בננות - בלוגים / / סיפור (אמיתי)
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור (אמיתי)

כשאני מסתכלת בתמונות שלה מאז אני יודעת שכבר אז הייתה יפה. עיני האיילה שלה היו קבועות בפניה כבר אז. גדולות, צבען צבע קפה בחלב.

אני מסתכלת בתמונות ויכולה לראות בהן את הגדילה שלה, לאט לאט, בעיר שנמצאת ביבשת הזאת החמה, רחוק מהמקום הקר ההוא.

אבל פעם היא נסעה למקום ההוא הקר, ביבשת אחרת. מקום בו אנשים מכורבלים בתוך מעילים ובתוך עצמם.

היא הייתה רק ילדה. אני יכולה לראות אותה. קטנה. עיני איילה גדולות. מעט מבוהלת, מעט מתרגשת, רוצה למצוא חן.

ילדה. בת כמה? אולי חמש? אולי שש? גרה עם אמא ביבשת החמה ונוסעת כל קיץ למקום הקר. לאבא.

יש לה מעיל חם שקנו לה. הוא בצבע תכלת כמו של הים שם בחורף, עם צווארון פרווה מלאכותי ושרוולים מעוטרי פרווה.

היא מודדת אותו מול הראי לפני הנסיעה. רוכסת את הרוכסן ברצינות ומכפתרת את הכפתורים אחד אחד. חובשת את הכובע המחובר למעיל ומושכת את השרוך העובר בתוכו עד שהוא מקיף את פניה כמו מסגרת תכולה לבנה. ממסגר את עור פניה השחום.

מול הראי היא מחייכת.

הטיסה ארוכה כי היא רוצה כבר כל כך להגיע. להיות במקום שגם הוא ביתה אבל לא ביתה. להכיר את האיש שהוא אביה ולא אביה.

את ארוחת הערב המוגשת במטוס היא אוכלת לאט. חותכת את המזון בסכין ובמזלג האחוזים בידי הילדה שלה. חותכת לאט וברצינות. הכל היא עושה ברצינות. בתשומת לב, כמו מבקשת שכל מעשיה יהיו נכונים.

בשדה התעופה מחכה לה האיש שהוא אביה ואותו היא מכירה כל כך מעט.

הוא נוהג לבית שהוא ביתו אך לא ביתה. יד אחת על ההגה, יד שנייה משחקת בכפתורי הרדיו. מוזיקה זרה נשמעת, מתחלפת כל רגע במוזיקה זרה אחרת. בחוץ נופים שהיא מכירה כבר מהשנה הקודמת בה הייתה כאן. היא מביטה בעצים החולפים על פניהם במהירות. עצים זרים עם עלים הנראים כמחטים דוקרות. העצים נראים לה כאילו מאיימים עליה. "היי את," הם לוחשים לה , "מה את עושה כאן ילדה קטנה?" הם רוטנים בשקט והיא עונה להם בלב-  "באתי לאבא."

בבית הכל זר ומוכר. מי היא? לאן היא שייכת? למקום הקר? למקום החם שכבר רחוק ממנה עכשיו? לאיש הגבוה הזה? אבל עורה שחום בתוך כל העורות הלבנים ושערה כהה בתוך נהר השיער הצהוב המכסה את ראשי האנשים כאן.

היא מחליטה להיות. היא אומרת לעצמה: "את כזו וגם כזו. את כאן ואת שם." ומרגישה כאילו הבינה דבר חשוב מאד אבל לא יודעת לומר לעצמה מה בדיוק.

בבית של אבא יש מיטה שמיועדת לה ומדף בארון שמיועד לבגדיה וקולב עליו היא תולה את מעיל התכלת עם צווארון הפרווה. בארוחות היא יושבת על כסא גבוה ואוכלת בנימוס. היא מדברת מעט. חושבת הרבה.

ויום אחד פתאום היא מרגישה בבית. הקירות מוכרים לה. השפה היא גם שפתה. אבא הוא אביה. יש לה מדף בארון ומיטה עליה היא ישנה ומעיל תלוי על קולב.

ביום הזה נחים בקערה שעל שולחן המטבח אפרסקים.

היא בוחנת את עורם המחוספס השעיר. מרימה אחד מהם ומריחה את ריחו המתוק. הם מזכירים לה את המקום החם שהוא ביתה ביבשת אחרת. אבל גם כאן בית. ובבית אפשר לאחוז באפרסק שצבעיו וורודים עדינים ולנגוס בבשרו המתוק ולהרגיש את הטעם המוכר מתערסל בפה.

היא בוחרת אפרסק אחד. לא גדול אבל גם לא קטן. צבעיו נעים בין צהבהב לוורוד. על עורו צומחות שערות קטנטנות ויש לו ריח. ריח של אפרסק. ריח שהיא מכירה.

כשהיא נוגסת בו, בשרו המתוק ממלא את פיה והיא לועסת במהירות, בולעת את העיסה המתוקה עד שהיא מגיעה אל הגלעין.

את הגלעין היא משאירה בפיה שעה ארוכה. מוצצת אותו כמו היה סוכרייה. מזיזה אותו ממקום למקום בתוך הפה עד שהוא מאבד את טעמו ואז היא זורקת אותו לפח.

היא שמחה.

אחר כך אבא שלה והאישה שהוא נשוי לה מגיעים הביתה.

בקערה חסר אפרסק אחד.

האישה הבלונדינית מבחינה במקום הריק בו קודם היה אפרסק.

היא כועסת.

אף פעם לא כעסו עליה ככה.

היא לא יודעת מה עשתה רע. היא רק יודעת שהרגישה לפתע כמו בבית והתנהגה כמו שמתנהגים בבית.

אבל הכעס כל כך גדול והמילים שנאמרות בחריפות ובקול רם סוגרות עליה והיא נכנסת פנימה יותר ויותר עד למקום בגופה בו יושבת העיסה שהייתה קודם אפרסק. היא מביטה בה. בוחנת אותה, מנסה לראות אם יש דרך בה תוכל להפוך אותה בחזרה לפרי החיוור העגלגל שהייתה קודם.

המילים שהופכות לצעקה מחזירות אותה בבת אחת החוצה.

"את לא יכולה פשוט לקחת." נאמרות המילים. "את צריכה לבקש."

"אבל," היא אומרת בלי קול, " בבית לא צריך לבקש כשרוצים לאכול אפרסק, או תפוח או משמש או אפילו שוקולד."

המילים ממשיכות.

"אני יודעת בדיוק כמה אפרסקים יש כאן," הן נאמרות בקולה של האישה הבלונדינית. אמה החורגת. "אם את לוקחת אפרסק בלי רשות אני כבר לא יודעת כמה אפרסקים יש . ומה אם ארצה לאפות עוגה ולא יהיו לי מספיק אפרסקים? ומה אם ארצה לצאת לפיקניק ולתת לכל אחד אפרסק ויהיה לי חסר?"

היא מסבירה. פחות כועסת עכשיו. רק רוצה שהדברים יהיו ברורים.

והם ברורים.

אחר כך ממשיכים הימים. היא ישנה על המיטה. בגדיה מונחים על המדף והמעיל תלוי על הקולב.

כשהיא רוצה דבר מה היא מתכננת איך לבקש אותו. איך להסביר את הצורך שלה.

"אני רוצה פרוסת לחם עם חמאה כי אני עדיין רעבה," היא משננת בליבה.

בסוף הקיץ היא נוסעת חזרה למקום החם. שם יש אפרסקים בשפע. מטעים שלמים של עצים שנושאים אפרסקים להתפקע.

בבית שלה במקום החם יש אפרסקים. הם יושבים בקערת הפירות על השולחן.

"קחי פרי," אומרת לה אמא. גם לה יש עור כהה כמו שלה. היא חיה כאן במקום החם ולא רוצה לחזור אף פעם למקום הקר.

"קחי פרי. אולי אפרסק, האפרסקים טעימים כל כך."

אבל היא לא לוקחת.

הרבה שנים עוברות והיא ממשיכה לא לקחת. לא מהקערה. לא מחנות הירקות והפירות.

צריך לבקש רשות כדי לאכול אפרסק. היא פשוט לא יודעת ממי  צריך לבקש ולכן היא לא אוכלת.

 

התמונות שלה מאז מראות לי כמה יפה היא הייתה. עיני האיילה הרציניות. השואלות. עורה הכהה שמשווה לה מראה כמעט אקזוטי. תנועותיה המדודות.

עכשיו היא אישה.

 

21 תגובות

  1. סבינה מסג

    אולי יעניין אותך לדעת שהמשורר הבריטי טד יוז, מביא סיטואציה בה הוא טועם לראשונה אפרסק ביום שראה לראשונה את תמונתה של סיליבה פלאת (שכידוע תהיה אשתו וכל הטרגדיה…)
    ומוסיף משהו על תמימותו, כמעט על בתוליו

  2. יפה וקולח, אליענה.
    ויום אחד אולי יגיע מישהו שיצליח לא רק לאהוב אותה, אלא גם להגיש לפיה אפרסק…

  3. היי אליענה
    ככה אני חובה אמא חורגת, כזאת היתה סבתי החורגת, לאימי…. קראתי את הסיפור והוא באמת אמיתי, כאלה הם החיים, לפעמים מלעי חורף
    להתראות טובה

    • אורה ניזר

      הי אליענה, המשפט החוזר – והיה גם…. וגם לא… נותן תחושה של רצון וצורך וכמיהה שיהיה מה שהוא לא יכול היה להיות, ומעביר את התיסכול והכאב חזק מאד. השיר הזה עולה באסוסיאציה, קחי לך תפוחים ותמרים (ואפרסקים )המתיקי את יומך …

    • תודה רבה טובה יקרה:)

  4. אליענה. את כותבת נהדר. רגיש. כשרוני. כתיבה היא הנס שלך.
    מכירה את מה שאת מתארת מכמה צדדים. גם מהחורגת. בעידן הזה הכל כל כך קשה. משפחות נקרעות והסבל של הילדים קשה מנשוא. זה קורה אולי כי מושגים מתפרקים. כל מה שהכרנו כ"אמת", כ "כך הדברים צריכים להיות" משתנה ומתפרק. זהו העידן העכשווי, שהוא תגובה לחושך. ילדיפ של היום הם לא הילדים של פעם. יש להם יכולת ועוצמה ולגיטימציה לקחת את הכאבים הגדולים ולהפוך אותם ליהלומים.
    אם תרצי , אומר עוד בהמשך. זה הפוסט שלך ולא אציף במשלי.
    באהבה
    איריס

  5. מירי פליישר

    כתוב יפה מאוד . נכנסת לתחושות שלה בהמון אהבה(אמפטיה וחמלה:) . איכשהו הסופ …כאילו לא נגמר ואם לא נגמר לא צריך-לדעתי-מילות סיום. מי אמר שצריך התחלה אמצע וסוף . אפשר גם בלי סוף אם אין.

    • תודה מירי. גם לי הייתה תחושה שאין כל כך סוף, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת מהו הסוף.

      • מירי פליישר

        הסוף לא חשוב אליענה . לכן הייתי פשוט מפסיקה בשלב מסויים בהתנהלות הנפלאה של הטכסט כמו שהוא.

  6. כתוב יפה, כולל ההתבוננות הזאת דרך עיני הילדה, והאופן שבו היא מנתחת דברים. שלא לדבר על האופן שבו היא רואה וטועמת את האפרסק, שהוא מוחשי ואמיתי כל כך.

  7. סיפור עדין ומקסים

  8. בדיוק היום למדתי "על היה ביתך פתוח..
    משניה מפרקי אבות שמדגישה את הצורך לארח את כל מי שנזקק אפילו אם בני- ביתך יהפכו בעיניי עצמם לעניים, כי שום דבר לא באמת שלנו בעולם הזה, בטח ובטח שלא אפרסק.

  9. רונית בר-לביא

    אחחח,
    הטראומות הקטנות/גדולות האלה של הילדות, שנחרטות עמוקות והופכות לדברים אחרים לגמרי בהמשך.

    ולכי תביני כשאת כבר גדולה למה את ככה ולמה ככה, לכי תקשרי.

    "צריך לבקש רשות כדי לאכול אפרסק. היא פשוט לא יודעת ממי צריך לבקש ולכן היא לא אוכלת".

    • אסתי ג. חיים

      הדרך הפשוטה והמרומזת בה את מתארת תחושות שייכות וניכור- נוגעת ללב.

השאר תגובה ל אליענה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג