בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / לילה בקפה כאוס
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

לילה בקפה כאוס

 

 

אנחנו יושבות בקפה כאוס בדרמשטאט. סוזן, יהודית ואני.

בעוד שעתיים בערך נקום ונחזור לאכסניה בה אנחנו נמצאות כבר כמעט עשרה ימים. נקום מוקדם בבוקר וננהל את הסמינר הזה שאנחנו מנסות לקיים. עוד חמישה ימים הכל ייגמר וכל אחת מאיתנו תחזור למקום ממנו היא באה.

אבל ברגע הזה אנחנו יושבות בקפה כאוס. אנחנו יושבות בחוץ. לא כל כך קר הלילה. סוזן שותה בירה. אני שותה יין עם בועות ויהודית שותה תה.

רוב הזמן אני שותקת. בצלחת שלי יש אאופלאוף ואני מנקרת בו כשאני נזכרת בו.

אני מקשיבה.

בהתחלה יהודית מדברת. אחר כך סוזן.

יהודית מספרת איך מצאה את אבא שלה.

"עשו אותי על ספינה של צים," היא אומרת, " כשאמא שלי חזרה לגרמניה."

לי אין מה לספר להן, אני חושבת לעצמי. עשו אותי בבית. נולדתי באסף הרופא. זה מה שכתוב בתעודת הזהות שלי: מקום לידה- באר יעקב.

"אחרי שנולדתי," יהודית ממשיכה, " אמא שלי חלתה במאניה דפרסיה והתאשפזה. בעצם כל הילדות שלי היא הייתה מאושפזת. בערך שמונה תשעה חודשים בשנה היא הייתה מאושפזת, ושלושה חודשים הייתי איתה אצל סבא וסבתא. אבל כשהיא הייתה חוזרת לבית החולים הם היו שמים אותי במוסד וככה הייתי כל הילדות שלי." חשבתי שככה חיים," היא אומרת, " רק בגיל חמש עשרה כשהייתי בפנימייה וסיפרתי לשותפה שלי לחדר על הילדות שלי והיא הזדעזעה לגמרי הבנתי שהילדות שלי הייתה יוצאת

דופן. לא כמו של כולם."

אחר כך היא שותקת קצת ולוגמת מהתה שלה למרות שהוא עוד חם. "היא בטח מקבלת עכשיו כוויה בלשון" אני חושבת, ולוגמת מהיין המבעבע שלי. הוא טעים.

סוזן קוראת למלצר ועם החיוך הזה שלה שאי אפשר לעמוד בפניו מזמינה עוד בירה לעצמה ועוד כוס יין בשבילי.

"כשהייתי בת עשרים בערך," יהודית ממשיכה לדבר כאילו לא הפסיקה,  "אח שלי אמר לי שאבא שלנו הוא לא האבא האמיתי שלי, אבל אבא, שהיום אני יודעת שהוא אבא חורג ממש התעצבן והכחיש והפסקתי לשאול שאלות בקשר לזה במשך המון המון שנים."

אני מקשיבה אבל מבינה שהיה משהו בסיפור שפספסתי. מתישהו אמא של יהודית יצאה מבית החולים, ופתאום יש אבא חורג ואח. אבל אני רוצה לדעת מה קרה אחר כך ולכן גם אני לא שואלת שאלות.

"עברו די הרבה שנים," היא ממשיכה, " ופתאום זה התחיל להציק לי. רציתי לדעת מי היה אבא שלי. והתחלתי שוב לשאול שאלות. אמא שלי לא זכרה הרבה. היה לה רומן איתו על האוניה ואחר כך לא היה להם שום קשר. היא זכרה איך קראו לו, ושהוא היה גר בחיפה. נסעתי לחיפה. התחלתי לחפש אותו."

אני מדמיינת את יהודית מתהלכת בחיפה. את גופה הגבוה והצנום, את הרגליים היחפות שלה. היא מתעקשת ללכת תמיד יחפה. אפילו שכקר.

"בהתחלה לא הצלחתי למצוא אותו. כבר ממש התייאשתי, זה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל בסוף מצאתי. הוא ירד מהארץ. עבר לגור בשבדיה עם מישהי. נסעתי אליה."

"רגע," אני שומעת את עצמי שואלת, " נסעת אליה? איפה הוא היה?"

"הוא מת." אומרת יהודית ובאור הקלוש של התאורה של קפה כאוס נדמה לי שעיניה רטובות. "הוא התאבד. לא הרבה זמן לפני כן."

"רגע," שוב הקול שלי, " אז לא נפגשתם? והוא לא ידע עלייך?"

"לא." היא משיבה. " הוא לא ידע שאני קיימת."

אחר כך היא מראה לי תמונות שלו. תמונות שלה עם בת הזוג שלו. תמונות ישנות בשחור ולבן שלו במדים של מלח. על האונייה.

"אני שומרת על עצמי." אני שומעת אותה אומרת כמו מתוך ערפל. "כל כך הרבה אנשים במשפחה שלי התאבדו. גם סבא שלי התאבד וגם אבא שלי." המילים קשות. עצובות, אבל כשהיא אומרת " אבא שלי" אני שומעת שמחה וגאווה מתגנבות לקולה.

"הדבר שאני הכי רוצה עכשיו," היא אומרת, " זה בן זוג וילד."

זה שטח מוכר. אני מצטיינת בייעוץ בנושאים האלה. אני מעלה כל מיני רעיונות, שואלת שאלות כדי להבין מה בדיוק האופציות העומדות בפניה, בודקת היטב אם הבעל לשעבר לא מתאים לתפקיד הבעל החוזר אחרי שנים של פרידה. אחרי שכל  האופציות מתגלות כלא כל כך מציאותיות אני עוברת למשפט המרגיע, " אני בטוחה שתמצאי מישהו. את כל כך נהדרת . לא יכול להיות שתישארי לבד."

 

אנחנו שותות עוד תה. עוד בירה. עוד יין מבעבע. אנשים מתיישבים בשולחנות שלידנו, ואחר כך קמים ואנשים אחרים מתיישבים במקומם.

עכשיו סוזן מדברת.

"אני כאן כבר יותר מעשרים שנה." היא אומרת. " באתי לכאן כדי ללמוד באוניברסיטה. גם אחותי הייתה כאן, אבל התחתנתי עם יורגן ונשארתי כאן."

"איך נפגשתם?" אני שואלת אותה.

" אחרי שהגעתי לכאן מג"נין והתחלתי ללמוד באוניברסיטה הייתי חייבת גם לעבוד והתחלתי לעבוד כמלצרית בפאב- מסעדה. יורגן בא לשם פעם אחת וכנראה שכבר אז מצאתי חן בעיניו. אחרי שבועיים בערך הייתה בפאב מסיבת יום הולדת סגורה. הפאב היה פתוח רק לאורחים של המסיבה. יורגן היה אחד מהם. דיברנו קצת. הוא הציע לי לשתות או לאכול ובערב שלמחרת הוא הגיע לפאב עם זר פרחים גדול. "

"זהו," היא אומרת עם החיוך הזה שלה. " אחר כך התחתנו. עברנו לגור בבון ונולדה לנו בת."

משהו מרגיש לי לא בסדר. אני טועמת מכוס היין החדשה שיש ליד המרפק שלי, אבל טעמו של היין מצוין.

"ואת מאושרת איתו?" אני שואלת.

היא שותקת. לוגמת מהבירה שלה לגימות ארוכות.

" אני מרוצה מהחיים שלי," היא אומרת. " יש לי חיים טובים." אבל משהו בחיוך שלה מזהיר אותי.

אחר כך היא מספרת עוד הרבה דברים שאני לא יכולה לספר.
אני שומעת גם את הדברים שהיא לא אומרת.

"לאיזה חיים הייתי חוזרת אם לא הייתי מתחתנת עם יורגן?" היא לא אומרת

"את יודעת בטח איך החיים נראים בג"נין." היא לא אומרת.

"הייתי חייבת להישאר כאן." היא לא אומרת.

 

אנחנו שותות עוד תה. עוד יין. עוד בירה.

כבר מאוחר ואנחנו עדיין שם. נעשה קצת קר.

סוזן מחייכת וצוחקת הרבה. יהודית מאופקת יותר אבל אפשר לראות שהיא נהנית.

ואני גם שם. כמה שאני טובה בתור זו שמקשיבה. כמה מעט, פתאום נדמה לי, כמה מעט יש לי לספר.

אני גם שם. נולדתי בבאר יעקב בשנת 1972. מאז אני חיה. כל מיני חיים. לפעמים הם טובים ולפעמים פחות. בסך הכל יש לי הרבה מזל. כך נדמה לי.

ואני גם שם. חד הפעמיות של הרגעים שלנו בקפה כאוס שוברת את ליבי. אולי מחר נחזור לשם שוב.

או אולי נשב יחד על המרפסת באכסניה שבה אנחנו מתאכסנות. סוזן תיסע בהפסקת הצהריים לסופר מרקט ותקנה שני בקבוקי יין ואנחנו נשב על המרפסת ונשתה אותם ונדבר עוד כמה שעות. אולי מחר אני אספר להן כל מיני דברים על החיים שלי. אולי נדבר על פוליטיקה. אולי נדבר על העבודה שאנחנו עושות שם.

אולי מחר בלילה נזמין פיצות לכל המשתתפות בסמינר. אולי סוזן תיסע בצהריים לסופר ותקנה בקבוק של אייריש קרים, כי היא יודעת שזה המשקה שאני הכי אוהבת. אולי אני אשתה כל כך הרבה אייריש קרים עד שלראשונה בחיי אשתכר וכשאלך מסוחררת לחדר שלי, ואכנס לצחצח שיניים במקלחת המשותפת, אסתכל על עצמי בראי ולא אדע מה אני רואה.

אולי מחר נבכה. אולי מחר נשב שלוש נשים, לא צעירות אבל גם לא מבוגרות. ונבכה. כי יש כל כך הרבה על מה לבכות.

אולי מחר נשב ונשתה. אישה מפלסטין שגרה כבר שנים בגרמניה. אישה יהודיה שנולדה בגרמניה וחיה שם למרות שניסתה קצת לחיות בישראל, ואישה שלישית, שנולדה בישראל וחיה שם את כל חייה עד היום. שלוש נשים שבמשך שבועיים לומדות מה פירוש המילה "יחד".

חד הפעמיות של הרגעים הללו שוברת את ליבי.

 

אולי בעוד כמה ימים ניפרד. סוזן ויהודית ייסעו לקלן באוטו של סוזן. יהודית תלך לבקר את אמא שלה. סוזן תיסע הביתה. אני אטוס לברלין ובדרך לשם במטוס אשב ליד גבר גרמני גדול שיעליב אותי וכל הדרך לברלין לא אוכל להפסיק לבכות.

אולי בעוד כמה ימים נפרד. אולי סוזן לא תוכל לעצור את הדמעות כשניפרד. אולי היא תדע עוד לפני שיהודית ואני נבין את זה, שהאינטימיות שיצרנו יחד באה לקיצה. שלא משנה כמה הבטחות נבטיח זו לזו, הרגעים הללו שחלקנו יחד היו חד פעמיים ועכשיו כל אחת מאיתנו חוזרת למקום שבו היא נמצאת.

אולי יעברו עוד כמה ימים עד שנבין שהיו לנו שבועיים שבהם לא היינו לבד. והאם אפשר לבקש יותר מזה?

 

  

 

 

 

 

 

  

 

14 תגובות

  1. כן – אפשר לבקש יותר משבועיים כאלה.
    האם הבקשה תיענה, וע"י מי/מה – זו כבר שאלה אחרת.

    תודה על השיתוף בסיפורים הקשים האלה!

  2. היה מרגש מאוד לקרוא.

  3. כתיבתך רגישה מאוד אליענה
    סיפורים נוגעים ללב, במיוחד
    יהודית ופוטנציאל ההתאבדות.
    מעלה הרהור על הבחירה והאילוץ בחיינו.

  4. איזה כאוס אנושי…עם המון רגישות מצידך אל השתיים האחרות.
    סיפור הזוי בעיקר כשברור שזה על אדמת גרמניה….

  5. ואולי זה לא יהיה חד פעמי? :)
    סומכת עליכן..

  6. אליענה, יש לך כח לספר סיפורים. כל העצב הזה, שהעברת דרך פילטר של הומור דק (ככה בקטנה, כמו הבלחות פתע של היין הטעים, התרגום של מה סוזן לא אומרת, מה שאת לא מבינה ולא שואלת, ההליכה של יהודית יחפה בחיפה – פילטרים מצוינים).

    אני חושב (אם תרשי לי) שאפשר לקצץ בסוף (כי זו כבר אליענה הפעילה למען דו קיום ולא אליענה המספרת). אבל הצלחת לרגש אותי. בעצם, זה סיפור שמתאים לפסח. עשית סדר בקפה כאוס.

  7. ישבתי אתכן בקפה,בשולחן הסמוך ניסיתי להקשיב לכן,הרגשתי את הקרבה וההתרגשות באויר, לא שמתן לב, כי הייתן מרוכזות מאד אחת בשנייה בשלישית…תודה אליענה ששיתפת אותי עכשיו :)

  8. מרתק ונוגע. וכתוב נפלא. (וגם אני מתה על אייריש קרים.)

  9. זה יפה וקשוב, וכתוב מרתק.

  10. עצוב עצוב ושובר את הלב

  11. יפה ועצוב

    וכבר כתבה רחל:
    תבל זו רבה ודרכים בה רב
    נפגשות לדק נפרדות לעד.
    מבקש האדם, אך כושלות רגליו,
    לא יכול למצוא את אשר אבד

  12. כן, כמו שכתב חנוך גיסר, אפשר לבקש, ולפעמים גם יש המשכיות לאינטימיות כזאת (ואכן לפעמים אין, ולפעמים לא צריך שתהיה).

    כמה כאב, כמה דמעות, כמה אכפתיות, כמה רגישות, כמה דיוק.

    ובכל זאת הרהור כפירה אחד – אני יודעת שהן בטח לא קוראות עברית, אבל את בטוחה שזה בסדר מצידן שהאינטימיות של הסיפורים המשפחתיים שלהן נפרשת כאן ככה?

    • אליענה אלמוג

      ראשית תודה רבה רבה לכל המגיבים.
      זה נורא מוזר שלרובכם היה ברור לגמרי שמדובר בסיפור אמיתי שבאמת קרה. אני תוהה אם יש משהו בכתיבה שלי שגורם לזה.
      זה מבוסס על כמה פרטים אמיתיים, אבל זה אינו סיפור אמיתי במובן המלא של המילה.
      ולגבי התהייה שלך טלי, שהיא תהייה בהחלט במקום- כל הפרטים בסיפור שונו לבלי הכר. לגבי פרטים שהם נכונים ולקוחים מהחיים של גיבורות הסיפור, הן מודעות לכך שכתבתי או לפחות לכך שתכננתי לכתוב ולא הביעו התנגדות.

      • יופי, ידעתי שאפשר לסמוך עלייך..

        זה ממש חשוב בעיניי.
        והיה ברור שזה אמיתי גם בגלל הסגנון והאמינות והגוף הראשון וגם… לא יודעת. רציתי לכתוב שבגלל שזה בלוג אבל כבר היו פה סיפורים שמייד תפסתי כ"סיפורים", כיצירה ספרותית פיקטיבית. זה, משום מה, נראה לי כמו עוד סיפור אמיתי מחוויותייך בגרמניה.
        כן, יש לך את זה…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג