בננות - בלוגים / / מתחילה לספר
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

מתחילה לספר

אני רוצה אולי להתחיל בתחושה.

בתחושה שחזרתי איתה הביתה אחרי שבועיים עם נשים פלסטיניות ביער בגרמניה (ועוד שבוע הזוי לגמרי בבית חולים קתולי עם ישו הצלוב מעל המיטה שלי ועוד יומיים נואשים ברחובות ברלין).

 

התחושה היא שאי אפשר יותר. כלומר שאני לא יכולה יותר. שאני לא יכולה יותר לחיות ולדעת את כל זוועות הכיבוש הזה. לחיות את החיים הנוחים שלי בתל אביב ולדעת שבמרחק של שעה נסיעה מהבית שלי מתקיים גהנום. לדעת שיש כל כך הרבה אנשים שכלל לא מודעים למה שקורה שם. לדעת שהתקשורת משקרת לנו ומעוורת אותנו. ולא רק התקשורת. המנגנון כולו.

 

התחושה היא שאני לא יכולה יותר. אבל אני גם לא ממש יודעת מה לעשות. חוסר אונים גדול. אני יכולה כמובן להמשיך במה שאני עושה. אבל זה לא מספיק. ואני לא יודעת מה כן יספיק, כי אני באמת לא יודעת מה יכול לשנות את המציאות האיומה הזו.

 

אולי אני אתחיל בכך שאגיד בקול רם מטאפורי את המילים הבאות- יש כאן כיבוש לא צודק. לא הוגן. אכזרי ואטום שפוגע בזכויות האדם הבסיסיות ביותר של אנשים ונשים. ששם אותם בבתי סוהר, בגטאות סגורים, שמסכן את חייהם, שמצלק אותם נפשית ופיזית.

וכולנו אחראים ואחראיות לכיבוש הזה. מקומו של אף אחד מאיתנו לא נפקד. כולנו שחיים כאן בארץ הזו ויודעים ולא עושים או לא יודעים ולא רוצים לדעת. כולנו אחראים.

 

אני שואלת את עצמי איזה סיפור לספר לכם כאן. כל כך הרבה סיפורים שמעתי שם. כל כך הרבה סיפורים שמעתי בשנים האחרונות.

 

אולי אספר דווקא את הסיפור שסיפרה לנו ש. סיפור קל לכאורה. קצת אירוני. אבל יש משהו בסיפור הזה שממחיש באופן כה בהיר את האטימות והזלזול שמתקיימים בתוך הכיבוש הזה.

 

ש. גרה בכפר לא רחוק מרמאללה. תושבי הכפר הזה עובדים ולומדים ברמאללה ונאלצים להגיע אליה מדי יום כמעט. יש דרך סלולה אחת שמחברת בין הכפר לעיר רמאללה.

על הדרך הזו הקים הצבא מחסום. לא מחסום מאויש (גם לא מחסום שיש לו איזושהי סיבה הגיונית חוץ מאשר להקשות על חייהם של האנשים שעוברים בדרך הזו). פשוט גל אבנים גדול וגבוה שחוסם את הדרך לכל רוחבה. יש הרבה מחסומים כאלה בשטחים הכבושים.

המחסום הזה גורם לכך שלא ניתן לנסוע ברכב מהכפר לרמאללה. אפשר לנסוע עד למחסום. להחנות את הרכב ליד המחסום ולהמשיך ברגל. משני צידי הדרך יש ואדי. בחורף הוא מתמלא במים והאנשים הצועדים לרמאללה נאלצים לצעוד בתוך מים בגובה השוקיים.

הדוד של ש. קנה ג"יפ. הוא נסע איתו מאותו כפר לרמאללה ונאלץ כמובן להחנות אותו ליד המחסום ולהמשיך ברגל.

אל המחסום הגיע איזשהו כלי כבד של הצבא. ש. לא ידעה לומר בדיוק את שם הכלי. טנק? נגמ"ש? לא ברור. מה שברור הוא שאותו כלי כבר עלה על הג"יפ שחנה ליד המחסום ומעך אותו לגמרי.

את שאריות הג"יפ המעוך לקחו החיילים וחיזקו בהן את המחסום.  מה שהיה קודם ג"יפ והפך לגי"פ מרוסק ומעוך, הפך כעת לחלק מהמחסום.

 

  

 

12 תגובות

  1. מירי פליישר

    אוי
    נדמה לי שהפתרון היחיד כרגע הוא המצלמה.
    סיפור שתמונה היתה מחזקת אותו ולא מרפה. בידי רבים מהצעירים יש היום מצלמות ואחת מהם צילמה פציעה פושעת של עציר לא מאיים . הסרט גרם לפיטורי המגד שנתן את הפקודה ועוד.
    אליענה באמת מייאש אבל למען השם את עושה הרבה יותר מכולנו , תרדי קצת מעצמך . ונוחי כדי שתוכלי להמשיך ולתת להם קול !

    • מירי תודה, אבל אני באמת לא מרגישה שאני עושה מספיק, רק שאני לא ממש יודעת מה לעשות.

  2. אליענה ! בא לי לחבק אותך
    היום – ממש היום נסעתי על כביש 5 בדרך לבקעה.
    השעה היתה 7.30 בבוקר. במחסום של שערי תקוה , שוטר הניף את ידו לעצור את התנועה. אני הייתי הראשונה ועצרתי . הוא וחבריו הקימו את המחסום. הזיזו את מחסומי הפלסטיק, לכוון אחד , אחר כך לכוון שני ,מדדו צעדים , וקרבו והרחיקו – ככה רבע שעה.מנופחים כל כך מחשיבות של מה שהם עושים , וההתעללות באנשים שמממהרים לעיסוקיהם שזה הטריף אותי.
    בינתיים התור התארך ואני – בעלת העצבים הכי קצרים במדינה – התחלתי לצרוח עליו – ואיימתי עליו ואל תשאלי.
    בדרך עוד שמעתי ברדיו את טלי לפקין שחק מראיינת אבא מירושלים שבנותיו לומדות בעיר ובגלל המחסומים מאחרים שעתיים וחצי כל בוקר ללימודים .
    אני – עמדתי במחסום רבע שעה בכל החיים שלי וכמעט השתגעתי.
    איך הם יכולים לחיות ככה?
    אני לא מבינה…..

  3. זה באמת נורא ומייאש מאד ולא נראה שנצא מזה בקרוב.
    האם הנשי שהיית איתן הציעו פתרונות?

    • לצערי לא ממש הצלחנו להגיע לשלב של חשיבה על פתרונות. היו קצת הצעות וקצת דיבור בכיוון הזה, אבל שבועיים לא הספיקו. לפני המחשבה המעשית צריך להשקיע כל כך הרבה זמן בבניה של אמון ושל הקשבה והבנה הדדית.
      אני גם תוהה מי צריך להתיע פתרונות. נדמה לי שאנחנו אלה שצריכים להציע פתרון. אצלנו נמצא הכוח.

  4. לכי כבר תגורי בעזה. אני לא מבין מה אחת כמוך מחפשת פה.

  5. נו, מהתגובה כאן מעלי אפשר להבין את הלך הרוח הישראלי, הפולש גם לבלוגיה "יפת נפש" כמו שלנו, או המתיימת להיות כזו. לי כבר אין מילים. אני אחוזת ייאוש בכל החזיתות. הולכת לכתוב עכשיו פוסט על מצוקת חולי הנפש שדיברנו עליה אתמול. הרי אצלנו גם לעניי עירנו לא עוזרים, אז מה פתאום נעזור לעניינו הכבושים? תכתבי עוד. חשוב לשמוע. ואל תיבהלי מהנאצות של חסרי החוליות שכותבים כאן.

  6. לדבר ולספר ולצעוק ולהקשיב ולשמוע ולהתבונן ולא להרפות.

    זה מה שאפשר וצריך לעשות, ואת עושה.

    ומה שאת אולי יכולה לעשות עוד זה לעזור לארגן איזה מהלך גדול של טיפול קולקטיבי- מעין "ועידת אמת ופיוס", שבה כולם מוציאים את הכאבים והפצעים ומדברים ומקבלים לגיטימציה לכאב וסולחים ונסלחים.

    זה קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי תוך כדי שעוד ועוד מעשים איומים ונוראים ממשיכים להיעשות, אבל זה גם הכרחי.

    ומה שעוד יש לך לעשות זה לא להתרגש ממי שחושב שזה לא המקום שלך. לא לתת לקולות האלה שמץ של מקום, ולו הכי קטן,בתוכך.

  7. השם ירחם עלינו. الله يرحم علينا

  8. שירה, אחות אליענה

    את זה תגידי לבנות דודות שלנו.

השאר תגובה ל אומי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג