בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / אנחלה בונה כינורות
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

אנחלה בונה כינורות

מומלץ לקרוא את הסיפור בזמן שמקשיבים לזה:

http://www.youtube.com/watch?v=lm1q3gadv50&NR=1

אנחלה בונה כינורות.

 כשנולדה הביטה בה אמה ונדמה היה לה שהיא רואה מולה מלאך.

"אני רוצה לקרוא לה אנחלה." היא אמרה בעיקשות לא אופיינית לבעלה הנרגש.

"אבל רצינו לקרוא לה מלכה," הוא מלמל.

"לא." פסקה אמה בקול תקיף. " שמה יהיה אנחלה."

וכך היה.

כשאמה של אנחלה הייתה מניקה אותה הייתה שרה לה "Sì. Mi Chiamano Mimì" שזכרה מהימים בהם הייתה זמרת אופרה ששרה על במות גדולות מול קהל מוחא כפיים.

כשאנחלה הייתה ילדה היא אהבה לקרוא בספר שבו נכתבו סיפורים של אופרות מפורסמות. היא התאהבה ביבגני אנייגין יחד עם טטיאנה, בכתה כשאאידה בחרה להיקבר חיה עם אהובה, ובכתה עוד יותר כשמתה מימי מ"לה בוהם". בזמן שקראה התנגנו בבית הקטן תקליטים של אותן אופרות. בחלק מהן שרה אמה של אנחלה.

אביה של אנחלה ניגן בכינור בתזמורת הגדולה. אמה נשארה בבית וגידלה אותה, עד שמתה מדלקת ריאות חריפה. אנחלה האמינה שמתה משחפת. כמו מימי, ובכתה עליה ימים רבים ללא שתוכל למצוא לה נחמה.

אנחלה הייתה נערה בודדה ומסוגרת. בשעותיה הפנויות ניגנה בכינור שקנה לה אביה כשהייתה עוד ילדה. נגינתה הייתה גרועה. הצלילים שהפיקה לא היו נעימים לאוזן וכשהייתה מנגנת היה אביה סוגר את דלת חדרו ובוכה.

כשמלאו לה שמונה עשרה מת גם אביה. היא מצאה אותו מוטל בחדר האמבטיה, ראשו נוטה אל תוך האמבטיה ורגליו משוכלות מתחתיו. ורידי ידיו שתתו דם שנזל על רצפת החדר והפך אותה חלקלקה ומסוכנת.

בלוויה ביקשה אנחלה לקבור את כינורו של אביה יחד איתו, אבל אנשי חברה קדישא סירבו לבקשתה וגם כשהתחננה בפניהם ואיימה עליהם באיומים שונים לא נעתרו לבקשתה.

לאחר הלוויה נסעה אנחלה חזרה לביתה. במהלך השבוע של השבעה באו  אנשים רבים, כנרים וצ"לנים, נגני ויולה ואבובנים, פסנתרנים, קלרניתנים ואפילו מנצח אחד , אבל אף אחד מהם לא יכול היה לענות לשאלה שעינתה את נפשה של אנחלה.

"מה אעשה עכשיו?" היא שאלה שוב ושוב. " מה אעשה עכשיו כשנשארתי לגמרי לבד ואין לי איש בעולם הזה שיאהב אותי?"

הכינור הוא שנתן לה את התשובה. הכינור המיותם של אביה ששכב בנרתיק העור שלו. בלילות כשכולם כבר חזרו לבתיהם הייתה אנחלה מוציאה את כינורו של אביה ומנגנת. הצלילים הצורמים שהפיקה חדרו לחלונותיהם של השכנים והפריעו את שנתם.

"מסכנה," היו אומרים זה לזה. "נשארה לגמרי לבד ואפילו לנגן היא לא יודעת."

בתום השבעה כבר ידעה  אנחלה מה עליה לעשות. בסוכנות נסיעות קטנה קנתה כרטיס טיסה לרומא. היא ארזה מזוודה קטנה, לקחה את הכינור בנרתיקו וטסה לאיטליה.

מרומא לקחה רכבת אל העיר קרמונה הנמצאת באמצע הדרך בין טורינו לוונציה. בקרמונה היא שכרה דירת חדר קטנטנה מעל פיצריה, ונרשמה ללימודים בבית הספר לבניית כינורות ברחוב קורסו גריבלדי מספר 781.

אנחלה למדה לבנות כינורות. היא למדה את המלאכה הזו במשך שלוש שנים תמימות.

 לראשונה בחייה אנחלה התאהבה. היא התאהבה בעץ האשוח ובעץ המייפל. היא התאהבה בכלי העבודה בדבק ובצבעים. היא התאהבה בכינורות.

בכל בוקר הייתה יוצאת מביתה ושותה בעמידה ספל אספרסו חריף ולוהט בבית הקפה שמול בית הספר ובכל ערב כשהייתה חוזרת לדירתה הייתה אוכלת פיצה מבעבעת בפיצריה שתחת דירתה.

אנחלה דיברה מעט ועבדה הרבה.  בסופי השבוע הייתה צועדת ברגל אל פיאצה דל קרמונה, שם הייתה יושבת אל אחד משולחנות הרחוב במסעדה המשקיפה אל הכיכר, מזמינה מנת פסטה ברוטב עגבניות ובשר עגל ומתבוננת  בתיירים המעטים הבאים להביט בשרידי העתיקות מהתקופה הרומית שליד הכיכר. לעתים הייתה מזמינה כוס יין אדום וכשפיה היה מתמלא ביין היבש שטעמו היה מתערבב עם טעם בשר העגל ורוטב העגבניות, הייתה מרגישה כמעט מאושרת.

אנחלה דיברה מעט ועבדה הרבה. היא הייתה התלמידה המצטיינת ביותר בכיתתה ולקראת סיום לימודיה הזמין אותה  פרנצ"סקו ביסולוטי אל בית המלאכה שלו. פרנצ"סקו היה אחד מבוני הכינורות המפורסמים ביותר בעיר.  מחירו של כינור ביסולוטי מתחיל בעשרים וחמישה אלף דולר ויכול להגיע למאות אלפים.

"רציתי להציע לך משהו," אמר לה פרנצ"סקו אחרי שהגיש לה כוס יין מלוכלכת מעט בדבק.

"אני רוצה שתישארי לעבוד אצלי בסדנא," הוא אמר לה. " את מוכשרת וחרוצה מאד. תוכלי ללמוד אצלי יותר מכל מה שלמדת בבית הספר. הכינורות שלך יעלו עשרות אלפי דולרים. תוכלי לגור כאן. אני אשלם לך יפה."

לראשונה בחייה הרגישה אנחלה שמישהו רוצה אותה. פרנצ"סקו הביט בה במבט שהייתה בו חמדנות ועניין. אבל אנחלה סירבה.

"תודה," היא אמרה, " אבל אני חוזרת לארץ שלי. אני צריכה לחזור."

"מה מחכה לך שם?" הוא שאל. "משפחה? אהוב? ילדים?"

"אף אחד לא מחכה לי שם," אמרה אנחלה. "אבל יש לי שם בית שבו גדלתי ובו יש תמונה של אמי על הקיר."

פרנצ"סקו הביט בה במבט מוזר. כאילו לא הבין את דבריה.

" אם תישארי כאן תהפכי לעשירה ומפורסמת בכל העולם." הוא אמר, " מי יקנה ממך כינור בארץ הלבנטינית הזאת? מקסימום תמכרי כינורות לילדי בית ספר שלא מסוגלים לנגן. אצלי תמכרי כינורות לטובי הכנרים בעולם."

"תודה," היא אמרה. " אבל אני חוזרת לארץ שלי. אני צריכה לחזור."

היא אמרה את המילים הללו בנחישות שקטה. בעיקשות ותקיפות. כמו אמה לפניה. כמו אמה בשעת לידתה כשהתעקשה לקרוא לה בשמה.

כשאנחלה סיימה את לימודיה היא נסעה בחזרה לתל אביב. היא נפרדה בצער מבעלי הפיצריה שתחת דירתה, ממוריה בבית הספר, מהמלצר במסעדה שבפיאצה דה קרמונה, מבחור אחד איתו נהגה לשכב מתחת לשמיכות בלילות קרים במיוחד.

בתל אביב שכרה אנחלה חנות קטנטנה ברחוב אלנבי לא רחוק מפינת רחוב מזאה. היא הביאה איתה את כל כלי העבודה הדרושים לבניית כינורות ובמשלוח מיוחד קיבלה גזעי אשוח משובחים וגם כמה גזעי מייפל. היא פרסמה מודעה בעיתון ולאט לאט החלו להגיע אליה קונים. גם ילדי בית ספר היו בין הקונים אבל גם נגנים בתזמורת, חלקם חבריו של אביה או בניהם.

לחנות הקטנה שלה קראה " מישל" כשמו של אביה, ועל הקיר תלתה תמונה של אמה. בפינת החנות היא העמידה את הפטיפון הישן ובו ניגנו כל העת תקליטים שהשמיעו אופרות שבחלקן שרה אימה. רק את "לה בוהם" לא השמיעה אף פעם כי פחדה שתתחיל לבכות עם מותה של מימי. תתחיל לבכות ולא תוכל לחדול.

חנותה של אנחלה הייתה פתוחה ארבעה ימים בשבוע. בימי רביעי לא הייתה פותחת את החנות. במקום זה הייתה הולכת לקולנוע. לפעמים גם למוזיאון. תמיד לספרייה. כשהייתה יוצאת מהצגה יומית בקולנוע הייתה יושבת בבית קפה ומזמינה אספרסו ושותה אותו מיד בעודו לוהט. בערב הייתה אוכלת ארוחת ערב במסעדה איטלקית לא רחוק מביתה. מסעדה קטנה שנוהלה על ידי זוג איטלקים שבאו לארץ מוורונה.

בימי שישי הייתה מנקה את הבית.

בכל שאר ימות השבוע הייתה אנחלה יושבת בחנות הקטנה ובונה כינורות.

 עם השנים השתנה רחוב אלנבי . הוא התמלא בקבצנים, חסרי בית, מכורים לסמים ולאלכוהול ואחרי שיום אחד נכנס לחנות נרקומן מכור להרואין ובאיומי סכין שדד מאנחלה את כל הכסף שהיה בקופה, היא החלה לנעול את דלתות החנות גם בשעות היום. ליד הדלת היא התקינה פעמון אדום ולידו תלתה שלט-  פתוח! נא לצלצל. והקונים המתמעטים והולכים שרצו לקנות כינור תוצרת "מישל" צלצלו בפעמון ונכנסו אל החנות. אנחלה הייתה נועלת את הדלת אחריהם.

יום אחד ראתה אנחלה אדם עומד ומתבונן בחלון הראווה שלה. הוא לבש בגדים מרופטים וקרועים. שערו היה מזוהם ולא מסופר, אבל המבט בעיניו היה שונה ממבטם של הנרקומנים והקבצנים הרגילים. הוא התבונן בשני הכינורות שהוצגו בחלון הראווה. אחד היה כינור שבנתה אנחלה מעץ אשוח והשני היה זיוף של סטרדיווריוס. זיוף טוב, קשה היה להבחין בהבדל. היא קנתה אותו ביומה האחרון בקרמונה. אחד ממוריה מכר לה אותו במחיר מציאה. הוא הוצג בחלון הראווה שלה מהיום הראשון בה פתחה את החנות, ובכל שבוע הייתה מנגבת מעליו את האבק שהצטבר עליו במשך השבוע.

האיש הנראה כמו קבצן המשיך לעמוד ולהתבונן בחלון הראווה. אנחלה הבינה פתאום. במבטו הייתה תשוקה.

למחרת הוא בא שוב. עמד והתבונן בחלון הראווה. עמד שם יום שלם. ולמחרת שוב. אחר כך הגיע יום רביעי ואנחלה הלכה לקולנוע וראתה סרט של פליני ואחר כך אכלה ארוחת ערב במסעדה הקבועה שלה ובניגוד למנהגה הזמינה גם קינוח.

כשהגיעה לחנות ביום חמישי הוא כבר עמד שם.

"את לבנות כינורות," ספק שאל ספק קבע במבטא רוסי כבד.

"כן." אמרה אנחלה והפנתה אליו את גבה.

"אני כנר במוסקבה." הוא אמר. "הרבה זמן ידיים שלי לא נגעו בכינור."

אנחלה לא ענתה, אבל הסתובבה והביטה בו.

"אפשר אצלך לנגן?" הוא שאל כמעט בביישנות. "רק קצת. לא מפריע. לא בסטרדיווריוס." הוא חייך חיוך קטן ויודע.

"זה לא סטר.." החלה אנחלה לומר, אבל הוא קטע אותה. "זה איך אומרים… פייק.. לא נכון, לא באמת. אני יודע. אבל יפה מאד זה הכינור. את לבנות אותו?"

"לא." ענתה. " קניתי אותו מהמורה שלי בקרמונה."

עיניו אורו. " אני להיות בקרמונה לפני הרבה שנים. עם התזמורת, נסענו ראינו איך אנשים לבנות כינורות. ניגנתי על כינור של ביסולוטי. אורגינל. ביסולוטי לבנות אותו בעצמו."

אנחלה פתחה את המנעול שעל הדלת והורתה לו להיכנס.

"כן?" הוא שאל, " אני מנגן?"

"כן." אמרה אנחלה. אתה מנגן."

והוא ניגן. אפשר היה לחוש שאצבעותיו לא נגעו בכינור זמן רב, אבל הוא ניגן ואנחלה שמעה את הצלילים של כינור שהיא בנתה במו ידיה. שמעה את הצלילים העולים ופוגעים בתקרת החנות שלה, יורדים חזרה למטה אל האוויר שמסביבם. נחים סביב פניה כמו הילה.

הוא ניגן את הקונצ"רטו לכינור של מנדלסון. עיניו היו עצומות ופיו מעט פתוח. אנחלה רצתה גם היא לעצום את עיניה, לא לראות, רק לשמוע. אבל לא יכלה.

כשהוא סיים נשארו עיניו עצומות ורק אחרי דקה או שתיים הוא פקח אותן וחייך אליה.

כשחייך נגמר הקסם. היא יכלה לראות את שיניו החסרות, את אלה השחורות שנשארו בפיו. היא יכלה פתאום לחוש איך חנותה הקטנה מלאה בריחו החמוץ. דמעות עלו בעיניה.

הוא הניח את הכינור על הדלפק.

"אני מצטער." הוא אמר. "עשיתי לך ריח רע פה. אני מצטער. אני יוצא עכשיו."

"חכה." אמרה אנחלה לפתע. "מה שמך?"

"ניקולאי."

"קח." היא הושיטה לו שני שטרות של חמישים שקלים שהוציאה מארנקה.

"אני קונה בזה וודקה." הוא אמר לה בחיוך עקום. " לא כדאי לתת לניקולאי. קונה וודקה."

"תעשה בזה מה שאתה רוצה," אמרה אנחלה. "ואולי תמצא מקום להתקלח."

 

כל אותו יום אנחלה לא יכלה להתרכז. ידיה שהיו תמיד כה עדינות ומדויקות לא הצליחו למרוח את הדבק במקום המיועד. לא הצליחו לשייף את קצות לוח המייפל.

 בשש היא תלתה על הדלת שלט "סגור" נעלה את הדלת ושמה על הפטיפון את "לה בוהם." כשמריה קלאס שרה את Si mi chiamano Mimi אנחלה בכתה ולא יכלה לחדול.

 

ביום ראשון ניקולאי כבר חיכה לה ליד פתח החנות.  שערו סופר והוא נראה נקי והדיף רק ריח קלוש של זעה. כמעט בלתי מורגש.

"אני לנגן?" שאל בלהיטות כשראה אותה.

אנחלה פתחה את הדלת והוא נכנס פנימה.

היא הושיטה לו את הכינור והוא אחז בו קרוב לפניו. שואף את ריחו.

"אני אוהב כינור," הוא אמר לה בשקט. "מאז שבישראל לא מנגן. לא יכול. רק וודקה."

"יש לך בית?" שאלה אנחלה.

"היה בית בבת ים, אבל אישה זרקה אותי. לא רוצה לראות יותר אף פעם אותי. לא רוצה לראות אף פעם וודקה. היא מלמדת ילדים מנגנים בפסנתר. גם ילד שלי מנגן." גאווה התגנבה לקולו.

"בן כמה הילד שלך?"

"היום בן שלוש עשרה. לא ראיתי אותו מאז היה בן עשר."

"איך קוראים לו? "

"דני. דניאל."

הם שתקו.

"מה שם שלך?" הוא שאל.

"אנחלה."

"אנחלה," הוא אמר לאיטו, כמו לועס את אותיות שמה.

אחר כך הוא ניגן. הפעם ניגן את השאקונה של באך, בעיניים עצומות, בפה מעט פתוח. ושוב הצלילים הפוגעים בתקרה ויורדים ומקיפים את פניה ואת גופה כולו כמו בד מלמלה עדין. כמו בד קטיפה כבד ורך. כמו מים.

כשסיים לנגן הרתיחה אנחלה מים בקומקום החשמלי והכינה לו כוס תה מתוק. היא הניחה על הפטיפון תקליט של האופרה טורנדוט והם הקשיבו בשתיקה לצלילים.

"איפה אתה ישן?" שאלה אותו כשהמחט עלתה מאליה מעל התקליט.

"איפה שאפשר לישון." הוא ענה. " לפעמים בגגון. זה מקום לאנשים שאין איפה לישון. לפעמים על ספסל. מכירה גן מאיר? לפעמים שם ישן"

"אתה יכול לישון כאן אם אתה רוצה."

הוא הביט בה מופתע.

"כאן? עם הכינור?"

"כן. זה דווקא טוב. תוכל לשמור על החנות בלילות. תוכל גם לנגן."

חיוך גדול עלה על פניו ומיד נעלם.

" לא טוב אני ישן כאן." אמר. " אני רוצה באמצע הלילה לשתות. לוקח את כל הכסף ולא חוזר."

"אתה לא תעשה את זה," אמרה אנחלה ולא ידעה מאין הביטחון הגדול שהיא חשה.

היא אחזה בידו. הביטה באצבעותיו. הן דמו לאצבעות אביה. אצבעות של כנר.

ואז היא סיפרה לו. על אמה הזמרת שחדלה לשיר כדי לגדל אותה. על מותה מדלקת ריאות. על אביה שהפליא לנגן בכינור והיה בוכה בלילות כשאנחלה ניסתה לנגן בעצמה.

"אני נגנית איומה." היא אמרה. "אבל לבנות כינורות אני יודעת."

היא סיפרה לו על מותו של אביה בחדר האמבטיה ועל שלוש השנים שבילתה בקרמונה בלימודים. היא סיפרה לו איך פרנצ"סקו  ביסולוטי הציע לה להפוך לשולייתו ואיך סירבה והוא הביט בה בפליאה.

"את אמרת לביסולוטי לא?" הוא צחק בקול רם. אחר כך הרצין.

"את אישה יודעת מה היא רוצה." הוא אמר. הוא נגע בידה.

אחר כך היא הלכה הביתה. השאירה בידיו את המפתח לחנות והלכה.

כשעלתה על אוטובוס מספר שמונה עשרה שלוקח אותה אל ביתה ניצת בה לרגע פחד. אבל היא השתיקה אותו כמו היה ילד צורח.

"ששש…" אמרה לו. " הכל יהיה בסדר."

אבל למחרת כשחזרה לחנות, מוקדם מהרגיל ובידה כוס חד פעמית מלאה בקפה מהביל ושקית ובה קרואסון שוקולד שחמימותו נגעה בידה דרך השקית, מצאה את החנות פתוחה ואת הקופה ריקה. גם הכינור לא היה שם. לא הכינור שבנתה שבו ניגן ניקולאי יום לפני כן את השאקונה של באך. הכינור של אביה. הכינור הישן שנסע איתה לקרמונה וחזר איתה לארץ. הכינור שלא היה סטרדיווריוס אבל היה ביסולוטי אמיתי.

אנחלה לא בכתה. דמעות לא היו לה לדבר שכזה. רק חזה נלחץ כמו במלחצי ברזל וידיה רעדו כל כך כשהיא נעלה את החנות והלכה הביתה.

בבית היא מלאה את האמבטיה במים. כשהתמלאה היא פשטה את בגדיה ולפני שנכנסה אליה הביטה בעצמה במראה הגדולה.

"את כבר זקנה." אמרה לעצמה בגועל. "אישה זקנה וטיפשה. אפילו לנגן את לא יודעת."

היא יצאה מחדר האמבטיה ומצאה את הדיסק שבו יהודי מנוחין מנגן את השאקונה של באך.

לצלילי הכינור נכנסה אל תוך המים. סכין הגילוח בו נהגה לגלח את שוקיה מונח לידה.

היא הביטה בו.

אבל ככל שהמשיכו הצלילים להתנגן ולחדור מהסלון אל חדר האמבטיה אנחלה ידעה שאינה רוצה למות.

"אי אפשר." דיברה אל עצמה בקול רם. " אי אפשר למות כשיהודי מנוחין מנגן באך."

אחר כך לחשה. "אי אפשר למות כל עוד זה קיים. כל היופי הזה."

ואז בכתה. אבל בכתה מרוב יופי וכלום לא היה לה אכפת עוד וורידי ידיה השלמים, בלתי נגועים, התמלאו בצלילים שזרמו בתוכם. דו, רה, מי, פה , סול, לה , סי.

היא שרה עם הכינור. שרה בקול רם. בקולה של אימה.

היא ידעה שהיא לא רוצה דבר פרט לזה. לצלילי הכינור הממלאים את ביתה. צלילים תקיפים. בטוחים בעצמם. ממלאים את ורידיה. נותנים לה קיום וסיבה.

שבוע ימים לא הלכה אל החנות. היא מילאה את ביתה במצרכי מזון ובישלה לעצמה מדי יום. בסיר גדול הרתיחה מים וצלילי הכינור נכנסו אל הסיר והתבשלו על אש קטנה.

ליד השולחן במטבח היא ישבה ואכלה. דו שיש לו טעם של שמנת. פה שיש לו טעם של עגבניות בשלות. מי שיש לו טעם של שוקולד.

הצלילים קישטו את שערה. שימשו לה כבגד על עורה. כיסו אותה בלילה כשהלכה לישון. מילאו את ריאותיה עם האוויר ששאפה.

היא לא שמעה דבר פרט לצלילי כינור. לא את הטלפון שצלצל. לא את הדפיקות בדלת. לא את קולות השכנים מבחוץ.

ואחרי שבוע חזרה אל חנותה. ושם חיכה לה ניקולאי ובידו כינורו של אביה. כינור הביסולוטי של אביה.

היא הכניסה אותו לחנות ללא מילה.

"אני מצטער." הוא אמר . " לא רציתי. זה היה חזק יותר ממני. לא יכולתי." הוא בכה.

הוא הושיט לה מעטפה ובה שטרות של כסף. הושיט לה את הכינור.

"אני רק ניגנתי בכינור." הוא אמר. "לא שתיתי. לא יכול לשתות יותר. זרקתי לפח וודקה. רק ניגנתי בכינור."

"תנגן." היא אמרה לו. "תנגן עכשיו." "תנגן עכשיו. ברגע הזה. תנגן."

"מה לנגן? מה רוצה?"

"באך."

ניקולאי הושיט ידו לכינור.

היא משכה אותו מידיו. "לא." היא אמרה. "יש כינור אחר."

ואז אנחלה לקחה את ידיו של ניקולאי והניחה אותן על הכינור האחר. הכינור האחרון שלה. הכינור האחרון שתבנה אי פעם. כינור שכולו געגועים וצלילים ושנים של בדידות ורצונות גדולים.

והנה אנחלה הופכת לכינור. כינור שאינו סטרדיווריוס ואינו ביסולוטי. כינור שהוא אנחלה ורק אנחלה. כינור שעשוי מייפל ומיתריו מתוחים. כינור שמפיק צלילים שכמו ירדו משמיים מלאי כוכבים במקום אחר לגמרי. לא כאן.

וניקולאי מנגן על הכינור האחרון של אנחלה. מנגן את באך וכל האנשים המהלכים ברחוב אלנבי עוצרים ומקשיבים.

 

 

 

 

 

 

17 תגובות

  1. לא פנויה כרגע לקרוא כראוי אבל רציתי להגיד שאני שמחה שאת פה!

  2. כמו אגדה שמערבת מוזיקה, תום, עצבות, אהבה, והרבה כינורות שהם ונגינתם כמו רקע.
    רהוט. מכמיר.
    פה ושם יש חזרה על כמה פרטים, אבל עדיין קראתי ברצף בלי לפסוח על מלה.
    בפרט אהבתי את טעמם של התווים.

    • אליענה אלמוג

      תודה רבה איציק. התגובה שלך שימחה אותי.
      יש לי נטייה לחזור על פרטים. אני מנסה להקפיד על זה אבל פה ושם זה בכל זאת קורה לי..

  3. אליענה, איזה סיפור נהדר !!! מאוד נגע לליבי.
    ושמחה שחזרת !

    • אליענה אלמוג

      תודה רבה תמר. אני שמחה שהייתה לך סבלנות לקרוא סיפור ארוך כזה ועוד יותר שמחה שאהבת אותו.

  4. אליענה

    קראתי את הסיפור מרותק ונפעם.
    התשוקה והאהבה למוסיקה מנגנת מכל מילה כאן.נזכרתי בגלגול של קפקא, איך נגינת הכינור של אחותו מעוררת בשרץ את הרגשות העמוקים והאנושיים ביותר והתחושה שללא המוסיקה הוא יאבד סופית את מה שנשאר בו אנושי.
    חוויה.
    לא הצלחתי לשמוע ביוטיוב את באך.

    • סיפור מענין קסם המוסיקה מהלך עליו. יש בו ארומה של אגדה יפה במיוחד הפתיחה ,מזכיר ניחוחות צ"כוביים מכינורו של רוטשילד ,אבל בהחלט יש לו הקול המיוחד שלו, אהבתי

    • אליענה אלמוג

      תודה משה. אף פעם עוד אף אחד לא נזכר בקפקא כשהוא קרא סיפור שלי :)

  5. אליענה
    הסיפור הזה נוגע בי עמוק עמוק. מורשתה של אנחלה, ויתור האם, ביטול כשרונה, הכינור של אביה והתאבדותו. מחיר האהבה.

    מימי היא אחת האריות האהובות עלי ביותר, פעם ידעתי את התרגום, לצערי שכחתי. האזנתי עכשיו, בעקבות סיפורך למריה קלאס שרה אותה בשלהי חייה. הלב נצבט.
    http://www.youtube.com/watch?v=teQjwFqzAYE

    בקריאה ראשונה, לפני מספר ימים, לא התחברתי אל הסוף. לא יודעת מה חושבת עכשיו, לא בטוחה.

    חיי היחידות של אנחלה, מסירותה למורשתה, פריכות נפשה ואיתנותה מאוד נוגעים ללב. הרבה לא נאמר, אבל ניכר כמה לא קל היה שם בביתה.

    גם אני נלקחתי ל"הגלגול" (זו הפעם השניה באתר הזה), שם גריגור סמסא
    מוצא סוף סוף בנגינת אחותו בכינור את שאוותה נפש. הרגע הזה הוא שיא הדחיה מצד משפחתו ותחילת מותו.

    ואולי בכל זאת טוב שהסוף כזה. אנחלה
    בחרה באהבה ובחיים.

    תודה לך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג