בננות - בלוגים / אליענה אלמוג / המין האנושי מעל גיל 14
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

המין האנושי מעל גיל 14

בסוף השבוע הזה הנחיתי סמינר של נוער מישראל ומכפר קטן בנפת ג"נין.

בערב לקחנו אותם לפיקניק בגן צ"ארלס קלור, ליד הים.

הילדים מג"נין מעולם לא ראו קודם את הים. אני אכתוב את זה שוב, כי זה עניין שקצת קשה לקלוט אותו- ילדים בני 12 ו13 שמעולם לא ראו את הים, לא הריחו את ריח המלח, לא שמעו את הרחש של הגלים. מעולם.

הם היו מאושרים.

בתחילה הם הסתכלו עליו מרחוק, אחר כך החלו לרדת לעברו לאט, ולבסוף רצו אליו.

הם טבלו את הרגליים במים, צחקו וחייכו בלי הפסקה.

ילד אחד פשוט התיישב בתוך המים, בבגדיו.

כמו שאיש אחד מאד מאד חכם שפגשתי שם לפתע אמר לי- זה מרחיב את הלב וקורע את הלב בו זמנית.

אני לא יודעת איך להעביר את החוויה הזו, את התחושה הזו. אני גם לא יודעת איך להסביר את המציאות הנוראה הזו שבה לילדים אין חופש לנסוע אל חוף הים.

הם טיילו ביפו והיו מאושרים.

הם הביטו סביבם בעיניים רעבות שרוצות לבלוע ולבלוע.

עוד משהו שהכמיר את הלב היתה החברות שהחלה להיווצר בינם לבים הילדות מישראל. האם זה אפשרי רק כשילדים? מתי זה הופך להיות לא אפשרי יותר?

בדרך חזרה מחוף הים, בלילה, עברנו ליד גן שעשועים קטן, כמה נדנדות ומגלשות, והילדים, בני 12 ו 13, כבר לא כל כך ילדים, עצרו שם ובמשך כמעט שעה שיחקו במתקני השעשועים, ושוב אין לי מילים לתאר את התחושה שהייתה לי כשהבטתי בהם.

הם היו מאושרים.

איך אסביר איך זה מרגיש לראות ילדים מאושרים?

 

מאוחר יותר בלילה לקחנו אותם לקיוסק לקנות ארטיקים. הילדות מישראל רצו להזמין את הילדים מג"נין לארטיקים.

עברנו ברחוב שיש בו הרבה מועדונים ודיסקוטקים.

על אחת מהגדרות סמוך למועדון ישבה בחורה צעירה, מולה עמד גבר צעיר שהרים את השמלה שלה גבוה כך שכל פלג גופה  התחתון נחשף, ערום לגמרי, באמצע הרחוב.

לא עצרתי להסתכל מה בדיוק הם עשו שם, אבל הספקתי לראות את הישבן החשוף שלה ואת המבט שהיה לו בעיניים.

מיהרנו ללכת משם לפני שהילדים יראו מה קורה שם. אני מקווה שהם לא ראו. חזרנו בדרך אחרת .

אבל אני לא שוכחת את המבט שהיה לו. זה היה  מבט שאיבד את האנושיות שלו. זה היה מבט מתבהם, וכל כולו היה בהתבהמות מעוררת חלחלה. כאילו הוא כבר לא היה אדם.

ריחמתי על הבחורה הזו. קיוויתי שהיא כל כך שיכורה שלא תזכור כלום בבוקר. ריחמתי על בחורה שחצי מהגוף שלה, האיברים הכי אינטימיים שלה חשופים לכל מי שעובר ברחוב וריחמתי עליה בגלל הגבר שהסתכל בה במבט הזה. מבט שלא ראה אותה כי כבר לא היה בו שום דבר אנושי.

שנאתי את הגבר הזה ואני עדיין שונאת אותו ומאחלת לו שימות.

אני יודעת שאני נשמעת קיצונית. אולי על סף טירוף קטן, אבל אני אחרי לילה ללא שינה ומעבר לכך, אני בתחושה שהעובדה שהילדים מג"נין מעולם לא ראו את הים והעובדה שהבחורה הזו ישבה על גדר עירומה למחצה והייתה חשופה למבט האיום חסר האנושיות הזה, אני בתחושה ששתי העובדות האיומות הללו באות בדיוק מאותו מקום.

עכשיו אני עייפה, ונמצאת בתחושות אמביוולנטיות- מחד מיאוס מהעולם ותחושת בחילה קשה ורצון לברוח.

מאידך אני זוכרת גם את האושר של הילדים החפים הללו כשטבלו את רגליהם בים וכשהתנדנדו בנדנדות.

 

המין האנושי כשהוא מעל גיל 14 נראה לי כמו המצאה לא כל כך מוצלחת.

 

 

24 תגובות

  1. משה יצחקי

    אליענה, בעולם המבוגרים יש הרבה רוע, אטימות והתבהמות. לאן תברחי?
    אין גן עדן בשום מקום, רק מי שעוד קיימת בו רגישות אנושית ועיניים כמו שלך לראות ולהבחין בין טוב לרע יכול להכניס לעולם הזה מידה של שפיות, של חמלה. מול ההתבהמות שראית חייבים להציב אלטרנטיבה חינוכית אחרת. בעולם המבוגרים קיימים גם איים של שפיות, האיים האלה מבודדים, בודדים ולא יוצרים את הסינרגיה הדרושה להפוך את העולם לטוב יותר.
    הסיפור על הילדים כואב ועצוב, וגם כאן עולם המבוגרים מכאן ומשם הוא היוצר את העוול והאיוולת. אנא אל תברחי!

    • תודה רבה משה על מילותיך החמות.
      אני יודעת שיש אלטרנטיבות, רק שלפעמים קשה להבחין בהן.
      ואני לא אברח, כי אין לי לאן. אבל כרגע ממש בא לי לברוח.

      • משה יצחקי

        אליענה, אני בהחלט יכול להבין את הצורך הדחוף להתנתק. ואולי זה הדבר הנכון ביותר לעשות כשהנפש טעונה כל כך. תברחי קצת – ותחזרי:)

        • מבטיחה שאחזור. ושוב תודה.

          • רגע לפני שאת הולכת ובצדק לנוח מסערות הנפש שעברת אני רוצה לחזק את ראיית העולם הזו שלך שרואה התבהמות בשתי תופעות כביכול שונות. היה לי מאוד קשה להתייחס לפוסט . קשה לי להכיל רוע ומצב מדכא באופן רציף. הכרחת אותי . ואני אומרת נכון זה מה שקורה פה התבהמות בהתנהגות , ברגשות,ביחסים בין אנשים , ביחסים בין עמים , ברחוב , בפוליטיקה. תודה על האבחנה . נותן לי לפחות שם , הגדרה , נחמה קטנה. כזאת אני ,מחפשת נחמות בשביל לשרוד. ממליצה.

          • תודה רבה מירי, נחמות קטנות זה רעיון טוב.

  2. גלית וסקר

    אליענה, חווית חוויה יפה ספוגה במעט כיעור. אני בטוחה שיש לך על מה לכתוב

    גלית

  3. אליענה,
    ילדים זה תמימות. זה הדבר הכי אמיתי שיש. כשמתבגרים, יש כאלה שנהיים בהמות כמו הגבר ההוא, יש בחורות שנהיות שיכורות ומתפשטות באמצע הרחוב, ויש ויש ויש. גם לי לפעמים המציאות מגיעה עד לכאן. אבל תחשבי על זה שאת הראשונה שלקחת את הילדים האלה לים, טיילת איתם. יותר כיף לחשוב על זה, לא?

  4. עדנה גור אריה

    קודם כל אני מברכת אותך על שהדרכת פעילות כל כך חשובה.
    באמת קשה לנו לקבל את זה שילשים לא ראו את הים. אני בטוחה ששימחתם אותם ותרמתם במשהו ליחסים יותר אנושיים. אני מאמינה במפגשים כאלה. ואשר לבחורה, מסכנה , יש הרבה בהמות פה בישראל.

  5. יעל ישראל

    העברת כל כך יפה את מה שהרגשת, שהרגשתי שהייתי שם איתך וחוויתי הכול. תמיד אני מתפעלת מהיכולת הזו שלך לשתף טוטאלית.

    וכל כך עצוב מה שכתבת. עשה לי עצוב ועם זאת יש בזה משהו חי כזה, לא יודעת להסביר. זה מה שגורמת לי כתיבתך תמיד, עצב וכאב עם הרבה חיות ואיפשהו אופטימיות. למרות הכל, את כנראה אדם אופטימי, מה שקשה לי לומר על עצמי למשל.

    • תןדה יעל, אני לא מרגישה את עצמי אופטימית. אני נצר לשושלת של נשים פסימיות ומנסה להיות אחרת.

  6. רונית בר-לביא

    אליענה,
    הקטע שלך עם הילדים ממש צמרר אותי.
    את עושה עבודת קודש.

    הקטע עם הגבר והבחורה ברחוב,
    אני לא יודעת,
    אם הבחורה היא פרוצה, אז זה לא שהוא הרע וחסר האנושיות וזה שחור ולבן,
    בכלל לא בטוח שהוא חסר אנושיות.
    הוא בטח גבר חרמן שהערכים בזין מה שנקרא, פשוט-יום מאד, שההמשך ידוע.

    לא הייתי מקשרת את זה למציאות הקשה שקשה לעכל של אותם ילדים מג"נין.

    זה שם איזה גבר חרמן ואולי בהמי מהרחוב במן עמדת אחריות שאין לה
    שום קשר בעיני עם האטימות לגבי מה שקורה בשטחים.

    ועוד משהו, אנחנו ממש לא האשמים היחידים במצב שם.
    אם את מאמינה שכן, זה באמת קשה מידיי, אני לא מקנאה בך.

    האמת היא איפשהו באמצע, כמו רוב הדברים בעולם.

    • רונית- ראשית תודה.
      ושנית, לגבי העניין של הגבר והאישה. אם היא פרוצה זה רק גרוע יותר בעיני.
      זונות הן גם בנות אדם, והלקוחות שלהן רואים בהן אך ורק סחורה, שלא לדבר על הסרסורים וסוחרי הנשים, לכן אם זו הייתה פרוצה יש כאן עוד יותר חוסר אנושיות בעיני.
      והגבר הזה, באותו רגע היה לו מבט שלא הייתה בוא אנושיות. יכול להיות שאחר כך הוא הלך הביתה והתנהג כל מיני התנהגויות אנושיות, אבל מבחינתי זה כבר לא משנה.
      אדם צריך להיות אנושי תמיד.

      • רונית בר-לביא

        טוב, לא הייתי שם ולא ראיתי את המבט הזה.

        מוזרה הסצנה הזו, מה זה היה בדיוק ?

        ולגבי הילדים:
        לא ידעתי שמתקיימות פעולות כאלה של הפגשת ילדים מג"נין עם ילדים מתל אביב.
        יש דרך להשתתף בעזרה חיצונית, כלומר לא הנחיית המפגש הזה, כי לא מתאים לי לאופי, אלא דברים אחרים ?
        אני בעד, ליבי תמיד יוצא לדברים כאלה.

  7. אליענה, למרות העייפות המנטאלית ואולי בגללה הקטע כתוב ברגישות רבה. ילדים מג"נין הרואים בפעם הראשונה את הים, אפילו בעיניים של תל-אביבי ציני שמחכה לפצצה האיראנית העלית דמעה. באשר ליחסים שבינו לבינה שאליהם נחשפת שלא בצונך. אין אנו מכירים את השניים, זה נראה ונשמע מאוד בהמי, אך אל לנו לחתוך מסקנות קיצוניות כמו לאחל למישהו למות כי הוא נהג כמו חרא או לזרוק את כל האנושות לפח. אלה אינם חיים קלים, אבל צריך שתהיה גם מעט חמלה על מבוגרים. זכרי את יהודה עמיחי: אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר (להם אליענה דואגת) ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם… מישהו צריך לדאוג גם להם. קטע מרגש בהחלט ואינטנסיבי. רני.

    • היי רני, איזה כיף שביקרת אצלי.
      אתה צודק כמובן בדבריך לגבי החמלה שמגיעה גם למבוגרים, ובדרך כלל יש לי כזו גם בשבילם.
      ההרגשה שהייתה לי לגבי הגבר ההוא הייתה קיצונית גם בגלל המצב הנפשי הכללי בעקבות המפגש עם הילדים בג"נין אבל גם בגלל המבט שלו, אני לא יכולה לתאר את המבט הזה, והתאור הכי טוב במצאתי היה שהוא איבד את האנושיות שלו. הלואי שהיו לי מילים לתאר טוב יותר.
      בכל מקרה היום אני כבר לא מאחלת לו למות. רק מקווה שהוא לא פוגע באף אחד.

  8. אליענה, קראתי כבר לפני יומיים והתגובה נפלה לי, מאוד אהבתי את החיבור שעשית כאן.
    חיבור רגיש וחכם, רחב יריעה.

  9. מרגש מאד, מה שכתבת על הילדים מג"נין. מעניין שחיברת (נכון יותר, הנגדת) בין החוויה התמימה של מראה הילדים המאושרים מהרחצה בים, לבין סצינת הזוג ליד המועדון. לא הייתי ממהר להסיק מכך מסקנה גורפת לגבי המין האנושי, לא אובדן התמימות המינית, שאגב קורה בגיל מוקדם הרבה יותר מ-14, הוא שהופך אותנו לרעים, אבל בהחלט ייתכנו מקרים שבהם התאווה, מכל סוג שהיא, תהפוך אותנו לחסרי רגישות כלפי האחר. כתיבתך מעידה שאת אדם רגיש מאוד.
    בהזדמנות זו: הסופר הוא ויליאם סרויאן, הארמני, והסיפור הוא: "התספורת", שם מספר הספר, מפי סרויאן הילד שמסתפר אצלו, על דודו שבחר לו כעיסוק עבודה בקרקס שבה הוא מכניס כל יום את ראשו לתוך לוע אריה. כמו שאנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו, עושים מדי יום.
    יוסי גרנובסקי

    • תודה רבה יוסי על תגובתך הנעימה.
      מעניין שלא הצלחתי לזהות את התספורת. ויליאם סרויאן הוא הסופר האהוב ביותר על אבי ואת "התספורת" אני מכירה גם מקריאה וגם מכך שאבא שלי מדבר על הסיפור הזה (או לפחות דיבר עליו הרבה כשהייתי ילדה). אני אקרא עכשיו שוב את הסיפור שלך עם הידיעה הזו. מעניין איך יהיה :)

  10. קראתי לפני כמה ימים ולא הספקתי להגיב אבל מאוד התרגשתי ואהבתי.

    אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי היה על זה, אחרי שנחרדתי להבין שבחורה בת 19 שפגשתי מעולם לא ראתה את הים.

    http://www.notes.co.il/tali/39328.asp

    תמיד יש דילמה האם בכך שהם ראו את האלטרנטיבה לא הקשיתם עליהם, אבל למרות הבעייתיות נראה לי שהייתי בוחרת כמוך.

    החיבור שעשית בין הסיטואציות מחריד ומעניין ומצמרר, אבל אני, בכל זאת,משתדלת להמשיך להאמין במין האנושי גם מעל גיל 14, וזה כל כך לא קל…

השאר תגובה ל יודית שחר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג