בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / סיפור ישן (זהירות- ארוך ומדכא)
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור ישן (זהירות- ארוך ומדכא)

סירת מפרש וגבר

 

בבוקר חזרתי הביתה מהסירה כדי להתקלח לפני שאני יוצאת לאוניברסיטה. כל הדרך הציקה לי השלפוחית ולא הצלחתי להבין למה לא השתנתי בסירה לפני שיצאתי, עד שנזכרתי.

בלילה הקודם לפני שנרדמנו הוא אמר לי שהאישונים שלו לא סימטריים, שאחד מהם הוא אובלי ולא עגול, ובלילה חלמתי על האישון האובלי שלו מסתכל עלי והתעוררתי בוכה והוא לא היה לידי ורוח לא נשבה כמעט והסירה עמדה ולא נעה.

ולמה בכלל אני שם? הרי רק בגלל התנודות של הסירה, והחריקות שהחבלים משמיעים כשהם נמתחים, והים שמחוץ שמריח ממלח והמכונית שלי שמחכה במגרש החניה הגדול שאחרת לעולם לא הייתי חונה בו ולא הייתי יודעת בכלל שכל זה קיים.

אני לא יודעת אם האישון שלו אובלי, ולא בגלל שלא הסתכלתי על האישונים שלו, דווקא כן. אבל אני לא יכולה לומר מה צורת האישון שלו. אני לא יכולה לומר עליו כמעט כלום. כשנסעתי אליו בערב הקודם עצרתי בתחנת דלק כדי לתדלק והבנתי פתאום שאני עוברת ליד התחנה הזו כל פעם וגם היא הפכה כבר לחלק מחיי. כמותו.

בדרך אליו תקפה אותי עצבות גדולה וריקנות וידיעה שהאשליה הזו שבה אני מאכילה את עצמי ודוחפת לעצמי לפה כאילו הייתה נימוחה וטעימה הולכת להיגמר בקרוב, ושעוד מעט לא אוכל  יותר לשקר לעצמי, למרות שאולי הייתי יכולה להמשיך עוד הרבה אם הוא לא היה כמות שהוא- חשוף וקשה ונואש וטוב ורע.

כמו תמיד כשהגעתי התקשרתי אליו כדי שיבוא לפגוש אותי בשער של המזח, שיבוא לפתוח לפני את השער. אסור להיות עם גבר שאי אפשר להפתיע אותו. אסור להיות עם גבר שאי אפשר לבוא אליו, לדפוק בדלת או פשוט להיכנס ולראות אותו עם משהי אחרת, או לראות אותו בוכה או ישן.

אנחנו לא מחייכים כשאנחנו פוגשים זה את זו. אני לא מחייכת כי  אני יודעת שהוא לא יחייך, והוא לא מחייך כי הוא לא מוכן לתת שום דבר כמעט בלי לקבל תמורה.

כל פעם מחדש כשאני רואה אותו, אני מופתעת. כאילו שכחתי לגמרי איך הוא נראה והמראה שלו חדש לגמרי בשבילי. ואז, ישר אחר כך עוברת בי הצמרמורת הזו של ההתרגשות והמחשבה המשפילה הזו כל פעם מחדש: "איך זה יכול להיות שגבר שנראה כמותו נמצא איתי."

לכן ההתחלה אף פעם לא טובה- אין חיוך, יש פליאה, אנחנו לא הולכים זה לצד זו על המזח, אלא הוא הולך קדימה ואני אחריו, ופעם אחת נזכרתי בסיפורים האלה על עמים או ארצות שבהן האישה תמיד הולכת אחרי הגבר ולא לידו.

אני מסתכלת על הגב שלו כשהוא צועד לפני על המזח, ולפעמים מצליחה לתפוס גם את הפרופיל שלו שאני אוהבת, ובהליכה הזו, שהיא קצרה מאד, רק כמה דקות, אני מלאה בפחד ותעוב ורוצה להסתובב וללכת הביתה, אבל לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מאשר ללכת אחריו עד לסירה ולהיכנס לתוכה בשקט, כל פעם פוחדת ליפול למים.

פעם אחת הוא אמר לי שהוא תמיד נורא רוצה לדחוף אותי למים, כי הוא יודע שאני פוחדת ליפול לתוכם. הוא כזה.

בתוך הסירה.

בתוך הסירה ריח של טבק ועץ, ועוד ריח אחד שהופך את האוויר למחניק, וקצת מבולגן, ובצד מוטלת מגבת כחולה לחה שגם אני מתנגבת בה לפעמים בלי לדעת איזה גוף היא נגבה לפני גופי.

אנחנו תמיד יושבים באותם מקומות בדיוק: הוא משתרע על הספה לאורכה, ואני יושבת בצד השני שלה, נשענת לאחור. הוא ליד הדיסקים, כדי שיוכל לקבוע לאיזו מוסיקה נקשיב, ואני במקום שבו יוכל להגיע אלי בקלות.

פעם אחת כשישבנו כך הוא אמר לי: "כל הסירה מלאה בשערות שלך", ואני שמחתי כי ככה הרגשתי שאני משאירה משהו ממני אצלו, שאני שייכת קצת לסירה.

החברות שלי מדברות עלי מאחורי הגב. הן כועסות עלי. הן דואגות. הן אומרות משפטים כמו: "זה היצר הרס עצמי שלה" או "היא חייבת כבר להחליף פסיכולוגית, היא לא עוזרת לה בכלל והיא ממש צריכה עזרה דחוף," או, "איך זה שהיא נותנת את עצמה כל כך בקלות ומסתפקת בכל כך מעט, היא חייבת ללמוד לאהוב את עצמה יותר." ועליו הן אומרות: "הוא בן זונה ונצלן." או, "הוא רואה את החולשות שלה ומנצל אותן." או "הוא מניפולטיבי."

בסירה אנחנו יושבים במקומות הקבועים שלנו, הוא מכין לנו תה. בכוס שלו הוא שם ארבע כפיות סוכר, ובכוס שלי סוכרזית אחת. הוא שם את הכוסות על תחתיות ומקפיד שהכוס תשב בדיוק באמצע התחתית.

אנחנו מקשיבים למוסיקה והוא מגלגל לעצמו סיגריה ולפעמים גם לי. הוא מקרב אלי את המאפרה כדי שיהיה לי נוח. הוא ממלא את המצית שלי בגז. הוא שואל אותי אם אני רעבה ומספר לי על המרק שהוא הכין. הוא מכבה את האור ומדליק נר קטן. הוא שואף את הסיגריה בתנועות ארוכות. אם אין לי סיגריה משלי אני לוקחת ממנו שאיפה ומושכת את הרגע שבו אני לוקחת את הסיגריה מבין האצבעות שלו.

הוא מדבר. הוא אומר למשל: "אתמול בלילה זיינתי ילדה  כוסית בת שבע עשרה ובבוקר היא אמרה לי שהיא מאוהבת בי." או, "שלשום החברות שלי הביאו אלי בתולה שאני אזיין אותה, ובדרך כלל אני לא מוכן לזיין בתולות כי זה יכול להרוס להן את הסקס לכל החיים, כי אף פעם לא יהיה להן שוב מישהו כמוני, אבל הפעם הסכמתי."

אני מקשיבה לקולות של הסירה. את החריקות של החבלים אני הכי אוהבת. אני מחכה שהם יחרקו ומחייכת בחושך חיוך עקום כשאני שומעת אותם.

גם התנודות של הסירה חשובות. לפעמים אני יודעת שהיא נעה רק בגלל שאני רואה את התנועה של הוילונות.

אחרי כמה דקות אני מתחילה להרגיש סחרחורת. אולי מהריח של הטבק, או המחנק, או אולי מהתנועות של הסירה. אני יושבת ולא יכולה יותר לקום. הוא מדבר. הוא מחייך הרבה. יש לו שיניים יפות שאף אחת מהן לא באמת שייכת לו.

אני יודעת לזהות מתי הוא יתקרב אלי. הוא מזדקף ומתיישב, ומסיר את המשקפיים שלו, ולוקח עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה לפני שהוא מניח אותה במאפרה, נותן לה שתכבה מעצמה.

 

 

כשאנחנו מדברים אני מחכה לרגע שבו הוא יתקרב אלי, אבל כשאני רואה אותו מזדקף ומתיישב אני פוחדת לרגע, כמו סכין חדה שחותכת לשבריר שניה ונעלמת, ואז הוא כבר לידי ואני לא פוחדת יותר כי כבר אין טעם, כי הוא כבר קרוב ונוגע ומאוחר מדי לפחד.

לפעמים הוא קם ורוקד. אני מסתכלת עליו כשהוא רוקד ומרגישה את המחנק של הדמעות מאחורי הושט, לפני קנה הנשימה. לפעמים כשהוא רוקד הוא מוריד את החולצה שלו ונחשף הגוף שלו שפועל עלי כמו על חיה נואשת. הסיבה שאני שם היא סיבה של חיות. סיבה ראשונית, קמאית. כמו חיות שיודעות לפי אינסטינקט לאן ללכת. אני יודעת לפי אינסטינקט לאן לא ללכת. ולא מקשיבה.

פעם אחת ויחידה הראש שלי בשקערורית הצוואר שלו והוא מחבק אותי. אבל כדי שזה יקרה הוא לפני כן נועץ סכין עם שבעה להבים עמוק בגופי, ואחר כך יודע שהפעם הלך רחוק מדי, ואני עלולה לברוח. ואחר כך כבר אין לו ברירה כי השבר שנשבר בי הוא עמוק ודברים רבים יכולים להתרחש, ואת אף אחד מהם הוא לא רוצה.

פעם אחת ויחידה הראש שלי בשקערורית הצוואר שלו והוא מחבק אותי וידיו בשערותיי, והשבר הנורא שהוא שבר בי נמהל בחיה שבי שנצמדת לשקערורית הצוואר שלו ונושמת ומאושרת בתוך טרוף עצום ומבוהל.

בכל הפעמים האחרות הוא מתקרב אלי והוא גבוה ויש לו כתפיים וזרועות מקועקעות ואצבעות בעלות ציפורניים שאותן הוא חותך בסכין יפני גדול כתום, והלכלוך השחור שמתחת נשאר ומזכיר לי.

בכל הפעמים האחרות הוא מתקרב אלי ונוגע ואז הכל נבלע בתוך אושר של חיות וכל רגע שעובר לא יחזור אבל נשאר נצחי, והעיניים שלו הן עיניים של חיה או של משוגע או של גבר, והסירה נעה והחבלים חורקים ומתחת לרגליים שלנו מנועים ומכונות ומתחתיהם ים, ובסוף הכל נגמר ואנחנו שוקעים לשינה קצרה ומתישה.

לפעמים אני נרדמת לידו ומתעוררת לבד. לפעמים בלילה הוא עובר לישון על הספה. לפעמים הוא ישן על הספה מהרגע הראשון של השינה שלו. אני מתעוררת לבד במיטה לא שלי. הוא קורא לי. הוא אומר לי: "אל תפלי בחזרה אל השינה." הוא אומר לי: "כבר שבע ורבע."  

הוא מבקש ממני לשים את הקומקום על האש. הוא מכין לנו תה. הוא מעשן סיגריה. אני מצחצחת שיניים. אני מתרחצת. אני מפעילה משאבה ששואבת את המים. הקולות של המשאבה הם מהקולות של הסירה. הוא פותח את הדלת. אני יוצאת.

לפעמים הוא יוצא איתי והולך איתי עד סוף המזח. לפעמים אני הולכת לבדי. המכונית שלי מחכה במגרש החניה. בבוקר הוא כבר ריק בדרך כלל. השומר של המרינה מסתכל עלי. אני נוסעת אל חיי. ואחר כך אני חוזרת.
  

 

 

25 תגובות

  1. המשפט האחרון כל כך חשוב, כי עוד תוך כדי הקריאה חשבתי, הרי האתגר הכי גדול ונצחי הוא לשלב בין החיות הזאת, שהיא בשיאה במצבי הקצה שהם גם מטלטלים ומסוכנים, בתוך החיים, בתוך האיזון והבריאות. ואין לזה תשובה קבועה רק חיפוש מתמיד אחר המינונים, אבל כדאי שהים יהיה בתוך החיים ולא מחוצה להם…
    המון תודה על הסיפור אליענוש.

  2. אליענה יקרה
    זו פעם שניה שאת מצליחה לזעזע אותי (אני לא נרתעת מזעזועים). כתבתי לך למייל האישי אחרי האפרסקים. האם קבלת? והסיפור הזה…
    קודם כל כתוב סוחף. אי אפשר להפסיק לקרוא וכבר אמרתי לך שאת מוכשרת בכתיבה ושאת צריכה לכתוב לכתוב.
    לגבי התכנים- אגיב אולי יותר מאוחר. שמרי נפשך. את כל כך יפה.
    איריס

    • היי איריס יקרה. תודה רבה לך על המילים שלך.
      קיבלתי את המייל וגם עניתי לך אבל אני מבינה שלא קיבלת את תשובתי. אשלח אותה שוב.

  3. אליענה,

    הסיפור סוחף, כובש, מנענע.
    באינטואיציה הראשונית שלי אני מניח שיש מקומות שאפשר לגלח, להדק. אבל זה לא מוריד כהוא זה מחוויית הקריאה שהענקת לי עכשיו. נשאבתי לקריאה. יש מעין הלימה בין הקורא לבין הדוברת ששניהם נסחפים למערבולת שמניע או מונע בה הספן.
    אני חייב לשלוח לך משהו באותו עניין. אעשה את זה באי-מייל פרטי.

    (יש כמה "אמיתות" חזקות בסיפור. למשל: "אסור להיות עם גבר שאי אפשר להפתיע אותו. אסור להיות עם גבר שאי אפשר לבוא אליו, לדפוק בדלת או פשוט להיכנס…או לראות אותו בוכה או ישן". כתוב מצוין).

  4. דווקא הצלחת ליצור דמות של גבר שדי מצא חן בעיניי למרות החספוס והרהב שבו.
    זה שכל השיניים לא שלו זה ברצינות או בצחוק כזה?
    כתיבה יפה, איטית, אבל לא מעיקה, להפך.

    • תודה רבה איציק. זה דווקא משמח אותי שהוא מצא חן בעיניך כי לא הייתי רוצה ליצור דמות חד ממדית. אבל האם תוכל לספר לי מה בו מצא חן בעיניך? זה מסקרן אותי.
      ולגבי השיניים- זה לגמרי ברצינות.

      • מצד אחד הוא אלוף הזיונים בפה (כלומר בהתרברבות), מצד שני הוא רגיש ודואג, מצד שלישי הוא גבר חסון (עולה לנו במאמץ שלא נגמר במכון), והשיניים בכלל עושות אותו מצחיק כזה – תותבות נשלפות, כתרים, שתלים?

  5. זה תיאור יפה ומשכנע של קשר ממכר ולא בריא – ןמה שעצוב במיוחד הוא שגיבורת הסיפור באמת יודעת שהקשר לא טוב, אבל לא יכולה להינתק ממנו.
    וארבע המלים האחרונות בסיפור, בקליפת אגוז, מסכמות את כל העצב.

  6. גם אני הזדעזעתי.

    אלמלא זה היה מוגדר גם כ"סיפור" (כלומר, אולי, פיקשן) וגם כ"ישן" (כלומר, אולי, משהו מפעם, כבר לא אקטואלי), הייתי כותבת פה באותיות צועקות של קידוש לבנה- "לכי! תברחי! תתרחקי משם! תקשיבי לעצמך! מגיע לך כל כך הרבה יותר!" ועוד הרבה משפטים כאלה שנגמרים בסימני קריאה.

    אבל זה סיפור וישן, אז אני מתאפקת.
    האם זה אומר שהטקסט נגע בי? ללא ספק.

    • היי טלי, מעניין שכמעט כל מיש קורא את הסיפור הזה בטוח שמדובר במשהו ביוגרפי. אני לא אומרת אם כן או לא, אני רק אומרת שזה מעניין.
      והאם גיבורת הסיפור צריכה לברוח מזם? בטח שהיא צריכה. והיא גם יודעת את זה. אבל אולי היא עוד לא יכולה.

  7. הספור ממוקמם מצוין. על הים. מקום לא יציב ומסוכן.וזה מה שעשה אותו לספור מרתק בעיני. תודה.

  8. משה יצחקי

    אליענה
    סיפור מצוין. אהבתי (ואל ייחשב לי הדבר לסטייה)במיוחד:
    א. את המשיכה אל הכיעור והמעוות שאיפיינת מצויין בדמותו של הגבר ובמשיכה הבלתי נשלטת החייתית אליו.
    ב. את ההתרחקות מהרגישות האליענית ומתן ביטוי לאפל, ואולי דווקא הרגישות הזו אפשרה להראות הנגטיב שכל כך אותנטי בסיפור הזה, כאילו מאיזה תא זיכרון יצאה התמונה שתיארת באחד הפוסטים על גבר שהרים שמלתה של אשה באמצע הרחוב.
    ג. הדרור שנתת לשפה
    קראתי בשקיקה.
    (פה ושם נחוצים תיקוני עריכה קטנים, אבל זה באמת בקטנה)

    • תודה רבה משה.. אם פעם יהי לך זמן וסבלנות, אשמח דווקא לשמוע על אותם תיקוני עריכה קטנים..

  9. כתוב מרתק, אליענה, ואל דאגה – עיצוב הדמות והיחסים משכנע ואמין. למרות שזה מין גבר-גבר סטריאוטיפי למהדרין הצלחת להכניס נקודות של חולשה או גיחוך שמאפשרות אותו.
    אין לי מושג איך זה מתייחס לחיים, אבל זה בטוח לא מישהו לבוא אתו הביתה לבקר את אמא. גבר ליהנות ממנו רק בתנאי שמתייחסים אל הקשר אתו בדיוק באותו אופן שהוא מתייחס.

    • תודה רבה אמיר :)
      זה נורא מעניין.. פרסמתי כאן כל מיני סיפורים ואף פעםפ לא ניסו לשאול אותי אם הם ביוגרפיים או לא. בסיפור הזה כולם שואלים. אני לא יודעת אם זה בגלל העניין הרכילותי שיש בכך או שמשהו באופן שבו הסיפור כתוב גורם לתחושה שמדובר בסיפור אמיתי.
      אני אגיד משהו (וזה מכוון לאו דווקא אליך אלא לכל השואלים באשר הם)ששמעתי פעם מסופרת שאני מאד מעריכה. היא אמרה שכל הדמויות שהיא בוראת הן אפשרויות שלה- נשים שהייתה יכולה להיות.
      נראה לי שאאמץ את האמירה הזו.

      • נהניתי לקרוא ולא מצאתי אותו מדכא ,אולם אני יכולה להבין למה שואלים אותך אם הוא ביוגרפי. מתוך הכתיבה שלך עולה בחורה עדינה ותמימה ובקלות היית עלולה להתקל בסיפור שכזה, ואם לא הרי שיש לך מלאך שומר, כי לא חסרים סיפורים כאלה במציאות.

        • תודה סיגל.. אני אשמח לחשוב על עצמי כעל עדינה, אבל תמימה אני לא. התמימות שלי אבדה כבר ביער הזה שאנחנו חיות בו.

  10. רונית בר-לביא

    נפלא, אליענה.

    ציירת במדוייק את הדמות המוכרת ללא מעט בנות.

    גם אני הייתי שם, אצל הפתיין הבלתי אפשרי הזה.

    "והעיניים שלו הן עיניים של חיה או של משוגע או של גבר",
    של אחד שיקח ממך את כל האנרגיות כל עוד תמשיכי לאפשר לו.

    ומה הכי קשה בעולם הזה ?
    שהטיפוסים האלה הכי מושכים בעולם בשלב מסויים של חיינו ..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג