט כמובן. ועם פיש ממריליון. זה הכל.

מתאהבת אהבות מטורפות. כאלה שכוללות שבירת חפצים ובכי, אבל גם נשיקות עד שהפה כואב וכמעט אי אפשר לדבר.

כל לילה בהופעה. שרה. צרודה כבר. יש לה מקום של כבוד מאחוריי הקלעים. בעיקר כשיש לה רומן עם מישהו מהנגנים.

ישנה בימים. ערה בלילות. מסניפה קצת קוק בשרותים, אבל לא יותר מדי.

בעיקר אוהבת. בקושי אוכלת.

רומנטיקה צרודה ומעושנת.

 

אבל אני, עובדת סוציאלית כבדת משקל (אוי כמה שזה נשמע נורא. זו לא באמת אני).

כמובן שיש בי גם צדדים פרועים. למשל, אני משחקת כדורגל. ועושה כל מיני דברים לא שגרתיים.

אבל הצד הכי פרוע שלי הוא בפנים.

בפנטזיה.

למשל כשאני מפנטזת על האהבה שלי עם גבריאל בלחסן. יו כמה שהייתי יכולה לאהוב אותו.

 

רוני לא יאהב את זה. אבל הוא יודע שבמציאות שאינה פנטזיה אני אוהבת רק אותו.

הוי. כמה שאני ילדה.

תקראו את שיר האהבה שכתבתי לו. וחשוב יותר, תשמעו אותו. האמן הכי מופלא כאן. גבריאל בלחסן.

17 תגובות

  1. איתי בן אליעזר

    הי אליענה

    אהבתי את הפוסט. המוזיקה מחייה גם אותי. לעיתים יותר מספרות, לעיתים פחות, היא מחייה באופן ושונה בכל דבר אחר.

    וגם אצלי, הרכבים, מוזיקאים, אלבומים, שירים רבים – גורמים לי להתחבר לאיזה צד פרוע ומענג, אשר מודחק בדרך כלל ביום יום. לעיתים אני חש תחושה דומה גם שאני כותב. לעיתים קרובות אני כותב עם מוזיקה ברקע (תמיד אלבומים שלמים) וכשהמילים והמנגינה מתמזגים (אין נוסחה, זה פשוט קורה), אז זה אדיר, פשוט אדיר. לאחרונה אני כותב בעוד שלו ריד מלווה אותי באלבומו המופתי "ברלין". איזה אלבום, איזו השראה. והמילים זורמות מעצמן.

    אגב, גם אשתי עו"סית ומנחת קבוצות…

    איתי

  2. גיורא פישר

    אליענה
    פוסט מרגש ויפה.
    גם אצלי -המוזיקה.
    אני חושב שהיא הנשגבת באומנויות.
    אם כי המוזיקה שאותי מרגיעה באה מתקופה אחרת ,אבל מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה.
    שבת מנוחה
    גיורא

  3. כל אחד זכאי להמלט לרגעים מחייו, ופלובר ידע טוב מכולם כמה מספקים יכולים להיות מחוזות הדמיון (וגם מסוכנים כשמנסים לממש אותם).

    קראתי פעם שככל שחולפות יותר שנים מחיינו אנו נוטים לקפל את תודעתנו לתוך החיים הפנימיים. בטח יש לזה סיבה מספקת כזו או אחרת.

    • תודה ניבי. אני מסכימה עם פלובר, רק שהייתי רוצה שלפעמים גם המציאות תהיה כל כך מספקת.

  4. אליענה המתוקה. המון הזדהות.
    (ג'ינס בלי תחתונים – אאוץ'. אבל חוץ מזה.)

  5. איריס קובליו

    נהדר אליענה. כתוב כלבבי. הרבה יותר אהבתי אותן מהשיר

  6. נפלא אליענה, זו גם הפנטזיה שלי, כתבתי שיר שהולחן"זמרת רוק של השתיקה" איך היא עומדת וגופה נע כמו משוגעת, שערותיה יורקות זיעה חמה והקהל משתגע..

  7. טובה גרטנר

    אליענה
    בשביל זה נולדו פנטזיות… מענין מה תהיה הבאה שלך?
    מה שברור שבלחסן מפסיד
    שלך טובה

  8. כל אחד והמוזיקה שלו.
    מונטוורדי יכול להביא אותי לידי אקסטזה.
    אין לי שום דבר נגד רוק, למעט העובדה שהוא עשוי לגרום לי לכאב ראש.

  9. ג'ז? בארוק?
    זה חי כבר 400 שנה ורענן כמו מה שנכתב אתמול:
    http://www.youtube.com/watch?v=AJA2x_m0uy8

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג