טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

חזרתי

חזרתי. עבר המון זמן.

אני עייפה ומלאה במחשבות ורגשות ולא יודעת מה לספר קודם.

 

על היער הגרמני שבו היינו המשך שבועיים, 40 נשים ישראליות ופלסטיניות מלאות התרגשות כאב ותקווה?

 

על ס. מבית לחם שסיפרה איך אביה התעוור בזמן הסגר הגדול על בית לחם כי לא יכול היה להגיע לירושלים לקבל את טיפולי הלייזר לעיניים שלו?

 

על ר. שלא יכולה לישון לבד בלילות מרוב פחד?

 

על שתים עשרה נשים צעירות ואמיצות שהיו בקבוצה אותה הנחיתי שבאו לדבר זו עם זו, להקשיב ולהבין למרות כל הפחד והשנאה?

 

על ההרגשה שלי כשהתקשרו לספר לי שמחמוד דרוויש, אהובי, המשורר הגדול ביותר שאני מכירה, נפטר? על כך שלא יכולתי להתאבל כי הייתי צריכה להמשיך לעבוד, לתפקד, לדאוג שהסמינר הזה יתנהל כמו שצריך.

 

על כל הדמעות הרבות שזלגו שם?

 

על כל השמחה ששמחנו יחד? על הגילוי הזה שאפשר לשמוח יחד? לשיר יחד, לרקוד יחד, להבין זו את זו.

 

על התקווה הגדולה שנוצרת כשמקשיבים לצד השני, כשנותנים לצד השני צלם אנוש, כשמבינים את הצד השני?

 

על הפחד הגדול מכך שלמרות התקווה שנוצרה המציאות שבחוץ לא משתנה?

 

על כמה נפלא להיות רק עם נשים? על כל האינטימיות שיכולה להיווצר, האמון, הקירבה, תחושת הביטחון?

 

אני יכולה גם לספר איך מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ בבית חולים בברלין, על ישו הצלוב שהיה תלוי מעל המיטה שלי ועל תרזה מריה הנזירה היחידה שם שידעה לדבר אנגלית ובאה לנחם אותי כשבכיתי.

או על איך תרזה מריה באה לבקש את כתובת המייל שלי כשהשתחררתי מבית החולים וחשבתי לעצמי שמעולם לא הייתי בסיטואציה סוריאליסטית יותר מזו.

 

אני אנסה לספר הכל, אבל עוד לא עכשיו.

עכשיו אני רוצה רק להזמין אתכם לקרוא רשימה שכתבתי לפני כשנה, אחרי ששמעתי את מחמוד דרוויש קורא משיריו בחיפה.

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3427571,00.html

 

 

13 תגובות

  1. ברוכה הבאה אליענה!

    יצא לי לחשוב עלייך לא מעט כשלא היית פה, בעיקר בהקשר של דרוויש (את הטקסט המצויין שכתבת אז קראתי מזמן), ולא רק.

    אפילו בלי לספר כאילו כלום, סיפרת הרבה. יש משמעות למה שעשית, אפילו משמעות גדולה, למרות שהמציאות מסביב ממשיכה להיות קשה ואכזרית, למרות ובגלל.

    תנחתי, תתאקלמי, תנשמי ואז תמשיכי הלאה.

  2. אליענה, מרגשות מילותייך ואפילו נותנות איזו תקווה. ברוכה השבה.

  3. וואו אליענה, מקווה קודם כול שאת בריאה לגמרי, ותספרי לנו הכול טיפין טיפין. כמה חוויות חזקות, בטח קשה להכיל.
    חיבוק

  4. ברוכה הבאה. סוף סוף חזרת אלינו. התגעגעתי. מה קרה לך??? למה טיפול נמרץ?? הרבה חווית עברת.

  5. מירי פליישר

    אליענה יקרה
    ברוכה את בשובך משליחותך המבורכת.
    העליתי פוסט לזכרו של מחמוד דרוויש וידעתי שאני עושה אך מעט והרבה פחות ממה שהיית עושה לו היית פה.
    בתגובה לתמר הבעתי שם צער שלא את היא זו שעושה זאת
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36&itemID=6547#post6547
    בכל האופן טוב שחזרת.
    מקווה שאת כבר בריאה
    בידידות
    מירי

  6. אבל למה כדי לשוחח עם פלסטיניות, צריך לנסוע מכל המקומות דווקא ליער בגרמניה?

  7. את אכן עושה עם חייך את המיטב, הכל מסקרן וחשוב, אחכה לשמוע עוד

  8. ברוכה השבה, אליענה.
    אני מקווה שהכל שב על מקומו בשלום.

    • תודה לכל המגיבים. אנסה לספר הכל לאט לאט. נדמה לי שיש הרבה מה לספר.

      ולעוברת האורח- אין ברירה אלא להרחיק ליער בגרמניה כדי להיפגש עם פלסטיניות. הן לא יכולות להיכנס לישראל, לנו אסור על פי החוק להיכנס לשטחים הכבושים, והגרמנים אכולי רגשות האשם מוכנים להשקיע כסף רב כדי שנוכל לקיים את המפגשים הללו.

  9. היי אליענה
    נפלא שחזרת, ואת בריאה, ניראה שאת היית מלאת תעוזה אומץ, וגם חוש הומור להתראות טובה

  10. ברוכה הבאה ושלום עליכן!!!!

  11. ברוכה החוזרת. החוויה נשמעת מטלטלת, עמוקה, מדויקת, מעוררת קנאה.

  12. ברוכה השבה. עכשו אני הנוסעת למקום יותר רחוק מגרמניה, למנזר סגור.

השאר תגובה ל אומי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג