בננות - בלוגים / / מעולם לא היה
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

מעולם לא היה

מעולם לא היה לי בבלוג הזה מספר כל כך קטן של אנשים שקוראים אותו כמו כאז שחזרתי והתחלתי לכתוב על הכיבוש.
האם מישהו יכול להסביר לי למה? 

34 תגובות

  1. מספר הקוראים שלי גם קטן מאד, אולי מפני שיש כאן יותר בלוגרים ופוסטים.

    בסך הכל אנשים בעדך, אם אני אכתוב על קיפוח מגזרים שונים אאלץ לסגור את התגובות, לא חושבת שזה אישי במקרה שלך, אם כי אני חששתי שזה נובע ממניעים לא טובים( במקרה שלי) אז טוב שאת משתפת.

    • היי אביטל, אני לא חושבת שזה אישי. אני חושבת שזה קשור לנושא. אבל אולי זה באמת רק בגלל ריבוי הבלוגים כאן.
      בכל מקרה שיהיה לך שבוע טוב, ותכתבי כמה שאת רוצה על כל מה שאת רוצה. אנחנו עדיין במקום דמוקרטי כאן..

  2. חחחח אני מהמרת שזה בגלל הנושא.

    אליענוש, שלחתי לך שניי מיילים לפני כמה ימים. לא חזרת אלי עם המייל של אילן בלום. אולי לא קיבלת את המיילים. תוכלי לשלוח לי?

    • היי יעל המקסימה! הייתה לי איזו בעיה עם המייל והצטברו לי מהשבוע שעבר עשרות מיילים. בטח שלך נמצא ביניהם. אני אנסה היום לעבור על כולם וכמובן אשלח לך את הכתובת של אילן.

  3. אישית — אני מאד אוהבת לקרוא אותך אבל בימים אלה מנסה בעצמי להיגמל מהבלוג כי יש לי הרבה הרבה מה לעשות ואף התחייבתי לעצמי להעלות רק פוסט אחד לשבוע. במקרה עכשיו נכנסתי. אני מתחייבת גם בימים הקרובים לחזור ולקרוא מה שכתבת על הכיבוש.

    • היי אומי, אני סתם קוטרית בלתי נלאית. קחי את הזמן שלך ואל תרגישי מחויבות לשום דבר שאת לא מחויבת אליו.
      אני כמובן אשמח שתקראי אותי כפי שאני תמיד שמחה לקרוא אותך.. שבוע טוב.

  4. אליענה, כל אחד וסיבותיו –
    אני לא נכנסת להמון פוסטים בעיקר מפאת קוצר זמן… צריך ריכוז וזמן. אין מספיק. ולפעמים גם מילים אין בנמצא… אבל אני שמחה שאת פה – מספרת. עושה את העבודה החשובה שלך.

    • שירה יקרה, תודה על ההתייחסות. אני פשוט מרגישה בימים האחרונים כאילו אני חייבת לספר ולספר ולספר. ואני אמשיך לעשות את זה. יקרא מי שיקרא.

  5. אני יכולה לענות רק בשם עצמי:
    זה לא בגלל שהנושא אינו חשוב.
    זה לא בגלל שאני נרתעת מלעסוק בו.
    זה לא בגלל שאני חוששת להשמיע השגות מסויימות שיש לי על אופן הצגתו.
    זה רק בגלל שבאמצע חודש יולי דרשת שאסתלק מהבלוג שלך. אני לא היחידה שנדרשה לכך, אבל לקחתי את זה מאד ברצינות. מאז אני משתדלת לקרא כאן פחות, ואינני משאירה תגובות.
    אני מסבירה את זה כאן עכשיו רק משום שנדמה לי שבאמת אינך רואה את הקשר בין שני הדברים.
    זה הכל. לא אוסיף להטרידך.

    • עדה יקרה. כשקראתי עכשיו את התגובה שלך נדהמתי, כי באמת לא זכרתי במה מדובר. הלכתי אחורה ומצאתי את הפוסט המדובר. זה העציב אותי כיוון שהבנתי שבאותו רגע באמת הרגשתי שיש תגובות לא רגישות מספיק שמנסות לחנך אותי ולא רואות שזה לא הזמן המתאים, אבל עכשיו, כשאני במרחק של זמן משם ראיתי איך המילים שלי יכולות באמת להתפרש כגירוש החוצה מהבלוג שלי, ובדיעבד זו ממש לא הייתה כוונתי, וודאי שלא גירוש לאלתר. אנחנו לא מכירות אבל מהתגובות שלך אני יכולה להבין שאנחנו חלוקות בדעותינו בנושאים שונים, תמיד (פרט לאותו פוסט אומלל) הרגשתי שהתגובות שלך כתובות עם המון כבוד מחשבה ורגישות ואת הצלחת לגרום לי לחשוב, לבחון את עצמי, לעשות אינטרוספקציה, ומבחינתי זה חשוב עד מאד. אני מנסה להיות אדם שבודק את עצמו, שחושב, למרות הנטייה לאימפולסיביות שיש לי ושאני מודעת אליה. אני מנסה גם להיות אדם שמקשיב ומנסה להבין גם את אלה החושבים אחרת ממנו. לא תמיד אני מצליחה, אבל אני באמת מנסה לעבוד על עצמי בכיוונים הללו. הרגשתי שהתגובות שלך עזרו לי בעבודה הזו ואני מקווה מאד מאד שתקבלי את התנצלותי ותמשיכי לקרוא כאן, וגם להגיב, רק אם תרצי כמובן.

      • אליענה –
        תודה שהוצאת אותי מהנישה של "המגורשת".
        לעצם העניין – סביר להניח שלא אתאפק להבא, ואגיב פה ושם בעניינים האלה, כי, כאמור, אני לא נרתעת מעיסוק בהם.
        מה שמרתיע אותי הוא יותר הטון שבו הדברים נאמרים. חזרתי עכשיו לארכיון שלך וקראתי שוב את הדו-שיח שניהלנו בעניין בית ג"אלה. אני חושבת שהרבה ממה שכתבתי שם מתאים גם למה שעומד כאן על הפרק היום, לכן לא אלאה אותך בזה שוב.
        ונתראה בתגובות הבאות. 🙂

  6. אליענה, אני לא בטוחה שזה הנושא. אני חושבת שיש גם עניין של הדדיות. כל אחד כותב ומבחינתו, מה שהוא כותב הוא הכי חשוב בעולם. כל אחד רוצה לקבל תגובה, התייחסות. כמו בכל מקום – יש גם כאן כאלה שמגיבים וכאלה שלא.
    עכשיו נשאלת השאלה איפה כל אחד מאיתנו שם את עצמו:)
    רק טוב.

    • תודה מירה. אין לי ספק שאת צודקת, אבל יש לי גם תחושה שהנושא קשה. כלומר, זה די ברור לא? הנושא קשה..

      • אליענה היקרה,
        בהחלט הנושא קשה. אבל למי אם לא לך מגיעה תגובה כנה.
        אני באופן די הישרדותי, בסיסי, או לא יודעת איך לקרוא לו, מתרחקת ממקומות ומנושאים שגורמים לי כעס, חוסר אונים, או שואבים ממני אנרגיות בכל צורה. בין השאר מדיונים בכיבוש או בסכסוך (אני חושבת שיש גם כיבוש וגם סכסוך…). אם תגידי שככה אנשים טובים מאפשרים לדברים רעים לקרות, את ודאי צודקת, ועדיין כך אני עושה.

        • לי יקרה מאד
          זה מדהים איך את מצליחה לרכך אותי כל פעם מחדש.
          אני מבינה את המקום ההישרדותי שאת מדברת עליו ולמען האמת אני גם יכולה בהחלט להצדיק אותו. יחד עם זאת אני גם ביקורתית כלפיו, אבל יודעת שזה כל כך מורכב וכשרוצים לשרוד בעולם הזה, לגדל ילדה, לאהוב, ליצור, צריך לעשות כל מיני בחירות. אבל את לא חושבת שכל אחד יכול לעשות משהו אפילו אם קטנטן? אפילו לכתוב על זה. פעם בשנה. פעם בחיים. אפילו לכתוב שיר אחד, רשימה אחת, לספר סיפור אחד. לכל עשיה יש ערך. אני באמת חושבת ככה (אם כי קשה לי ליישם את המחשבה הזו על עצמי, תמיד מרגישה שאני לא עושה מספיק).
          אני לא בטוחה מה אני מנסה לומר, אבל אני מקווה שאת מבינה.

          • אליענוש,
            כשאת אומרת "לכתוב על זה", אני די בטוחה שממילא אנחנו לא מתכוונות לאותו "זה", אלא אם כן ברמה הבסיסית של בלתי נסבלוּת הסבל האנושי. אבל את צודקת, גם על זה ראוי לדבר, אפילו בלי פרשנויות ומסקנות חד-משמעיות.

  7. אמל אבו זידאן

    אהלן אליענה
    דומני, שסיבות רבות יכול להסביר את הנתון שהצבעת עליו אבל דומני וכמעט בטוחני שזה הנושא. אנשים לא אוהבים להתמודד עם סוגייה כאובה זו כי הם צריכים לתת תשובה והתשובה מחייבת הלימה ומפגש עם העקרונות שיש לבחון אותם בעת מתח ובמצבים דורשי עמדה. לדאבוני המצב בהקשר הזה לא מבשר טובות אם כי בטוח אני שיש רבים שעושים יומם וליל למען סיום הכיבוש. ידידתי אל תקחי ללב . זה חלק מהאתגרים המתישיםשאנו מתמודדים איתם

    אמל

  8. לפעמים קוראים ולפעמים פחות, זה בטח לא אישי, ואת אליענה תמשיכי לפרסם, זה חשוב לכולנו.

  9. גיורא פישר

    שלום אליענה
    אני חדש בבלוגיה כך שאני לא יודע כמה זה מעט קוראים או מגיבים.
    קראתי את הטורים האחרונים. למקרא חלקם הנהנתי, למקרא אחרים כעסתי.
    לא הגבתי המטעמים הבאים:
    1. הפוסטים העוסקים בכיבוש מטבעם בוחרים להציג זווית מאד ספציפית של מקרה מסוים או עובדה מסוימת. כל הדברים כבר נאמרו ונכתבו בעיתונים ובספרים. אני יכול להבין שאחת כמוך "גילתה לפתע את האור" ורוצה שגם אנחנו נראה אותו. להציל אותנו מעצמנו.
    זה בסדר ,אנחנו רובנו מכירים את רוב העובדות ואנחנו נושאים ונותנים עם עצמנו וכל אחד מאתנו מסיק את המסקנות מהתמונה היותר רחבה מזו שאת מציגה ושאנחנו מכירים.
    לא נעים לומר: אין חדש בזווית שבה את מציגה את הדברים. אין גם ייחוד אמנותי בהם, שממש יסחוף וירטיט או ירגיז. כתוב טוב מאד. אבל זה לא מספיק בנושא שהכל כבר נכתב עליו.
    בברכה
    גיורא פישר

    • "אנחנו רובנו מכירים את רוב העובדות ואנחנו נושאים ונותנים עם עצמנו"

      דבר בשם עצמך

    • לא נעים לומר: גיורא פישר נודניק

      • למעשה נדמה לי שמי שיוצאת כאן נודניקית זו אני. אבל אם תשאלו את רוני אהוב ליבי הוא יספר לכם שזו לא הפעם הראשונה..

    • שלום גיורא וברוך הבא לבלוג שלי.
      והנה כבר בהתקלות הראשונה שלנו אני נאלצת לחלוק עליך. אני לא חושבת שהכל כבר נאמר בנושא הכיבוש/סכסוך. להפך, ביחס למה שקורה במציאות נאמר מעט מאד ויש המון שעוד צריך להיאמר. בנוסף אני גם יודעת בוודאות מתוך המפגש המתמשך שלי עם אנשים בנושאים הללו שאנשים לא יודעים כמעט כלום, ולכן האמירה שלך על כך שרוב האנשים יודעים את העובדות היא טעות.
      ולסיום, אני חייבת לומר לך שהיה לי לא נעים כשכינית אותי "אחת כמוך שגילתה את האור" מה זה בדיוק "אחת כמוך"? ולגבי " גילתה את האור", לא גיליתי שום אור לצערי. הייתי שמחה לגלות איזו נקודת אור בתוך כל זה. אני עוסקת בנושא הסכסוך כבר שנים. הנחייה של קבוצות קונפליקט היא המקצוע שלי (אחד מהם לפחות) מה ששונה כרגע הוא התחושה שלי שאיני יכולה יותר לשתוק.
      ולגבי הייחוד האמנותי הנעדר מהדברים שאני כותבת אני יכולה רק לומר שגם בכיבוש אין שום ייחוד אמנותי.

  10. אליענה יקרה,
    בעיניי אין צורך להסתכל על זה במיקרוסקופ כזה.

    את תכתבי מה שנכון לך לכתוב, כמה שנכון לך לכתוב ומתי שנכון לך לכתוב. מעבר לזה, מה שקורה למילים אחרי שנכתבו כבר מעבר לשליטתך וגם לא משנה. לפוסטים יש חיים גם לטווח ארוך, דברים מחלחלים, דברים מצטברים, לטעמי מיותר לעסוק בשאלות של למה קוראים משהו הרבה או מעט, בלוג לא מונע הרי משיקולי רייטינג, לחות לא בלוג כמו שלך, וטוב שכך.

    אגב, אצלי דוקא פוסטים נגד הכיבוש זוכים להרבה צפיות בצורה פחות או יותר עקבית, אבל כאמור, לא זה מה שיגרום לי לכתוב או לא לכתוב, מקוה שגם לך.

    ותמשיכי לספר.

    • טלי יקרה
      תודה לך על דברייך.
      יש לי כל כך הרבה לומר לך כבר המון זמן ואני לא מגיעה לעשות את זה.
      אני רוצה עוד להגיב על הדברים שכתבה אימך על מחמוד דרוויש, ועל עוד כמה דברים. אני מקווה שאמצא לכך זמן בימים הקרובים.
      ובכל מקרה, המון תודה על כך שאת קוראת ומגיבה ומעודדת ומחזקת. זה בכלל לא מובן מאליו.

  11. אליענה יקרה
    מעודד אותך להמשיך ולהתייחס לנושא, להביא לכאן את הדברים שמעסיקים אותך, גם אם יש כאלה שזה לא נוח להם, או תקוע להם, או חושבים שהם יודעים כבר הכל ומדברים כאן בשם איזה אנחנו.
    המעניין והמחדש בנושא הזה הוא שאת מביאה אותו, שזה הכאב והרגישות שלך. לצערי איני יכול להגיב לכל הפוסטים: החיים תובעים את ליטרת הבשר שלהם, לי הדברים שאת מביאה חשובים, גם אם לא תמיד אני מגיב.

    • משה היקר
      תודה על התגובה שלך.
      התהייה שלי באמת הייתה האם הנושא מרתיע קוראים. פחות הטריד אותי מספר התגובות אלא נדהמתי לראות את ההפרש הגדול בכמות הקוראים בין פוסטים אחרים שלי לבין אלו האחרונים העוסקים בכיבוש.
      אני חוששת שיצא לי משהו בנימה קצת מתלוננת זו לא הייתה הכוונה.

  12. אני יכולה לענות לך מצד של מגיבה שאיננה בלוגרית כאן ואולי רק מצד עצמי בכלל.
    מצד אחד אני מאוד אוהבת את הרגישות שלך לאחר, ובכלל אוהבת לקרוא כשאת כותבת, אבל באופן אישי מטריד אותי שאת כאילו "חוטאת" ב-ואהבת את רעך יותר מעצמך. אני מרגישה כאילו "עברת צד".
    אז אינני מתעמתת איתך ואינני מנסה "לנער" אותך, מה אני כבר מבינה?
    כתבי את אשר את מרגישה, וכתבי למי שירצה לקרוא, אבל אני באופן אישי חסרה צד מאזן בכתיבה שלך, ולכן אינני קוראת או מגיבה.
    ברוכה השבה ואת לא נודניקית פשוט מאוד בוער בך משהו שנראה לי מוזר מנקודת ראות יהודית.

    • היי סיגל.
      נורא חשוב בעיני מה שכתבת ואני רוצה לנסות להסביר לך את זה מנקודת הראות שלי.
      כתבת שאת מרגישה כאילו עברתי צד. ואילו אני מרגישה שאני יותר בצד שלנו ממה שהייתי אי פעם.
      אני אנסה להסביר.
      אני מרגישה שהתעוורנו. שכעם, כלאום, הפכנו לעיוורים, ושהעיוורון הזה גורם לנו לאבד את הייחוד המוסרי שלנו, גורם לנו לאבד את עצמנו, ואני מפחדת מזה מאד.
      מהסיבה הזו אני מרגישה שהמאבק כנגד הכיבוש הוא במובנים רבים מאבק למען העם היהודי. כמו שהוא מאבק מוסרי. כמו שהוא ניסיון לראות נכוחה מבעד לענני הדמגוגיה. לראות מבעד למסך המעוור הזה שנדמה לי שכולנו נגועים בו.
      אני רוצה להיות אדם מוסרי. ואני רוצה גם להיות אדם שיכול לחוש שייכות למקום ממנו הוא בא, לחוש גאווה בזהות שלו. כל זמן שהמציאות היא כפי שהיא אני לא יכולה לחוש אף אחד מאלה, ולכן התחושה שלי היא שאני מאד "בצד שלנו".
      מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ואשמח לשמוע את דעתך אם יש לך אנרגיות ורצון להביע אותה 🙂

      • הי אליענה יקירתי
        מזמן לא נכנסתי לבלוגיה. כמעט חודשיים. ובכלל אני שכנראה עברתי את הקווים הכי הרבה כי דיברתי על הפרה הקדושה של השואה במושגים של משאבי מסכנות, אני יודע מה זה לחטוף על הראש. תראי, התגובה שלי היתה ללכת. מאז יום השואה שעבר כתבתי שלושה פוסטים. כמעט חצי שנה עברה. לי העמדות שלך לא מפריעות. קראתי את גדעון לוי בשקיקה במשך היותר מעשר שנים האחרונות, ואני מרגיש שעוולות הכיבוש זה ממש כמו סדר פסח. חייבים להנכיח את הסיפורים האמיתיים האלה, כי אם לא הם יישכחו. ממש כמו שההגדה מנכיחה את סיפור יציאת מצריים. את עושה מלאכת קודש. אי אפשר לדון בה מספיק. ובכלל בבלוגייה שלנו שנוטה לחטוא בנחמדות יתירה צריך אומץ להביא נושאים לא קונסנסואליים. אני אקרא, כשאכנס לבלוגיה.

      • ולמה את תמיד באה אלינו כשאני לא כאן? בואי לבקר.

  13. זה לא בהכרח קשור לכיבוש אלא לניתוק ולחזרה אחרי הרבה זמן. באינרנט אנשים מתמכרים להרגלים, ואם הם נשברים הם לא תמיד חוזרים.

    (אני, עם זאת, עדיין קורא אותך)

השאר תגובה ל מיכה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג