בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / עוד ביקורת במוסף ספרים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

עוד ביקורת במוסף ספרים

גוף בלי הוכחות
מאת אליענה אלמוג
תגיות: גולה, צ"ילה
 
 

האשה של חיי
קרלה גלפנביין. תירגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת כתר, 257 עמ", 84 שקלים

בגיל ההתבגרות בוודאי הייתי מתענגת על הספר הזה, אולי עוד בשנות ה-20 שלי, אבל עכשיו, בשנות ה-30 המפוכחות, היה לי קשה. ואולי הקושי נבע גם מן התרגום המסורבל שמקשה על קריאה קולחת וזורמת. וזו חיונית בעיקר בספר מהסוג הזה, שנע כל העת בין זמנים שונים ומספרים שונים.

"האשה של חיי" מעלה את סיפורו של משולש שצלעותיו הן אשה אחת ושני גברים. האשה היא קלרה, צ"יליאנית גולה, רקדנית בעלת נפש פיוטית וגוף דק ומעורר תשוקה. בכלל, העובדה שיש לה גוף דק ונהדר חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים, שנדמה לרגעים שאיננו יודעים על קלרה כלום, פרט לעובדות הנוגעות לגופה. חבל שהסופרת לא בחרה להעניק לה גם אישיות מעניינת ומורכבת. ואכן, בכל הנוגע לאישיותה הספר מעורפל למדי. אנחנו יודעים שהיא כותבת יומן במחברת אדומה, שהיה לה עבר טרגי ואלים בצ"ילה, שהיא מציירת וכותבת הגיגים פיוטיים. וכן, שיש לה גוף דק.

הצלע הגברית הראשונה היא אנטוניו, גם הוא גולה מצ"ילה, אידיאליסט לא ממומש שחי בצל אחיו שנהרג במהומות הסטודנטים נגד הרודן אגוסטו פינושה. אנטוניו משתוקק לממש את ערכיו בכך שהוא מסתנן חזרה לצ"ילה ומצטרף לתנועת ההתנגדות; הוא אינטלקטואל, זאב בודד, נתון להתקפי דיכאון; ניסיונותיו לממש את האידיאלים שלו הם עצובים, קטנים ולא מספקים, ולמרות זאת הוא משלם עליהם מחיר כבד בסופו של דבר. תפיסתה של המחברת את דמותו גם היא מאכזבת ומקוממת. לו היה בא מחלק אחר של העולם הייתי קוראת לזה מבט אוריינטליסטי.

אנטוניו הוא הפרא האציל. גופו שרירי, שזוף ומעורר תשוקה, והוא איש ערכים ומוסר. הדמות הזאת שהמחברת מעניקה לו מחלישה את דמותו בדיוק כפי שההתמקדות בגופה הדק של קלרה מחלישה את דמותה ואת הסיפור כולו, והופכת אותו למעין רומן רומנטי במקום רומן פוליטי-מוסרי שהוא היה יכול להיות.

הצלע השלישית במשולש היא תיאו, צעיר בריטי ממשפחה אריסטוקרטית ומשעממת, חסרת אידיאלים, שחיה בעולם מוגן וריק – כך לפחות חווה זאת תיאו, שהוא גם המספר הראשי של הסיפור. תיאו פוגש את אנטוניו באוניברסיטה ומתאהב בדמות הפרא האציל שלו, ומאוחר יותר, כשהוא פוגש דרכו גם את קלרה, הוא מתאהב בגופה הדק. מכאן מתגלגל סיפור של חברות ובגידה שהיתה או לא היתה, ולא ברור מי בוגד במי. אולי כולם בוגדים זה בזה.

משולשים מתקשים להתקיים, ואילו לזוגות קל הרבה יותר. וכדי שיוכל להיווצר זוג, אחת מצלעות המשולש צריכה למות, מטאפורית או פיסית. תיאו בוגד באנטוניו ואנטוניו בוגד בתיאו, וקלרה בוגדת בשניהם אבל בוחרת באחד מהם. כדי שתוכל לבחור, עליה להחליט מהי הבגידה החמורה יותר: בגידה שאין בה מאום מלבד קנאה ותשוקה, או בגידה שיש בה דאגה והקרבה עצמית? קלרה בוחרת, וחיה עם בחירתה במשך 15 שנים רק כדי לגלות בסופו של דבר שזו כמובן לא היתה הבחירה הנכונה. וכמו בכל רומן רומנטי, המציאות מסתדרת באופן כזה שהאשה בעלת הגוף המהמם מצליחה לממש את אהבתה האמיתית. מישהו אמנם צריך למות בדרך, אבל מהו המוות לעומת הרומנטיקה?

לזכות תיאו, המספר, אפשר לומר שהוא מודע לעצמו, לעתים אפילו קצת יותר מדי. הוא יודע שהוא נשבה בקסמיהם האקזוטיים של אנטוניו וקלרה, הוא יודע שהוא איש חסר ערכים לעומת אנטוניו המוסרני. למשל, כשאנטוניו מנסה להציל את קרולין הנרקומנית ולהביאה לגמילה, תיאו לא מבין מדוע הוא מתאמץ כל כך, ורואה בכך טורח; וגם כשאנטוניו מזנק לאגם כדי להציל את הילדה הקטנה מטביעה, תיאו, שרואה את הטביעה הממשמשת ובאה, מתלבט אם לקום או לא, ולבסוף נשאר לשבת. אבל תיאו הוא בכל זאת מי שמממש את האידיאלים הנעלים, אלה שאנטוניו לא מצליח לממש, כשהוא הופך לעיתונאי של מלחמות ועובר מאזור קרב אחד למשנהו. אולם תיאו, וגם הקוראים, יודעים שהוא עושה זאת מהסיבות הלא נכונות – לא מתוך אמונה באידיאלים נשגבים, אלא מתוך רגשות אשם ונקיפות מצפון, ואולי גם מתוך רצון לא מודע לנקמה באנטוניו.

חוסר היכולת שלי להזדהות עם הדמויות בספר פגם גם הוא בהנאה. לא יכולתי להזדהות עם קלרה חסרת האישיות; גם לא עם תיאו האנוכי, שמספר ללא בושה כיצד התכחש לבת שנולדה לו מרומן חולף, עד שראה אותה בגיל שנה ונשבה בקסמה, והבין כמה הוא יכול להפיק מהקשר אתה. רק אז בחר להכיר באבהותו. לא יכולתי להזדהות אפילו עם אנטוניו, שלמרות היותו איידיאליסט הוא בוגד באידיאלים האלה. גם עם אהבתו הגדולה של תיאו לקלרה קשה מאוד להזדהות, בעיקר כי לא ברור מה בדיוק הסיבה לאהבה ענקית זו. כשתיאו מדבר על קלרה הוא מדבר בעיקר על גופה הדק. גוף דק הוא סיבה מספקת להתאהבות גדולה בחברה המערבית, אבל בספרות הוא לא מספיק. בספרות צריך יותר. ואולי זה מה שנותר לומר על הספר כולו.

 

14 תגובות

  1. מזל טוב, יקירה
    אני שמחה שזה קורה :)
    את כותבת נהדר, בהיר ופשוט
    וברגעים מסויימים יכולתי לשמוע את הקול שלך (שאני מתגעגעת אליו, לידיעתך) ממש כאילו את מספרת לי משהו בקול.

  2. ברכות על כתיבת הביקורת – אבל הנה את כבר נופלת למלוכדת השיפוטיות שלקח לאריק גלסנר קצת יותר – אפשר לכתוב ביקורת על ספר בלי "חבל ש-…" "לסופר זה מספיק, אבל לי לא, לכן זה פגם בקיראה שלי" וכו". אני מציעה לכותבי ביקורת להיזהר קצת בדבריהם וגם לך. קיראי קצת ביקורות בניו יורק טיימס, קיראי קצת ביקורת אירופית – אולי יידבק משהו מהזהירות המנומסת שלהם.
    ממש חבל שכל כך הרבה מבקרי ספרות בארץ נדבקים באותו חיידק של שיפוטיות – גם אם אצלך הפעם היא מנומקת או קיים ניסיון לנמק אותה – אפשר ורצוי לכתוב ביקורת שהיא יותר REVIEW ופחות CRITICIZM ; הנה פאק של השפה שלנו אצלנו זה "ביקורת" ספרים וכבר במילה הזאת יש מן השלילה. רוויו הוא משהו תרבותי יותר, מרוחק יותר ופחות שיפוטי. בכלל – למילה יש כוח רב והמבקרת או המבקר צריכים להיות מודעים לכוחם, שמא בהבל פיהם יהרסו עבודה רבה. זו זהירות ראויה.
    הרי ביני לבינך – קריאה בספר וחיווי דעתנו עליו הם לא מדע מדויק – מדובר בהתרשמות, בטעם אישי, ואני בטוחה שאפילו אותו מבקר עשוי לכתוב שני דברים שונים אם יום אחד שלו יותר מוצלח והשני פחות…
    וכמובן – להשאיר את האגו בצד. להתייחס לספר ביותר חמלה, לסקור את הספר, לעשות רוויו, פחות קריטיסיזם.

  3. ברכות על כתיבת הביקורת – אבל הנה את כבר נופלת למלוכדת השיפוטיות שלקח לאריק גלסנר קצת יותר – אפשר לכתוב ביקורת על ספר בלי "חבל ש-…" "לסופר זה מספיק, אבל לי לא, לכן זה פגם בקיראה שלי" וכו". אני מציעה לכותבי ביקורת להיזהר קצת בדבריהם וגם לך. קיראי קצת ביקורות בניו יורק טיימס, קיראי קצת ביקורת אירופית – אולי יידבק משהו מהזהירות המנומסת שלהם.
    ממש חבל שכל כך הרבה מבקרי ספרות בארץ נדבקים באותו חיידק של שיפוטיות – גם אם אצלך הפעם היא מנומקת או קיים ניסיון לנמק אותה – אפשר ורצוי לכתוב ביקורת שהיא יותר REVIEW ופחות CRITICIZM ; הנה פאק של השפה שלנו אצלנו זה "ביקורת" ספרים וכבר במילה הזאת יש מן השלילה. רוויו הוא משהו תרבותי יותר, מרוחק יותר ופחות שיפוטי. בכלל – למילה יש כוח רב והמבקרת או המבקר צריכים להיות מודעים לכוחם, שמא בהבל פיהם יהרסו עבודה רבה. זו זהירות ראויה.
    הרי ביני לבינך – קריאה בספר וחיווי דעתנו עליו הם לא מדע מדויק – מדובר בהתרשמות, בטעם אישי, ואני בטוחה שאפילו אותו מבקר עשוי לכתוב שני דברים שונים אם יום אחד שלו יותר מוצלח והשני פחות…
    וכמובן – להשאיר את האגו בצד. להתייחס לספר ביותר חמלה, לסקור את הספר, לעשות רוויו, פחות קריטיסיזם.

    • הדברים שאת כותבת גורמים לי לתהות.
      בסך הכל יש הרבה צדק בדברייך ואני חייבת לומר שהם דיכאו אותי מאד וגרמו לי להרגיש אשמה. בעיקר המילה "חמלה" שהשמשת בה שברה לי את הלב מהמחשבה כמה חסרת חמלה הייתי כלפי הספר הזה.
      ואפשר לדון בעניין הזה של ביקורת והאם היא נחוצה ומה הערך שלה ואיך היא צריכה להיראות, אבל אני לא רוצה כרגע לעשות את הדיון הזה.
      אני כן רוצה לומר לך שאם אנחנו מדברות על חמלה, הספר "האישה של חיי" היה חסר חמלה כלפי. אני הרגשתי מרומה, והרגשתי מושפלת כאישה בקריאה של הספר הזה. נתנו לי במה להביע את דעתי והבעתי אותה. הסופרת קרוב לוודאי לא תקרא את הביקורת, אבל האם אינך חושבת שאם היא הייתה קוראת אותה היא הייתה יכולה להפיק ממנה תועלת? לי נדמה שכן.

  4. אליענה,
    כתחליף ל"אוריינטליזם", חשבתי אולי נלך על "לטיניזם"?

    המחשבה שלך בהירה והקריאה קולחת.
    בהצלחה.

  5. אליענה יקרה שלי,

    אני, בניגוד לכותבת בעילום שם, לא מסתתר. אכן, את כותבת טבעית, אליענה, וזו מעלה גדולה מאוד. אבל יש איזשהו צדק בדבריה של אשת המסתורין לעיל. לא קראתי את הספר ולכן איני יכול להביע דעה אלא על כתיבתך שהיא ברורה, קולחת, נעימה, ובעיקר – לא אכזרית; וזה הרבה במקומותינות.

    כסופר שעומד מן הצד השני של המתרס, אוכל לשתפך בשלוש ביקורות שנכתבו על ספרי האחרון, "השחקנית", ואולי תוכלי דרכן לחוש מעט מן "הגבהים" ומעט מן "המעמקים" שחשתי:
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=5817#post5817

    נשיקות רבות ולהתראות אצל מירי ביום שישי הקרוב,
    יוסי

    • אני גם חושבת שיש צדק בדבריה של הכותבת המסתורית, ואגב, אנילא רוצה לכתוב ביקורת על ספרות מקור בדיוק בגלל הטעמים הללו. אין לי רצון לפגוע באף אחד ויש ביקורות שנכתבות שהן פשוט אכזריות בלי שום סיבה.
      אני אקרא את הפוסט שלך מחר כי עכשיו אני הולכת ונמוגה אל תוך השינה.
      עוד לא קראתי את "השחקנית" אולי הגיע הזמן שאעשה זאת…
      נשיקות

  6. מירי פליישר

    כתוב נהדר!

    • תודה מירי יקרה!

      • יעל ישראל

        בגדול, לגבי הדיון, בעיניי ביקןרת נועדה לקןרא, לא לסופר, למרות שלסופר מאוד כואב לקרוא, מי כמוני יודע. אני פתרתי את הבעיה בכך שאני משתדלת לכתוב רק על ספרים שאני אוהבת, למרות שלאחרונה חרגתי מכך כי התעצבנתי על ספרים של שתי סופרות ישראליות, וקצת ירדתי עליהן.

        ובגדול, שוב, דעתי על ביקןרת, גם כמבקרת וגם כסופרת, אין מה להתרגש מביקורות. מבקר הוא לא אלוהים. ביקןרת היא סובייקטיבית. נקודה. דעתו של אדם אחד. נגמרו ימי הקורצווילים למיניהם, למרות שיש מי שמצר על כך. בעיני זה לטובה.

        ואת כותבת יפה, רהוט ומהלב.

        • מיכל ברגמן

          זה קולח מאוד והביקורת עניינית לגמרי. אין כאן רשעות וכד".
          ביקורת שרק מתארת את הסיפור מעצבנת אותי – זו לא שעת סיפור בגן. תכתבו את דעתכם ראבק! מצד שני ביקורת מרושעת ומושחזת מדי גם חשודה בעיני, כאילו שהמבקר קם על צד שמאל והוציא את מררתו על הסופר.
          הביקורת שלך עניינית ובהירה וזה הרבה בימינו.

  7. ברכות, אליענה!
    נהדר שזה נהיה עניין קבוע ב"הארץ ספרים" (גם אני רוצה…).

    כתבתי תגובה מנומקת על החמלה והביקורת אבל היא נמחקה ואני חסה על אצבעי הדואבת.

    בקצרה- לא חושבת שהיית לא בסדר בכתיבה שלך, בכלל לא.

השאר תגובה ל מיכל ברגמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג