טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

שוב בעקבה

שוב בעקבה.

הפעם לא הלכתי לבקר את דג התוכי. היה חם מיד. לשנינו.

פארס פתח חנות קטנטנה של בשמים. יש בה בקושי מקום לשני אנשים. הוא כל כך חתיך עם עיני הזית שלו ועור הזית שלו והשרירים שמציצים לו מהחולצה. מסיבה שהיא חלק ממשהו שאני אף פעם לא יכולה להבין הוא ממש מחבב אותי. הוא מביט עלי בעיניים הללו ונותן לי במתנה בקבוקון קטן של בושם.

"איזה ריח זה?" אני שואלת, נבוכה, בערבית הרצוצה שלי שנעשית רצוצה עוד יותר מול עיניו.

" ריח של פרחים סעודיים." הוא עונה ומחייך.

אני שותה הרבה מים.

לשירין יש יום הולדת ואנחנו הולכים למסעדת דגים וכולנו עומדים מול הדגים המתים ששוכבים בקרח ואמורים לבחור דג.

אני לא מסוגלת. לא יכולה לאכול משהו שחי רק לפני שעות ספורות. לא את הדגים שאלה שמסתכלים עלי בעיניים העצובות שלהם.

אני מזמינה סלט.

האם זה מעניין? אין לי מושג.

 

אני נמצאת שם עם קבוצה של מהנדסים אדריכלים ומתכננים עירוניים. ישראלים ופלסטינים.

בקבוצה שאני מנחה יושב עבד אל נאסר מחברון. הוא איש קטן ועצוב והוא מספר על החיים שלו בעיר הזו.

בקבוצה השניה יושב אנואר, בחור צעיר ממש, בתחילת שנות העשרים ומספר איך ישב בצינוק 51 יום.

העצב שישנו במפגשים הללו הוא לפעמים בלתי ניתן להכלה.

העצב הזה נכנס לי לפה ויושב שם כמו חצץ בין השיניים. לא יכולה לבלוע.

אבל זו האסטרטגיה שאני מאמינה בה- אני מאמינה שאנשים צריכים להיפגש. להכיר אחד את השני. רק מהאנשים תצא הבשורה של השלום. מאנשים שידעו שהצד השני לא מורכב ממפלצות. אנשים שישמעו את פשעי הכיבוש ממקור ראשון.

 

אני חושבת שמישהו מהשב"כ קורא את הבלוג שלי. אולי אני סתם פרנואידית, אבל אני מקבלת דרך הבלוג מיילים מאד מוזרים.

שיקראו. אולי ילמדו משהו.

 

 

 

17 תגובות

  1. יעל גלוברמן

    כן, זה מעניין. (בתשובה.)
    זה גם יפה.
    אני אוהבת את הכתיבה שלך — כתיבה שלא עושה פוזות, בכלל. יש תחושה שאת עומדת ומדברת, ידים לצדי הגוף. כאילו את לא יכולה אחרת. או לא רוצה

  2. משה יצחקי

    אינשאללה אליענה, הכרות אנושית על בסיס הדברים הקטנים של היום יום ודיבור בגובה העיניים יכולים להצמיח בסיס של אמון. איזו השפעה יש לכך על המהלכים הגדולים של ההיסטוריה, לא יודע, אבל המאמץ חשוב וחיוני. אוהב את הכתיבה הנובעת ממחצבת העצב והחצץ

  3. יעל ישראל

    אני מחבקת אותך יקרה.

    ואת בטח ברשימה השחורה, זה על בטוח. אבל למי אכפת. היתה לי פעם חברה בשא"סי, ותמיד היתה לה פארנויה כזו שמאזינים לה וכאלה, ואני תמיד הייתי צוחקת עלי. ובסוך הסתבר שבאמת עומדים לה על הזנב… חחחח.

  4. חנוך גיסר

    את בטח יודעת זאת לבד, אליענה:

    המגיבים הללו לא מהשב"כ.
    הם מעמישראל!

    • האמת היא שלא כל כך הבנתי מה אתה מנסה להגיד.
      בכל מקרה, גם השב"כ הוא חלק מעמישראל, לא?

  5. היי חברתי היקרה את גבורה, או סוג של גיבורה, נוגעת בכאב, לא פוחדת, אני הייתי שם מתקפלת לשתייפ
    להתראות טובה

  6. מסכימה עם האסטרטגיה שלך במדוייק וסומכת עליה את ידיי!

  7. זה לא השב"כ, זה יהודה ויזן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג