בננות - בלוגים / / לי ביקשה סיפור
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

לי ביקשה סיפור

אז הנה אחד שכתבתי היום ואני בכלל לא יודעת אם הוא מוצלח. אולי כן.

סיפור

אנחנו נמצאות בגרמניה בסמינר לנשים ישראליות ופלסטיניות.

גרות באכסניה אקולוגית שנמצאת על ראש גבעה מעל כפר מנומנם שלדעתי לא באמת גרים בו אנשים, ולא יותר ממרחק שתי דקות הליכה מהאכסניה שלנו עומד לו בשלווה יער ענק.

אני לא בטוחה שהוא באמת ענק. אולי זה רק נדמה לי כי בתל אביב אין בכלל יערות, אלא רק עצי פיקוס ושקמים בודדות, לפעמים איזה ברוש. הכי קרוב ליער שהיה לי היו שיח הפיטנגו שהייתי עוצרת לידם בדרך חזרה הביתה מבית הספר, ואני וחגי היינו  קוטפים את הפרות האדומים המתוקים ונותנים להם לטייל לנו בפה ולמלא אותו בטעם המתוק חמצמץ שלהם.

אבל כאן יש יער אמיתי שיש בו עצים גבוהים וגם כמה נמוכים ושיחים שגדל עליהם פטל שאפשר לקטוף וישר לאכול כמו שהייתי עושה אז לפני המון שנים בדרך חזרה מבית הספר.

ויש בתוך היער כרי דשא מגודרים שבהם עומדים סוסים יפהפיים ולועסים בשלווה או דוהרים לעצמם קצת מסביב לכר הדשא רק בשביל הכיף. ולפעמים מגיעים לכרי הדשא האלה הגרמנים שמטפלים בסוסים האלה ורוכבים עליהם ואז אפשר לראות אותם מברישים אותם ומשפשפים להם את הגב במברשת קשה.

ביער הזה יש גם אגם לא קטן אבל גם לא גדול שמוקף בסבך של שיחי פטל דוקרנים ואני חולמת ללכת אליו בוקר אחד לבד ולהיכנס למים הקרירים שלו. רק אני. לבד.

באכסניה אנחנו קמות כל בוקר ואוכלות ארוחת בוקר שנראית כל יום בדיוק אותו הדבר: לחמניות קשות מבחוץ פריכות מבפנים, גושי חמאה לבנבנים-צהובים מונחים על צלוחיות, גבינה צהובה, נקניק, קופסאות פלסטיק קטנות של ריבה, ופלחי עגבניות חיוורים שאנחנו אוספות מתוך מגשי הנקניקים שבהם הן שימשו כקישוט.

אחר כך במשך כל היום יש לנו כל מיני פעילויות ושיחות ודיונים ואנחנו מדברות עם הנשים הפלסטיניות על הכיבוש והמחסומים ועל עצמנו והמשפחות שלנו והאמהות שלנו, והמון דמעות זורמות ורק על זה אפשר לכתוב סיפור שלם ארוך, אבל אני רוצה לכתוב על משהו אחר.

לפעמים בהפסקות הצהריים אנחנו יורדות לסופר מרקט שבכפר וקונות שוקולד בכמויות שאף פעם לא האמנו שנוכל לאכול, וסוכריות גומי, ומסטיקים ופחיות של קולה בטעם דובדבנים ובקבוקי מים מינרלים שאנחנו נורא מקווה שיהיו צלולים בלי גז, אבל תמיד כשאנחנו פותחות את הפקק אנחנו יכולות לשמוע את הקול הרך של התסיסה בתוכם.

בערבים אנחנו שמות מוזיקה בחדר המרתף שנקרא "הבאר" למרות שאין בו אפילו משקה אחד ורוקדות יחד, נותנות לזיעה פלסטינית להתערבב בזיעה יהודית, ולפעמים שרות בקול רם.

בלילה אנחנו מתקלחות במקלחות המשותפות ומקוות שאף אחת לא תיכנס דווקא כשאנחנו עירומות, ואחר כך הולכות לישון בחדר שבו חוץ מאיתנו ישנות עד שלוש או ארבע נשים שרק לפני כמה ימים היו זרות לנו לגמרי.

בבקרים אני מנסה לקום לפני כולן וללכת לטייל ביער. אני הולכת עם הדיסקמן ומקשיבה לבת" גיבונס או לג"וני מיטשל או לטרייסי צ"פמן, ובוכה אבל רק קצת בשביל להיזכר מי אני.

לפעמים בטיולים הללו אני פוגשת עוד מישהי שקמה מוקדם כדי לטייל ואנחנו הולכות יחד זו לצד זו ואני נאבקת בתחושה הזו שאין לי מה לומר.

אני מנסה לדבר, להעיר על הדברים שאנחנו עוברות בסמינר, להגיד משהו חכם, להגיד משהו שיהיה אישי אבל לא אישי מדי, להתחבר.

 

בארוחת הבוקר אני מסתכלת מהצד עליה.

בלב אני אומרת לעצמי, "היום תתרכזי בקונפליקט. היום תהפכי מודעת לגזענות שיש בך, היום תקשיבי לכל מה שיאמרו בקבוצה ותגידי גם משהו משלך. היום לא תחפשי אותה במבט שלך בלי הפסקה, היום לא תשאלי את עצמך כל עשר דקות מה יהיה מגע העור שלה בעור שלך ומגע אצבעותייך על שערה."

לפעמים אני מצליחה.

הלב שלי משוטט בחדרים שלו בין זוועת הכיבוש לבין זוועת הכמיהה לראות אותה, לגעת בה.

במקלחת אני משפשפת את העור שלי בספוג כמו הגרמנים שמשפשפים את גב הסוס במברשת  הקשה. משפשפת עד שהעור אדום וצורב, עד שמבצבצות עליו טיפות קטנות של דם.

"מגיע לך", אני לוחשת לי, "רק על עצמך את חושבת ועל התשוקות המגעילות שלך. רק על עצמך."

לילה אחד אני חולמת עליה חלום כל כך ברור ומוחשי עד שכשאני מתעוררת אני לא מבינה איך זה ייתכן שהיא לא שם איתי במיטה הצרה של האכסנייה.

בקפדנות רבה אני מפרידה את הזבל שאני מייצרת, ניירות לפח שמיועד לניירות, פלסטיק לפח של הפלסטיק, זכוכית לזה של הזכוכית.

אני מנסה להמשיך ולהפריד. תשוקה לפח של הדברים האסורים, געגועים לפח של הרגשות הפאתטיים, עצב לזה של הרגשות שרצוי לא להראות.

אני לומדת על עצמי המון דברים. אני לומדת המון דברים על הצד השני. פתאום אני מבינה מה זה מחסום, מה זו השפלה.

אני יושבת בקבוצה ורוצה לומר להן: "בואו נישאר כאן ונהיה תמיד יחד, בלי אף אחד אחר, רק אנחנו הנשים. נקנה שוקלד בסופרמרקט של הכפר ונשחה באגם ביחד. אני אקטוף לכן פטל מהשיחים הכי גבוהים ונוכל להבריש יחד את הסוסים." אבל אני לא אומרת כלום.

בלילה אני משפשפת את גופי בספוג ושונאת את עצמי.

ביום אני מגניבה אליה מבטים ומדמיינת את הגוף שלה מתחת לבגדים.

השיער הקצר שלה קורא לי להעביר בו את אצבעותי, אבל אני לא עונה.

 

מישהי רואה מודעה שאומרת שבעיר הקרובה אלינו תהיה הופעה של סוזן ווגה וחלק מאיתנו מחליטות ללכת.

באותו ערב אני מתקלחת בעדינות. בלי לשפשף.

"אני לא סוס גרמני," אני לוחשת לעצמי. " אני אישה שמנסה לעשות שלום עם עצמה ועם אחרות." והאמירה הזו מצחיקה אותי כל כך עד שהשמפו מחליק לי מהיד ונשפך על הרצפה.

אני לובשת שמלה ירוקה. את השיער שלי אני קולעת לצמה עבה שמשתלשלת על גבי והמגע שלה כשהיא קופצת יחד עם תנועות ההליכה שלי משרה בי שלווה מוזרה.

גם היא באה להופעה. השיער הקצר שלה נוצץ מלחות המקלחת. אני יושבת מאחוריה ברכבת המובילה לעיר ונושמת את ריח השמפו שלה ורואה את הטיפות המתאדות מעורפה שמאדים באוויר החם והכבד שעוטף אותנו ברכבת חסרת החלונות.

היא מדברת עם זו שיושבת לצידה ואני מנסה לא להקשיב.

מחוץ לאולם ההופעות אנחנו יושבות ושותות בירה גרמנית קרה שנמזגה מתוך חבית פלסטיק. היא יושבת מולי ומסתכלת ישר אלי. מחייכת. אני רוצה לשלוח את הרגל שלי תחת השולחן ולחכך אותה במכנסי הג"ינס שהיא לובשת. אני רוצה להושיט יד מעבר לשולחן ולהזיז את קווצת השיער הלא זהירה שמצלה על עינה השמאלית.

במקום זה אנחנו מדברות זו עם זו בפעם הראשונה מזה עשרה ימים.

היא שואלת אותי אם אני אוהבת את סוזן וגה, ואני מספרת לה על הפעם ההיא כשחגי קנה לי את הדיסק הראשון שלה ליום הולדתי החמישה עשר.

"אחי הגדול קנה לי את הדיסק שלה ליומולדת," אני אומרת לה.

"איך קוראים לו ?" היא שואלת, ואני מרגישה את הקושי מזדחל אל פני.

"חגי" אני עונה לה ולוגמת עוד לגימה מהבירה שלי שכבר קצת חמה.

 

כשאנחנו נכנסות פנימה יש כבר המון גרמנים שעומדים ומחכים בנימוס להופעה שתתחיל, והיא אכן מתחילה בזמן, וסוזן ווגה עולה על הבמה לבושה בפשטות שהולמת אותה ומדברת אלינו בקול השקט שלה ושרה לנו שירים שאנחנו אוהבות.

היא עומדת בדיוק לפני. זזה עם המוזיקה. השיער שלה קופץ קצת כשהיא רוקדת ואני מנסה להתאים את התנועות שלי לשלה.

אחר כך היא הולכת לקנות בקבוק מים והיא חוזרת בדיוק כשסוזן ווגה שרה את marlena on the  wall ובמקום לחזור למקום בו עמדה היא נעמדת מאחורי ואני נעשית מודעת לכל תנועה שלי ולכל נשימה שלה שהולכת ומתקרבת לעורף הבוער שלי שמוגן רק טיפונת על ידי הצמה העבה שמעליו.

 אחר כך סוזן ווגה שרה שיר חדש שאני לא מכירה. Not enough to be in love  היא שרה ובדיוק כשאני חושבת שזה דווקא ממש מספיק לי, אני מרגישה את הידיים שלה מחבקות אותי מאחורה ואת השפתיים שלה מרפרפות על הצמה שלי.

הגוף שלי שוקע בתוך המגע שלה. עור הצוואר שלה מתחכך בעור עורפי.

הפנים שלה קרובות לשלי. הידיים שלנו נוגעות.

היא בדיוק כמו שחשבתי שתהיה, והדיוק הזה מעביר בי גל של בכי. גל יחיד שעובר מיד ומתחלף בשמחה גדולה.

וכך אנחנו נעות שם, נמהלות זו בזו, נותנות לעור שלה להכיר את שלי, לשפתיה להכיר את צווארי.

