סוזן וגה

לפני חודש הייתי בהופעה של סוזן וגה.
זה היה בעיר קלן שבגרמניה.  גרתי במשך שבועיים בכפר קטנטן לא רחוק מקלן, שם הנחיתי סמינר של נשים ישראליות ופלסטיניות. אבל זה לפוסט אחר.

את סוזן וגה אני אוהבת כבר שנים.
בגיל 17 אני ובועז, שהיה אז חבר שלי, היינו שרים ומנגנים על הגיטרה את the queen and the soldier. בועז היה זייפן נוראי אבל אז לא היה לי אכפת.

אחר כך כשהייתי בצבא (וכמה חבל שהייתי. היום לא הייתי הולכת. הייתי מסרבת לקחת חלק בצבא הזה שבעיני הוא לא מוסרי. אבל גם זה לפוסט אחר, וכל מי שרוצים עכשיו לצעוק עלי צעקות פטריוטיות עם ניחוח פאשיסטי עדיף שיחכו לפוסט השלם העוסק בדעותי על הצבא. והוא יבוא, אני מבטיחה).
אז כשהייתי בצבא, הכרתי שם את נתן שהיה אחד החברים הכי טובים שלי, אדם שאהבתי כל כך, ושרק הנוכחות שלו לידי הפכה אותי לאדם טוב יותר. וגם זה לפוסט אחר.
נתן היה מנגן בפסנתר, ואני בגיטרה והיינו שרים. גם את סוזן וגה.

יש משהו באישה הצנועה והחיוורת הזו. בכלל צניעות היא תכונה מהממת בעיני. יש בה משהו, בפנים הקטנים, וקול הקרח החם והנעים שלה. והמנגינות שלה. והמילים.

להופעה בקלן הגענו שעה לפני הזמן. אמרו לנו שאחרת לא יהיה לנו מקום.
הגרמנים שהגיעו מוקדם עמדו באולם ההופעות ליד הבמה וחיכו במשך שעה שלמה. עמדו בשקט וחיכו. הם מאד מנומסים ובעיני גם מופרעים לגמרי. העמידה השקטה הזו שעה שלמה ליד הבמה. הייתה בזה מופרעות מוחלטת.
אנחנונ ישבנו בחוץ ושתינו קוקה קולה בכוסות פלסטיק שאם החזרת אותן קיבלת בחזרה יורו. החזרנו אותן. 

ההופעה הייתה מופלאה. שרתי עם סוזן וגה וחשבתי על נתן. נתן שלי. הוא נהרג שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא. אני מתגעגעת אליו ואל מה שהוא גרם לי להרגיש ואל מי שהייתי כשהייתי לידו.
בהופעה חשבתי עליו והצטערתי שהוא לא איתי שם.
געגועים וצער הם דברים כל כך פשוטים. אפשר לתאר אותם במילים כל כך פשוטות. זה לא מסובך. פשוט רציתי שהוא יהיה שם. איתי.

אחד השירים שהיא שרה בהופעה היה "בליברפול". אחד היפים ביותר שלה.

והנה התרגום החופשי שלי בעברית:

בליברפול / סוזן וגה

בליברפול ביום ראשון השדירה ריקה ממכוניות
האור חיוור וצנום כמותך
דממה בחלק הזה של העיר.
חוץ מהנער במגדל הפעמונים
הוא משוגע, הוא זורק את עצמו ממרומי המגדל
כמו גיבן בגן עדן
הוא מצלצל בפעמוני הכנסיה כבר חצי שעה
הוא נשמע כמו מתגעגע למשהו או מישהו שלא יכול להיות שלו עכשיו
ואם לא הוא אז בטח אני
מתגעגעת הביתה, לשעון שאמר את אותה השעה
לפעמים לא הבנתי ממך שום דבר 
אם את שוכבת על הארץ בזרועותיו של מישהו, סביר שתבלעי חלק מההיסטוריה שלו
והנער  במגדל הפעמונים
הוא משוגע, הוא זורק את עצמו ממרומי המגדל
כמו גיבן בגן עדן
הוא מצלצל בפעמוני הכנסיה כבר חצי שעה
הוא נשמע כמו מתגעגע למשהו או מישהו שלא יכול להיות שלו עכשיו
ואם לא הוא אז בטח אני
אני אהיה הנערה ששרה תמורת ארוחת הערב שלה
אתה תהיה הנזיר עם המצח הגבוה
הוא יהיה הגבר שכבר עובד
מפזר זיכרון לרוחב השמיים
בליברפול ביום ראשון, אין שום סיבה לזכור אותך עכשיו
חוץ מהנער במגדל הפעמונים
הוא משוגע, הוא זורק את עצמו ממרומי המגדל
כמו גיבן בגן עדן
הוא מצלצל בפעמוני הכנסיה כבר חצי שעה
הוא נשמע כאילו מתגעגע למשהו או מישהו שלא יכול להיות שלו עכשיו
ואם לא הוא אז בטח אני
בליברפול.