וסוזן ווגה שרה, ובין השירים מדברת בקול השקט שלה, ויש רגעים שבהם היא לוחשת לי משהו באוזן אבל אני לא מצליחה לשמוע כלום חוץ מאשר את השם שלי נלעס בין שיניה.

 

אני יודעת שעוד מעט סוזן ווגה תשיר את small blue thing .

אני חושבת שאולי כדאי שאצא החוצה כי זה היה השיר האהוב על חגי ואני מפחדת.

אבל אני מתמהמהת. מבולבלת בתוך המגע שלה, לא רוצה לאבד אותו לפני שזכרונו יהיה בתוכי לתמיד.

ואז זה קורה, וכשסוזן מתחילה לשיר אני רואה את הפנים של אבא שלי כשחגי סיפר לו מה הוא באמת, וכמו בסרט שמניעים קדימה מהר כדי להגיע לקטע שרוצים לראות אני רואה את הזעם שבפנים של אבא שלי מתחלף בעווית של כאב כשבאים להודיע לו שני הקצינים האלה באמצע הלילה.

 

אני מנתקת בעדינות את הידיים שלה מהגוף שלי ויוצאת אל הלילה הגרמני.

בפנים סוזן ווגה ממשיכה לשיר, ואני נוסעת ברכבת אל הכפר ההוא הקטן ועולה במעלה הגבעה לאכסניה ובחדר שלי אני מוציאה את הספוג מתוך השקית הרטובה שלו ויוצאת למסדרון ועומדת מול הפחים.

הספוג לא מתאים לפח של הנייר וגם לא לזכוכית או לפלסטיק, ולכן אני זורקת אותו לפח הרביעי, שכתובות עליו מילים בגרמנית שאני לא מבינה ומקווה שלא פגעתי באיכות הסביבה של גרמניה.

מהטלפון הציבורי שליד המטבח אני מתקשרת הביתה.

"אבא?" אני אומרת כשאני שומעת את קולו,  "רק רציתי להגיד לך שאני בסדר." 

8 תגובות

  1. מירי פליישר

    חמודה כתוב כל כך יפה.אין לי מילים

  2. אליענה היקרה
    כשראיתי אותך ברחובות הרגשתי שמסתתר מאחוריך פצע גדול. היה בעינים שלך חוט של כאב שלא נמחה. עכשיו הבנתי.
    מעבר לזה תיאור ההתאהבות שלך מצמרר ביופיו. העידון והחושפנות יחד.

    • מיכה יקר
      תודה גדולה על המילים היפות שלך, אבל אני לא יכולה שלא להבהיר שהסיפור הוא ברובו בדיוני לגמרי. מה שנכון הוא הרקע, הנוף, הפחים שבהם צריך להפריד את הזבל (הגרמנים חזקים בדברים האלה). כל השאר בא מהדמיון (לא דמיון מקורי כל כך אבל דמיון), למרות שכמובן שיצא לי לא פעם להתאהב התאהבויות כאלה, לרוב בגברים ולפעמים גם בנשים, ולמרות שמוטיב האח הנעדר הוא משהו שחוזר הרבה בסיפורים שלי ונעוץ באופן כזה או אחר במציאות, למרות כל זאת, הסיפור הוא עדיין דמיוני.
      ולגבי הפצע הגדול שראית מסתתר מאחורי כשנפגשנו ברחובות, אליו אולי נגיע בסיפור אחר…

  3. נוגע ללב.

  4. לי עברון-ועקנין

    איזה כיף שנענית. אני שומרת לי לקרוא כשאהיה פנויה ממש. רק שתדעי שאני לא סתם שותקת…

  5. יפה, אהבתי.

  6. לי עברון-ועקנין

    אוי אליענה, מרגש נורא. היו בדרך המון פנינים אבל גם היה סוחף אז רצתי קדימה בלי לאסוף (=להעתיק לך לתגובה) אותן.

השאר תגובה ל לי עברון-ועקנין ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג